לפנינו סיפור עם פסקול. או אולי פסקול שהפך לסיפור. קשה לומר. זה אולי סיפור שנכתב בארבע ידיים: ידיו של לאונרד כהן וידיה של אָישָה דה לה קרוּס, ובזמן שאנחנו קוראים את הסיפור של אישה דה לה קרוס אפשר לשמוע בלופ אינסופי את השיר “Famous Blue Raincoat” של לאונרד כהן, האיש שמותו, ב-7 בנובמבר השנה, הפך את עולמנו הבזוי לנורא אף יותר. ומהדהדת הגיטרה ומהדהד קולו של כהן— קולו של מה שאבד לנו, קולה של העצבות על מה שיש ועל מה שלא יכול להיות: קולו של הנאחס. ונדמה שהשיר של כהן, כמו הסיפור של אישה, הוא שיר אהבה. אבל בעצם זה שיר על בגידה. או אולי להיפך? המושגים מתבלבלים ומתערבבים זה עם זה: שנאה כלפי הנערץ עלינו, אהבה כלפי מי שהרס אותנו. ברית דמים שהופרה בגלל אישה. האישה האסורה מכולן: אשתו של חבר. וכעת, כאשר ל’ כ’ יודע הכול, מה יעשה מלבד לכתוב מכתב מחילה ל”אחיו”, ל”רוצחו”, ולספר לו על החורף בניו-יורק ועל כך ששמע שהוא בונה לו בית קטן במדבר? ושם, במדבר, מתייצבת אישה דה לה קרוס פנים אל פנים מול הבוגד, מול המאהב, זה שברח הכי רחוק שאפשר מפני חטא התשוקה לאשתו של חבר אהוב. ובסיפור הוא קורא שוב ושוב את המכתב של ל’ כ’ אבל העבר הוא ההווה והוא מלא טינה כמו שרץ נקמני. אין מוצא. בסיפור שהוא מעין המשך לשירו של כהן, האיש בורח למדבר—מקום מיתי לכפרת עוונות— ושם הוא מקבל את המכתב מאחיו. ואסור בשום אופן שהמילים הללו יתגלו לאשתו, שאינה יודעת דבר. אבל המדבר הוא נבל, כמו הקיום. כל זה מהדהד את מילותיו של קוואפיס: “כי כשכילית את ימיך כאן ועכשיו בפינה נידחת זו, כילית אותם על פני כל האדמה.” * כל זה מהדהד את מילות השיר הייחודי הזה, שכתב לאונרד כהן אלפי פעמים.
*מתוך: “העיר”, תרגום יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, ירושלים, 1993
תרגום: סוניה ברשילון
ונידבת לאישה שלי רק שמץ מחייך,
וכשהיא חזרה היא כבר לא היתה אישה של אף אחד.
(לאונרד כהן, "Famous Blue Raincoat")
בתוך קרוואן אבוד במדבר, גבר מחזיק בידיו מכתב. מבטו נעוץ בחתימה: "בברכה, ל' כ'". היא נראית כמו חתימה של מכתב עסקי. הוא קרא את המכתב בבת אחת, ואחרי כל כך הרבה משפטים החלטיים, מכוונים, שנועדו לסתור חיים שלמים, מה שהכי הפתיע אותו היה זה: "בברכה, ל' כ'". סטרילי. לא-אישי כמו גזר דין מוות בפיו של שופט. החתימה עומדת בניגוד אכזרי לנימה של המכתב עצמו, וגם כך, הוא לא רואה בה שמץ של אירוניה. נדמה כאילו הוא חזר בו ברגע האחרון. ל' כ' נבהל, או משקר. ל' כ' עדיין כותב במכונת כתיבה והוא עושה זאת בגמלוניות. יש מחיקות ואותיות שעולות אלו על אלו. הנייר עבה, ויעידו על כך לא רק הדיו, אלא גם התלמים שהותירו המקשים כשפגעו במצע הרך. הוא מעביר את כרית אצבעו על המשפטים והוא חש את בליטת המילים כמו בליטתו של קעקוע חדש. מה אני עושה עם זה, הוא שואל את עצמו בקול רם. הוא צריך להיפטר מהמסמך לפני שאשתו תחזור, אבל אין אח שאפשר לשרוף בו את המכתב; וממילא אין אפילו פח אשפה.
