טילי לרנר אולסן (1912-2007) היא סופרת, מסאית, מרצה ופעילה חברתית אמריקנית, ואחד הקולות שעיצבו את הגל השני של התנועה הפמיניסטית. היא זכתה להכרה בינלאומית בזכות כתיבה ופואטיקה רבות-עוצמה המתארות את חייהם של בני מעמד הפועלים, נשים, ושחורים. היא נולדה ב-1912 בוואהו שבנברסקה, השנייה מבין ששת ילדיהם של סמואל ואידה לרנר, מהגרים יהודים מרוסיה שהשתתפו במהפכה ב-1905 ועזבו אחרי כשלונה. היא גדלה באומהה, שם עבד אביה כמזכיר המדינה במפלגה הסוציאליסטית בנברסקה. כשרונה ושנינותה באו לידי ביטוי מגיל צעיר והיא זכתה לפופולריות בזכות טור הומוריסטי שכתבה בעיתון בית הספר התיכון, עד שעזבה את הלימודים בגיל 17. ב-1930 הצטרפה אולסן לליגת הנוער הקומוניסטי (YCL) ונישאה לאברהם י' גולדפרב, סופר ופעיל שמאל, שהיה מבוגר ממנה בשבע-עשרה שנים. בשנות השפל הגדול ארגנה שביתות, עבדה בבית חרושת לעניבות ובעבודות אחרות בשכר נמוך. היא נעצרה על ידי ארגון עובדים באומהה ובקנזס סיטי, ובזמן שהחלימה מדלקת קרום הריאה ומשחפת שנדבקה בהן כתוצאה מעבודתה במפעל ובמהלך כליאתה, החלה לכתוב את הרומן היחיד שלה, Yonnondio: From the Thirties שראה אור רק כארבעים שנה מאוחר יותר. בשנת 1933, לאחר הולדת בתה הראשונה, עברו אולסן ובעלה לסן פרנסיסקו. בשביתה הכללית של סן פרנסיסקו ב-1934, היא נעצרה שוב לצד ג'ק אולסן, חבר מפלגה, שהיה לבן-זוגה לשנים רבות. נולדו להם שלוש בנות. ב-1934 היא פרסמה סיפור קצר, שני שירים ורשימות על פעילותה בשביתה ההיסטורית בכתבי העת ניו ריפבליק ופרטיזן ריוויו, וזכתה להכרה לאומית. שנים רבות חילקה אולסן את זמנה בין גידול ילדים, פרנסת המשפחה ופעילות חברתית אינטנסיבית, דבר שהותיר לה זמן מועט לכתיבה. היא הייתה בין מייסדי גן ההורים השיתופי הראשון בעיר, נאבקה למען תכניות איכותיות לטיפול בילדים, הנהיגה את ועד המורים וההורים (PTA) ושימשה מנהלת שירותי הסיוע ונשיאת כוח העזר הנשי מטעם קונגרס הארגונים התעשייתיים בקליפורניה (CIO) במלחמת העולם השנייה. בתקופת מקארתי הואשמה אולסן בהיותה "סוכנת של סטאלין שמנסה להסתנן אל בתי הספר בעיר באמצעות ועד ההורים". ב-1955 קיבלה אולסן מלגה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת סטנפורד שאפשרה לה לחזור לכתיבה. ב-1961 פרסמה קובץ של ארבעה סיפורים – בהם סיפורה המפורסם ביותר, "אני עומדת כאן ומגהצת" – שהעניקו תוקף ספרותי לחייהן של עקרות-הבית בסגנון פואטי רב-עוצמה. הרומן שהחלה לכתוב בשנות ה-30 ראה אור ב-1974. בשנת 1978 פרסמה אולסן אסופת מאמרים ששמשה השראה להקמת תכניות ללימודי נשים, ועד מהרה נעשתה מרצה מבוקשת, כמעט סלבריטאית. היא קיבלה אינספור פרסים ומענקים, בהם מענק הקרן הלאומית למדעי הרוח (NEH) ומלגת גוגנהיים, מענק פורד, פרס או. הנרי ופרס האקדמיה האמריקאית; היא הוזמנה כמרצה אורחת לאוניברסיטאות רבות וקיבלה שישה תארי דוקטור לשם כבוד. במהלך השנים, היא זכתה מפי מעריציה לכינויים כגון "טילי הקדושה" ו"האוצר הלאומי". מייסדת הוצאת פמיניסט פרס כינתה אותה "האמא של כולנו". עיריית סן פרנסיסקו הכריזה בשנת 1981 על "יום טילי אולסן". יום דומה התקיים בסנטה קרוז בשנת 1998. טילי אולסן נפטרה בשנת 2007, שבועות אחדים לפני יום הולדתה ה-95. היא הותירה אחריה שמונה נכדים, שמונה נינים וחמישה-עשר אחיינים ואחייניות.
