לילה אחד שוחחנו, פאולו סקוט ואני, על המראה המרשים והמתוחכם של הספרים בברזיל. ישבנו ב”אלפא בר” בבוטפוגו וכבר חיסלנו כמה בירות. הוא הסתכל עלי ברצינות ואמר: “אנחנו ברזילאים, הכריכות צריכות להיראות טוב, אחרת אף אחד לא יקרא את הספרים שלנו.” מעבר לנימה האירונית, נדמה שבברזיל הספרות נוטה להיות פעילות שולית. מתעניינים בה מעט מאוד אנשים, היא לא מקנה מעמד, אין לה חשיבות מיוחדת בתקשורת ואין לה תפקיד חברתי מוגדר. זה עשוי להישמע מוזר אבל בעיני זו ברכה, שחרור מוחלט, וזה דומה לרעיון האמנות חסרת התועלת שקידם אוסקר ויילד בשלהי המאה התשע-עשרה. בניגוד למה שקורה בארגנטינה למשל, הסופרים הברזילאים לא מחויבים להיות מבריקים. אולי כן, אבל זה יהיה מאמץ חסר תועלת. לכן, בשעה שהם יושבים לכתוב, הם אינם נושאים על גבם את עול היוקרה ויכולים להתמסר לכתיבה בכל צורה ונושא העולים על רוחם, בידיעה שהם אינם מכירים את הקורא שלהם או שהקורא הזה כלל לא קיים. כשמשתמשים בו נכון, החופש הזה מייצר ספרים חפים מדעות קדומות, מטלטלים ונועזים. הדבר היחיד שעל הסופר הברזילאי להילחם בו הוא הפן האזורי והאקזוטי “לייצוא” שנוטים להיקשר בכל ביטוי תרבותי שמקורו בארצות הטרופיות. מתוך הסופרים החדשים שהופיעו בברזיל בשנים האחרונות, סקוט הוא אולי הדוגמא הבולטת ביותר לנועזות של הספרות הברזילאית העכשווית. הוא אחד הסופרים החופשיים ביותר אבל לעולם אינו מוותר על מלאכת המחשבת העדינה של הכתיבה, הוא אחד המקוריים ביותר אבל אינו מתעלם מחרחורי הגסיסה של המסורת. סקוט הוא אלכימאי של מילים – יכולת שפיתח בשירה שלו – שמסוגל להפוך את הבנאליות של חיי היומיום להתגלות לירית. הדמויות שלו אנושיות לחלוטין וסובלות תמיד מאיזו בעיה גופנית נפוצה – כמו דלקת קיבה או פסוריאזיס – שאינה שכיחה בספרות. הרומן של סקוט, (Nowhere People (Habitante irreal, הוא פסגת יצירתו הספרותית עד כה ואחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בעשור האחרון, לא רק בברזיל אלא באמריקה הלטינית כולה. הסיפור “Funny Valentine” – סיפור מושלם על בדידות שמזכיר את מיטב יצירתה של לוסיה ברלין, אף על פי שהוא נכתב לפני שהיא זכתה לתהילה מחודשת – הוא דוגמא מצוינת לעוצמה שלו.
תרגום: אביתר אורן
המונית הסתובבה בכל העיר. הנהג כבר הביט בי בפרצוף אומלל, מרמז לי בבדיחות יבשושיות. חיכיתי עד שהסיגריה תיגמר. ביקשתי שיעצור בפינה של בר האוֹסידֵנטי. נשארנו שם עוד חמש דקות. הוא הסתובב וניסה להתחיל שיחה, ביקשתי שישתוק, מרחתי שפתון, שילמתי על הנסיעה. הוא גמגם לילה טוב. טרקתי את הדלת בחוזקה. זה היה יום רביעי קר. יום האוהבים. נשארתי לעמוד מול קופת הכרטיסים, שאלתי מי מנגן. השומר בכניסה ענה לי: פרנק ז'וֹרזִ'י וז'וּליו רֵני. נכנסתי. נשענתי על הדלפק, לבד, ושתיתי ג'ין וטוניק (נועז למדי בשביל זקנה בת חמישים ושש, חשבתי). המוזיקאים התחילו לנגן, הזמנתי עוד משקה. בקטע התשיעי או העשירי, בחור גבוה, צנום, עם שיער קצוץ, עורר את תשומת לבי. הוא לבש מעיל שחור רכוס עד הצוואר והלך מצד לצד. עיניו היו נעוצות ברצפה והוא נתקל באנשים. מדי פעם עצר, הדליק סיגריה, לקח כמה שאיפות (הוא ניסה להתרכז במופע), אבל אז שוב החל להתהלך מצד לצד. הדבר עורר בי אי-נחת, עד כדי כך ששכחתי את כל השאר. לפתע, הוא יצא. התעשתּי, גמרתי את המשקה בלגימה, ירדתי במדרגות. עקבתי אחריו על אוסוולדו ארניה. ירד טפטוף קפוא. השעה הייתה קרוב לאחת בלילה. שלושה בחורים רזים הלכו כמה מטרים לצדי, הציעו לי גראס, קראק, לא יודעת מה. סירבתי (אמרתי שאצעק אם הם יתעקשו). הם ויתרו, אבל