במרחק מאה מטרים מהקרוואן מצטברים גושי אדמה וחצץ סביב פרויקט של בית שנועד שיזדקנו בו הרחק מן העולם. בינתיים הם משתמשים באזור כמזבלה. הם מסתירים את הזבל שלהם בתוך האשפה שמייצרים הפועלים, וכך הם נפטרים ממנו. אמילי לא רוצה שהמכונית תסריח. היא נסעה כבר לפני שלוש שעות לעיירה לקנות אוכל. כשהם יחד בקרוואן המחסור במרחב מחייה בלתי נסבל, והוא רק רוצה שהיא תתפוגג. אבל אז הוא מרגיש בודד. הוא מביט בנוף והוא מספר לעצמו שהנקודה הרחוקה ביותר, אותו קו מושלם שבו עיניו רושמות את האינסוף, הוא קו האופק. כשהוא נזכר שזה בלתי אפשרי, משתלטת עליו נוסטלגיה מוחלטת. אבל האמת היא שהוא ראה את הים הפתוח רק ארבע או חמש פעמים בחיים. הכמיהה הזו לא יכולה להיות אלא תעתוע; אחד מרבים שהשעמום והצמא יוצרים לעיתים קרובות. שכן מאז שעברו למדבר הוא מתייבש בקלות. זה לא שחסרים מים; הוא פשוט שוכח לשתות. כאילו המנגנון שמתריע על הצורך הגופני הזה התקלקל. הוא לא מרגיש שהפה שלו יבש, שהרוק שלו דביק, את ההתכווצויות בבטנו; לא. הוא נזכר שכבר עברו יותר משלושים שעות בלי ששתה רק כשכבר מאוחר מדי למנוע את התערפלות הראייה ואת הזיעה הקרה המתגלגלת על מצחו, שניות מועטות לפני ההתעלפות.
אמילי כיוונה את השעון המעורר שיצלצל כל שעתיים ויזכיר לו שהוא עדיין חי, ושלעת עתה הוא עדיין מחויב לתחזוקה ביולוגית מסוימת. הצלצול מתכתי ומזכיר את הפעמונים הקטנים שהאדונים משתמשים בהם כדי לקרוא למשרתים בסרטים תקופתיים. וזה הצליל שקוטע אותו רגע לפני שהוא מתחיל קריאה נוספת של המכתב. הוא מציית, ובפעם הראשונה זה שעות הוא מניח את דף הנייר על השולחן ופונה למטבח. כשהוא קם, הוא מבחין בתנועה בקפלים שמכסים את הספה הנפתחת ומגיעים עד לרצפה. זאת לא הפעם הראשונה שנכנסים מזיקים. לפני כמה שבועות הם מצאו שרידי הפרשות זעירות בתוך הארון שבו הם מאחסנים קופסאות שימורים. הם הציבו מלכודות עם רעל נגד מכרסמים, וכעבור כמה ימים אותת להם ריח עז של בשר מרקיב על גוויית אופוסום שנלכד מתחת לכיור. הראש המחודד של החיה קפא בארשת של כאב מעורר רחמים שיכולה לעורר בחילה, אבל לא אשמה או רוך. הוא הניח לאמילי לפנות את השרידים. הם חיטאו את האזור במוצרי ניקוי תעשייתיים, אבל גם היום, אם הוא מתאמץ, הוא עדיין יכול להבחין בניחוח מתקתק שמרחף במטבח והופך לא נעים רק כשהוא נזכר מאיפה הוא נובע. בדל של מחשבה ילדותית לוחש לו: "האופוסום הגיע לנקום", ובחשש הוא לוקח מטאטא.
