דוד ברגלסון (1952-1984) היה גדול המספרים היידיים אחר שלושת ה”קלסיקאים” (מנדלי, שלום-עליכם, פרץ), חדשן ופורץ דרך, ששינה את דרכה של סיפורת יידיש בשלושת הז’אנרים העיקריים שלה: הרומאן, הנובלה והסיפור הקצר. את יצירתו שהצטברה במשך ארבעים שנות פעולתו (1948-1908) נהוג לחלק לשלוש חטיבות. במוקדמת שבהם – חטיבה מוטבעת בחותמו של אימפרסיוניזם קודר אך עתיר ניואנסים – כתב סיפורים קצרים, נובלות ושני רומאנים מופתיים (“ככלות הכל” ו”שקיעה”), שבהם התמקד בעולם שוקע של מעמד בינוני מרושש ואינטלקטואלים “תלושים” החיים בערים הקטנות של מזרח אירופה חיים ריקים וחסרי תוחלת. ברומאן “ככלות הכל” (שהוא “מאדאם בובארי” של סיפורת יידיש הן בנושאו הן בשיכלולו הסיגנוני והצורני) העמיד במרכז הסיפור את האשה היהודיה המודרנית, שאינה מוצאת אחיזה וקיום בסביבתה היהודית הבורגנית. החטיבה השניה נוצרה בעיקרה בגרמניה, שאליה גלה ברגלסון (יחד עם סופרים יידיים ועבריים רבים אחרים) אחרי המהפיכה ברוסיה. הוא כתב כאן סיפורים שהתמקדו בעולמם של המהגרים ורומאן רעיוני חריף וממוקד (“מידת הדין”), שעסק בעימות בין המשטר המהפכני בברית המועצות לבין שירידי הבורגנות היהודית שם ואף בינו לבין הסוציאליזם האנטי-סובייטי (הסוציאל-רבולוציונרים). התכיבה נעשתה ריאליסטית מפוכחת, חדה ואנאליטית. כמו כן ניכרה כאן הקירבה הגוברת והולכת לקומוניזם של ברית המועצות. זו מצאה את ביטוייה גם במאמר הידוע “שלושה מרכזים” (1926), שבו הביע ברגלסון את דעתו, כי רק ברוסיה הסובייטית צפויים עתיד והתפתחות לספרות יידיש, שתיקמול בהכרח במרכזיה האחרים (פולין הרפובליקאית, צפון אמריקה). ב- 1933, עם עליית היטלר לשלטון, חזר ברגלסון לברית המועצות, שממנה ניתק ב-1919.כאן הוא זכה למעמד של בכיר סופרי יידיש. הוא עשה כל שביכולתו להתאים את כתיבתו לריאליזם הסוציאליסטי של העידן הז’דנובי. כמי שהיה בעצמו בן הבורגנות היהודית השוקעת הוא ראה צורך להשקיע את מיטב כוחותיו ברומאן אבטוביוגראפי ענקי (“לייד הדנייפר”), שבו עקב בפרטי פרטים אחר תהליך התמורה, שעברה על מחשבתו וריגשותיו עד שניתן לו ליקרב לתחושת חיים ולהשקפת עולם “נכונות”. היה זה מפעל ענק של “ביקורת עצמית”, שהמרקסיזם הסובייטי תבע מבני המעמד הבינוני המצטרפים אליו. רק שניים מן הכרכים הגדולים של הרומאן הובאו לידי סיום וראו אור. לצד הרומאן כתב סיפורים רבים ומחזות שהוצגו בהצלחה בבריה”מ וגם בישראל (“לא אמות כי אחיה” הוצג ב”הבימה”; העיבוד הדרמטי של הסיפור המוקדם “החרש” הועלה על בימת “האוהל”). למרות נאמנותו של ברגלסון ללא סייג למשטר הסטאליני הוא נאסר, יחד עם שאר מנהיגי התרבות היידית בברית המועצות, בשנת 1949, הואשם בציונות, והוצא להורג ב-12 באוגוסט 1952.
מבחר מיצירותיו תורגם לעברית בידי דב בר מלכין וכונס בשני כרכי “כתבי דוד ברגלסון”, ספריית הפועלים, מרחביה 1962.
*הביוגרפיה מאת דן מירון.