לא הצלחתי לחמוק מעלבון – הם קראו לי דודה שמנה! האצתי את צעדיי. הוא פנה בפרננדס ויירה. גם אני פניתי. באמצע הבלוק שבין וָאסקו ואינדֶפֶּנדֵנסְיַה, הוא עצר, הוציא פיסת נייר מהכיס (הארנק שלו נפל), פתח אותה, העביר עליה את קצה אצבעו פעמים אחדות ואז תחב את האצבע לאף והניע אותה בקדחתנות מצד לצד. זה היה דוחה. הוא חזר על המחווה פעמיים נוספות והמשיך הלאה, מנענע בזרועותיו, מותח את צווארו. התקרבתי אל הארנק, הרמתי אותו. חזרתי הביתה. הסתכלתי בתעודת הזהות. שמו היה מרסלו. הייתה גם תמונה של נערה עם פנים של דוגמנית, שטר של שני ריאל, מַפְרֵט של גיטרה וכרטיס ביקור ועליו שם של אישה, כתובת וטלפון באֶרֶשִים. תעודת הזהות שלו נותרה על שידת המיטה כמעט שבוע. ביום שלישי הבא, כשעברתי בבית לאכול ארוחת צהריים ולקחת כמה מסמכים, הרמתי את הכרטיס מתוך דחף והתקשרתי לאֶרֶשִים. ענתה לי אישה, שיקרתי שאני ידידה של מרסלו. נעים מאוד! אני אמא שלו… אחר כך היא שאלה אותי: תגידי ילדונת, את החברה שלו? כן, אמרתי. שנאתי את עצמי על כך. המשכנו לשוחח, היא אמרה שלא שמעה ממנו כבר הרבה זמן, שאלה אם הכל בסדר אצלו, אם הוא עדיין הולך לשיעורים באוניברסיטה, אם כבר סיפר לי שעזב את העיר לפני שנתיים, ביום שבו קברו את אביו, ומעולם לא חזר. עניתי שלא. היא סיפרה לי הרבה דברים – גוון קולה השתנה, נעשה עצוב. הסתכלתי בשעון (כמעט שתיים), התנצלתי שעליי לנתק. נפרדנו זו מזו. היא אמרה: את יכולה להתקשר מתי שתרצי, אני לבד ומתגעגעת מאוד למרסלו. הבטחתי שכך אעשה. התחלתי להתקשר אליה כמעט כל יום, במשך שלושה שבועות. נעשינו חברות. המצאתי כל מיני דברים על הבן שלה; הבטחתי שאכריח אותו להתקשר אליה. יום ראשון אחד אחר הצהריים (אף פעם לא ניסיתי לתפוס אותה בימי ראשון), התקשרתי. לקח לה זמן לענות. התנצלתי על ההפרעה. היא הייתה אדיבה. שוחחנו שעות (התרגלתי לשקר). לפני שניתקנו, היא שאלה אותי מתי מרסלו יטלפן. שיניתי נושא. היא נכנסה באמצע דבריי, אמרה שהיא משועממת מהבדידות. שתקנו כמה רגעים. איחלתי לה סוף שבוע טוב וניתקתי. מאוחר יותר, בערך בשמונה בערב, צלצלו באינטרקום, אמרו שהם מהמשטרה. ירדתי. הם היו שניים. ביקשתי שייכנסו. המבוגר ביניהם ניגש ישר לעניין: תראי, גברת… אני יודע שאת בטח משתעשעת, אבל הבדיחה הזאת שלך הולכת רחוק מדי. איזו בדיחה? שאלתי בבהלה. גברתי יודעת, השיחות האלה לאמא של הילד… זה חוסר כבוד! היא אלמנה בודדה. אני חושב שכדאי שתפסיקי עם זה, אחרת נאלץ לעצור אותך. הבנת? לעצור אותך! מה זאת אומרת? שאלתי בהתגרות. הוא לא אהב את זה, תפס אותי בסנטר: תקשיבי טוב, אל תעשי את עצמך קדושה… אל תעליבי אותנו, חתיכת פסיכית. למשטרה יש ציוד, את יודעת? אנחנו יכולים לצותת לכל שיחה בלי בעיה, הוציא גזיר עיתון מכיס המעיל והושיט את ידו כדי שאקח. הוא הורה לי ברוגז לפתוח את הדלת ויצא. השני, כשחלף על פניי, אמר: זה רציני, אני חושב שכדאי שתפסיקי עם זה. נכנסתי לדירה, רועדת. העמדתי מים – הייתי זקוקה לתה בדחיפות. התיישבתי על הספה בסלון, הסתכלתי בגזיר העיתון. זה היה דיווח משטרתי, מהיום שאחרי הלילה ההוא. היה כתוב בו משהו כמו: צעיר, עדיין לא מזוהה, נמצא מת בשדרות אינדֶפֶּנדֵנסְיַה, קרוב לפינת פֶלִיפּי קַמַרָאו, לבוש בתחתונים וגופייה, נפטר כתוצאה מהתקף לב. בפינה הימנית של הידיעה הייתה תמונה של פני המת. האנשים בארשים בוודאי זיהו אותו. היא ידעה! חשבתי בתדהמה, ונתתי לנייר העיתון להחליק מבין אצבעותיי. כיביתי את מנורת השולחן. הקומקום שרק חלושות. הדמעות התחילו לרדת. ישבתי בחושך. הרגשתי לבד, כל כך לבד.