הוא מתרחק מהספה ככל שמאפשר לו אורכו של המקל, ומכניס את המטאטא מתחת לספה. הוא מבצע טאטוא מהיר מצד לצד ודבר לא קורה. הוא מחכה כמה רגעים ומתקרב מעט, דוחף את ראש המטאטא עד הסוף. הוא חוזר על התנועה מצד לצד, ובמרכז הוא נתקל במכשול. מוחו מעבד את הצליל, כמו של רעשן, עוד לפני שהוא קולט אותו באופן מודע. הוא זורק את המטאטא על הרצפה ונסוג בקפיצה, בדיוק בזמן כדי לחמוק מתקיפת הנחש שהגיח מבין קפלי הספה בתנועה תיאטרלית, כאילו מדובר במסך של במה. שניהם קופאים בתנוחה זהה, הגוף ללא ניע, הראש זקוף במיוחד, הצוואר מתוח. בפיגור מסוים הוא נותן לצווחה להימלט מפיו, צווחה שהוא אינו מזהה כשלו; אילו שמע אותו מישהו מבחוץ היה חושב שזו צווחתה של אישה, הצווחה של אמילי, רק שהיא לא הייתה צווחת בגלל דבר כזה. בכל מקרה, נדמה שהצליל יעיל, כי כשבעל החיים שומע אותו הוא מתפתל סביב עצמו, יוצר את צורת האות S ונסוג. הוא רוצה לברוח משם, אבל משהו בַּצורות המעוינות שמקשטות את הקשקשים שלו מהפנט ומונע ממנו להתיק את מבטו. הוא מרגיש כאילו הוא מתבונן בציור פוינטליסטי, אבל הוא לא מסוגל להתנתק מהפרטים כדי לראות את התמונה הכוללת. הוא חושב על דרך לנטוש את הקרוואן בלי להתקרב לזוחל וגם לא להפנות אליו את גבו. הוא מטפס באטיות רבה על כיסא, ובגובה הוא מרגיש בטוח יותר. הדבר הכי טוב יהיה לברוח בלי לדרוך שוב על הרצפה. הוא מטפס על השולחן של פינת האוכל ומשם הוא מגיע למשטח העבודה במטבח, שסמוך לחלון הרחב ביותר של הבית הנייד שלו. כל תנועה הרחיקה אותו מהנחש שלא הגיב. עכשיו עליו לנתק את מבטו כדי להשתלשל החוצה, ובמהלך הרגעים האלו הוא ירגיש נמלול קר בגבו. כאילו ננעצו בו מחטים דקיקות וקפואות, או כאילו רעל פילס דרך בגופו. ברגע שהוא נוחת בחול התחושה נעלמת.
הוא נושם בחזקה דרך הפה וגרונו צורב. הוא לא מבין למה לבו נעתק דווקא עכשיו כשהכול עבר, באפקט מושהה. עוברות כמה שניות עד שנשימתו חוזרת אליו, עד שהדופק מאט והוא נעשה מודע לחלוטין למרחבי החול האדמדם המקיפים אותו. בפעם הראשונה הוא נראה לו מסוכן. הדממה של המדבר היא תחפושת, מראית עין שמאחוריה מסתתר מארג פרהיסטורי של מנהרות עמוסות במזיקים, הוא חושב. הוא מנגב את הזיעה בשרוול חולצתו ונזכר שבניו יורק חורף עכשיו; נכון יותר, הוא נזכר שקרא במכתב של ל' כ' שבניו יורק חורף עכשיו. מאז שעברו דירה הוא בקושי שם לב לחלוף הזמן. הפועלים, שלא עובדים בימי ראשון, מזכירים לו בהיעדרם שהשבועות חולפים, אבל הספר שלו מתקדם באטיות רבה כל כך שהדפים הנערמים על שולחן העבודה שלו היו יכולים להעיד על כך שהכול מסביבו מושהה. בשעה שקרא "בברכה, ל' כ'" הוא תהה אם ג'יין הייתה אוהבת את המקום הזה, ומיד החליט שמוטב לא לחשוב על זה (עליה), כי אם יש משהו שהוא עושה באמצע המדבר זה ללמוד איך לא לחשוב. הלוואי שהיו עליו הסיגריות, זה כן. הלוואי שהיה לו אומץ להיכנס לקחת אותן. הוא מתקרב לעקבות הגלגלים שהותירה אמילי עם הלנדרובר שלה, והוא מתיישב על הרצפה, כמו ניצול ספינה טרופה, בלי שיהיה לו מה לעשות מלבד לחכות להצלה.
