דניאיל חארמס (1905-1942) היה סופר, משורר ומחזאי רוסי, שכתב סיפורים קצרים, שירים, מכתמים, מחזות וספרי ילדים. הביוגרפיה של חארמס נקראת כאחד מסיפוריו: גדושת אימה ואבסורד. ב-36 שנות חייו הקצרים הוא נרדף על ידי השלטון ויצירותיו למבוגרים כמעט לא ראו אור. גדולתו וחשיבותו התגלו רק בשנות ה-60, כשני עשורים אחרי מותו. חארמס נולד בשם דניאיל יובאצ'וב, ואת השם "חארמס" המציא לעצמו עוד בזמן לימודיו בבית-הספר, אחרי שהשתעשע בשלל גרסאות שונות: צ'ארמס (קסם); הארם (נזק); שאראדאם וכו'. אביו של חארמס היה מהפכן שנשלח למאסר, ועם שחרורו הפך לנוצרי אדוק והקדיש עצמו לכתיבת זיכרונות ספרותיים. הוא לא הבין את יצירותיו של בנו ולא החשיב אותן לספרות. חארמס התעצב כסופר וכמשורר בשנות ה-20 של המאה ה-20. הוא הושפע מחלבניקוב וטרופנוב, והיה ממקימי קבוצת משוררים אוונגרדית וחתרנית בשם אובר"ו (איחוד האמנות הריאלית). ב-1930 התפרסמה בעיתון הנוער "סמנה" כתבה שכינתה את חברי הקבוצה חוליגנים ספרותיים וקבעה כי הם אויבי מעמד הפועלים. ב-1931 נאסרו כמה מהחברים, בהם חארמס, ונשלחו לשנה לקורסק. אחרי המאסר לא הצליח עוד חארמס לפרסם את יצירותיו למבוגרים, ופרסם בכתבי עת לילדים בלבד. עם זאת, הוא המשיך לכתוב בכל יום כ-7-8 שעות. רק כאשר נחשפו כתביו, בשנות ה-60 וה-70, התגלה קול האבסורד הרוסי, שנכתב במקביל לבקט וליונסקו במערב, והיה ממייסדי הז'אנר. נראה שז'אנר ספרותי זה התאים להפליא לתיאור חיי היומיום הקשים ונטולי הפשר ברוסיה הקומוניסטית: מעטים הסופרים שהיטיבו מחראמס לתאר את השבר, את חורבנה של החברה ושל הקשרים בין בני האדם כשורה של אווילויות נטולות משמעות והקשר. לקראת סוף שנות ה-30 כמעט חדל חארמס לפרסם גם יצירות לילדים, והוא ואשתו היו על סף רעב. ב-1941 הוא נאסר שוב, על כך שהתבטא כביכול נגד ההתגייסות למלחמת העולם השנייה. כדי להימנע מגזר דין מוות, הוא ביים שיגעון, ומת בבית חולים פסיכיאטרי ב-1942, מרעב.