ליאוניד אנדרייב היה סופר ומחזאי רוסי. הוא נולד ב-1871 באוריול. אחרי מות אביו, ב-1889, היה עליו לפרנס את אמו ואחיו הצעירים. במהלך לימודי המשפטים שלו עבד ככתב פלילים ומצא עניין רב יותר במקצוע העיתונות. ב-1898 התפרסם סיפורו הראשון, סיפור חג-מולד בסגנון דיקנס בשם "ברגמוט וגרשקה", בעיתון קורייר, וסימן את ראשית נסיקתו הספרותית. כעבור פחות מעשר שנים, ב-1907, כבר נחשב ל"איש הספרות המוביל ברוסיה – פרט לטולסטוי, כמובן". אנדרייב פרסם שני רומנים, חמש נובלות ומספר סיפורים קצרים ומחזות. קשה לסווג את סגנון כתיבתו על נקלה: בימי חייו נחשב לריאליסט, אחר כך לסימבוליסט ולעתים אף לרומנטיציסט ומחבר של ספרות זולה. נטייתו הטבעית היתה לגרוטסקי ולפנטסטי, אך בשל ידידותו עם הסופר מקסים גורקי – מי שנחשב לגדול הסוציאל-ריאליסטים של אותה תקופה – עבר אנרדייב לכתוב בסגנון ריאליסטי אף הוא. עם זאת, אפילו סיפוריו הריאליסטיים מרמזים תמיד אל מציאות אפשרית אחרת, אפלה יותר, מעבר לחוויות היום-יום. חייו של אנדרייב היו סוערים: היו לו חמישה ילדים משתי נשים שונות; הוא נחשב לגבר נאה, בעל מזג חם וישנם יותר ממאה תצלומי צבע שלו, נוסף על דיוקנאות שהזמין ממיטב ציירי רוסיה. לאחר שצבר הון והתעשר, תכנן אנדרייב בניית וילה מפוארת למשפחתו, שנבנתה לבסוף בפינלנד, לאור אכזבתו העמוקה מתוצאות המהפכה הבולשביקית בפברואר 1917. מאז 1918 התגורר בפינלנד עם משפחתו בעוני ובאומללות, ונאבק כדי להסב את תשומת הלב העולמית לתוצאות המהפכה ברוסיה. ב-1919 הוא מת מהתקף לב. יצירתו הגדולה האחרונה, "יומנו של שטן", היא תיאור קורותיו האומללים של השטן בעולמם הבוגדני של בני האדם. אין פלא אפוא שיצירתו של אנדרייב לא היתה מוכרת כמעט בתקופת השלטון הסובייטי. רק בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 קנתה יצירתו ערך ומעמד, ומאז הוא זוכה בהתמדה באהבת קוראים בעולם כולו.