כבר מתחיל לרדת הערב והשקיעה אדומה כמו האדמה כשהוא שומע את קול המנוע מרחוק. הוא חשב שהדבר הסביר ביותר יהיה להעביר את הלילה במוטל של העיירה. בבוקר הם יזמינו לוכד שיטפל במצב. אמילי מחנה את המכונית לצדו ומעלה עננת אבק שמלכלכת אותו מכף רגל ועד ראש. היא יוצאת מהמכונית וצוחקת, מבקשת ממנו שייקח את השקיות שבתא המטען. היא הולכת בהחלטיות לעבר הקרוואן והוא צריך לרוץ מאחוריה. הוא מסביר לה מה קרה כשהוא מתאמץ להישאר רגוע, מסתיר את הפחד, כי נמאס לו שהיא לועגת לו. כשהם גרו בניו יורק היא מעולם לא הזכירה את ילדותה שעברה עליה בחווה בטקסס. עכשיו זה הנשק הסודי שלה, סיבה לסרקזם שבה היא מקבלת את כל חולשותיו: הקרום הסמיך שהוא מסיר בגועל מהחלב שזה עתה נחלב; גמלוניותו במתן הוראות לפועלים שנוהגים בו כבאידיוט שרק מתחנן שישדדו אותו. וכמובן, הפחד שלו מבעלי חיים, לאו דווקא המסוכנים: כלב הדוגו הענקי של מנהל העבודה, העדרים שלעתים חוסמים את הדרכים, הקרציות שראשיהן השחורים מתנפחים מדם והוא מבלבל בינן לבין נקודות חן. כל מה שהוא עושה, אומר, או לא יודע בסביבת מגוריו החדשה משמש עבורה תירוץ לנקמה על חיים מלאי תסביכים. כי היא מעולם לא הרגישה בנוח בתוך מעגל החברים שלו. הרגיזו אותה בעיקר אותן מסיבות בבית של ל' כ' וג'יין שאליהן הגיעו סופרים ואמנים עם הבדיחות הבלתי מובנות שלהם ושאלותיהם הקנטרניות. ואת, אמילי, מה את עושה? אמילי עבדה בבית דפוס. אמילי לא ידעה שום דבר על ספרים, ולא על מוזיקה, ולא על הרומן בין בעלה למארחת של המסיבה. היא אף פעם לא ידעה כלום.
עכשיו היא קובעת שהצעתו להעביר את הלילה בחוץ מגוחכת. כל האוכל שהיא קנתה יתקלקל אם לא ייכנס בקרוב למקרר. הוא מבחין באישוניה הרחבים וכבר יודע מה יקרה: היא החליטה שהיא תטפל בנחש בעצמה. "תתאר לי אותו", היא דורשת, אבל הפחד והגועל ערפלו את זיכרונו. צבע? ראש שטוח? הזנב שלו נגמר בקצה נוקשה? הוא זכר רק אפקט הכתמים בעלי צורת היהלום שעל גבו. אמילי נושפת וחוזרת למכונית. היא מוציאה מתא הכפפות אקדח קטן של שישה מילימטרים שקנתה רק אחרי שעזבה את ניו יורק. הוא קל מאוד, והיא למדה לשלוט בו לא רע כשירתה על קופסאות שימורים באמצע המדבר. הגינה האחורית שלה, כמו שהיא אומרת, היא מטווח אידיאלי. "תעזור לי למצוא מקל", היא מצווה. הוא לא מנסה לעצור בעדה, כי הוא יודע שזה יהיה לשווא. גם אין לו כל כוונה להיכנס לקרוואן מאחוריה. "אם את עושה את זה, תעשי את זה לבד". אשתו מביטה בו בבוז ומהנהנת. "מרגע שהגענו הנה עשיתי הכול לבד".
הם מתקרבים לאתר הבנייה, מחטטים בתוך הפסולת ומוצאים קרש צר שנעוצים בו מסמרים. אמילי מבקשת ממנו שיחכה במכונית עם מנוע פועל, למקרה שיצטרכו לטוס לבית החולים הקרוב. הוא מביט בה מבעד למראה הקדמית, המקל בידה השמאלית, האקדח בימנית. הוא מרגיש מושפל כל כך עד שמתחשק לו לבכות. דמותה של אשתו המתרחקת מעלה בזיכרונו את דמותה של אשתו של ל' כ' מתרחקת, לא במדבר, אלא בתחנת הרכבת ובזמן עבר שכבר הופך עבורו לפרהיסטורי, ממש חיים אחרים. זאת הייתה הדרך היחידה לשכוח את ג'יין: לעבור למערכת אקולוגית שונה, כמו זן בסכנת הכחדה. במכתב ל' כ' מכיר באומץ שלו. באומץ שבגללו ברח. זה פרדוקס חדש בטקסט של חברו הוותיק שבלי משים סותר את עצמו יותר מכל טקסט אחר שלו. נדמה שאפילו המחיקות, האותיות שעולות אלו על אלו, נובעות מבלגאן מבני אחד. "בברכה, ל' כ'". הוא נשכב במושב, עוצם את עיניו ומקשיב לקצב השניות של שעון היד שלו, שנשמע בבירור בדממה שסובבת אותם. הוא מתחיל לספור. הוא מונה שלוש מאות ארבעים ותשע נקישות מחוג ונשמעת ירייה. הוא יוצא מהמכונית, רץ לדלת הקרוואן ומרגיש באזור הגרגרת מחנק שלא מאפשר לו לבלוע. סביר להניח שהוא שוב מתייבש. הוא יורק מלוא הפה רוק סמיך על החול וצועק את שמה של אמילי. אף על פי שהוא לא מקבל תשובה, הוא שומע את עקבי מגפיה דורכים בחזקה על רצפת הקרוואן והוא נושם בהקלה.
היא פותחת את הדלת בעזרת הרגל. הבעיטה כה חזקה שציפוי הפח נחבט כנגד המשקוף כמה וכמה פעמים; הוא מתנפנף. היא לא השתמשה בידיה כיוון שהן לא פנויות. באחת היא נושאת את גווייתו של הנחש, נטול ראש: מטר וחצי של פסיפס קשקשים שמסתיים בגדם. בשנייה היא אוחזת במכתב של ל' כ', מקומט ומוכתם בדם. היא נראית כמו הייצוג האלגורי של רעיון מופשט שהוא לא מצליח לזהות, קפואה על הסף, ללא ניע ובלי לומר מילה, מחכה שיפענחו אותה. הוא מרגיש כאילו משהו קשה מאוד היכה במצחו. "איך יכולתי לשכוח אותו. איך יכולתי לשכוח שהמכתב היה פתוח על השולחן." הוא לא מצליח להישיר אליה את מבטו והוא מרכין את הראש, מבויש. הוא חושב שלעולם לא תפסיק להפתיע אותו הצחיחות של האדמה שכבר הספיקה לבלוע לחלוטין את הרוק שירק זה עתה. בקרוב הוא יבלע גם את שובל הדם שמותירה גופתו המושחתת של נחש הפעמונים.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.