כשאנחנו עולים למטוס אנחנו מחייכים בלי לדעת בדיוק למה. האפשרות שאנחנו מתגרים בגורל גורמת לנו להתפתות לאמונות תפלות: החיוך שלנו הוא לא חיוך של שמחה, אלא כישוף נגד אסונות.

זה מה שחשבתי כשעליתי על מטוס מַדְחֵף מסָקָטֶקַס למקסיקו הבירה.

גבר עם ראש מגולח משך את תשומת לבי בתור לביקורת דרכונים. הוא לבש חולצת כדורסל ונעל מגפיים מעור שלא הצלחתי לזהות, עור מחורץ של זוחל כלשהו. ישו מקועקע הזיל דמעות כחולות על הזרוע שלו, שלוש שרשראות זהב היו תלויות לו על החזה ושני טלפונים ניידים השתלשלו מחגורתו הרקומה. שמעתי אותו מדבר אנגלית טובה אל תוך אחד מהם. אחר כך צלצל השני, והוא דיבר בלחישה. המטען שלו היה תיק ירוק, כמו אלה שיש לחיילים בארצות הברית, והוא נראה כמו חוואי שעשה עסקים מהצד השני של הגבול וארז בחיפזון. הוא נסע עם אשתו והבן הקטן שלו, שעל זרועו היו מדבקות קעקועים.

בזמן שחיכיתי לצ’ק אין פגשתי מכר ושקענו באחת מאותן שיחות נימוסים מחושבות, שאנחנו המקסיקנים נוהגים לנהל עם אנשים שלא נפגוש שוב לעולם. האישה הביטה בי בסקרנות.

היינו רק נוסעים מעטים, אבל הדיילת הורתה לנו לשבת במושבים שהוקצו לנו כדי לשמור על שיווי המשקל של המטוס. אותי הושיבו ב-D12, בשורה האחרונה, שאי אפשר להשעין בה את המושב לאחור. לידי התיישבה אשתו של הגבר עם שרשראות הזהב.

שמעתי שמי שמבין משבח את מטוסי המדחף כי הם יכולים לדאות במקרה הצורך, אבל בעיני הנוסע הפשוט, תא הנוסעים הצר, הנטייה לגלוש על זרמי אוויר והעובדה שהלהבים של המדחף פועלים בטכנולוגיה ישנה יותר יוצרים תחושה של חוסר בטחון.

הצטלבתי ופתחתי רומן כדי להסיח את דעתי.

אחרי כיס אוויר שאלה האישה שלידי:

“אני יכולה לדבר איתך?”

הסרתי את המשקפיים כאילו אני מקשיב דרך העיניים. השאלה הבאה הפתיעה אותי:

“אתה חושב שאויב יכול לסלוח?” עיניה הביטו בי בדאגה.

בשונה מבעלה, היא הייתה לבושה בפשטות: מכנסי ג’ינס, סנדלים, חולצה משובצת.

“מה זאת אומרת?” שאלתי אותה.

היא כרכה בעצבנות את כרטיס העלייה למטוס שלה סביב האצבע וסיפרה לי שבעלה מחויב לכבד הסכם שעשו הבוסים שלו. “יש אנשים שלא אוהבים מה שהבנאדם עושה, אנשים שעושים צרות,” היא אמרה בחידתיות.

הפניתי את מבטי לעבר הגבר, שישן בשלווה. “הוא נאמן.” האישה דיברה בהפסקות כדי למצוא את המילים הנכונות: “תמיד הוא עבד בשביל אותם אנשים. עכשיו הם אמרו לו שהוא לא יכול לעבוד ככה יותר. הוא צריך לסדר דברים עם הקבוצה השנייה, של אנשים שלא אוהבים אותו. הוא עשה דברים שלא מצאו חן בעיני האנשים האלה.” עיניה של האישה התמלאו דמעות: “הבוסים שלו שלחו אותו אליהם.”

“ומה קרה?”

“הם נתנו לו הזדמנות.”

בדיוק סיימתי לקרוא כתבה מצמררת של ריקרדו ראבלו ב”פרוֹסֶסוֹ” על “הברית הנרקוטית” בין הקרטלים של המפרץ לקרטלים של סִינָלוֹאָה. לפי הכתוב, בין מאי ויוני 2007 נפגשו שתי הכנופיות שבע פעמים כדי להגיע להפסקת אש. ההוצאות להורג פגעו להן בעסקים. ההסכם כלל סעיף לגבי הטיפול בבוגדים: “הקבוצה שנפגעה תחליט על הטיפול המתאים: ענישה או הוצאה להורג.”

“אויב יכול לסלוח?” חזרה האישה על השאלה.

הלבוש של בעלה וההשפעה שהילכה עלי הכתבה של ראבלו הובילו אותי לחשוב שמדובר בסחר בסמים. מה לעשות מול תערובת של פחד, סבל של אישה, חוסר יכולת להבין ומידע מחריד שנוחת עליך פתאום?

הגבר הישן כאילו שקע אל תוך עצמו. האם הסכנה היא פשוט חלק בלתי נפרד מהחיים שלו? או שהגוף שלו קרס מרוב מתח?

כמה אני רוצה להמשיך ולפרש? אולי החדשות מהחודשים האחרונים הפעילו אצלי חרדת רדיפה ואני מחפש צירופי מקרים במקום שאינם. אולי הבעיות של האיש הזה קשורות לשתי קבוצות של חוואים, והדבר היחיד שהוא עלול לאבד הוא העבודה שלו. האם חוואי לא יכול להתעייף, להרגיש מדוכא ולרצות לשנות אווירה?

הבטתי בכרטיס העלייה למטוס שהאישה שיחקה איתו: המושב שלה היה D10. היא לא הייתה אמורה לשבת בשורה 12, וגם לא בחרה בשורה הזו – שאי אפשר להשעין בה את המושבים לאחור – מטעמי נוחות. למרות האיסור על החלפת מקום, היא עברה לכאן כי חיפשה תשובה.

“אויב יכול לסלוח,” אמרתי לה.

ואז קרה הדבר המשונה ביותר בטיסה.

“תודה, אבי,” היא ענתה.

הייתי אקזוטי בעיניה ממש כמו שבעלה היה אקזוטי בעיניי. בחנתי את הלבוש ואת ההתנהגות שלי: לבשתי בגדים שחורים והצווארון הלבן שלי הציץ כמו צווארון של כומר, החזקתי את הספר “היום של כל הנשמות” של סֶס נוֹטבּוּם (היא לא יכלה לדעת שמדובר ברומן), הצטלבתי בהמראה, ובתור לביקורת הדרכונים שוחחתי עם מכר בטון שעכשיו הבנתי שהיה כמורתי למדי. שתי מציאויות מדומיינות הצטלבו בטיסה. אני ייחסתי לבעלה דרמה עקובה מדם, והיא ייחסה לי רוחניות ערטילאית. אבל המצוקה שלה הייתה אמיתית. כמה נורא אילו הייתי מגלה לה כעת, לאחר שהשיחה בינינו נסקה לגבהים כאלה (הביטוי הזה מעולם לא היה הגיוני יותר), שהעבודה האמיתית שלי אמנם כרוכה בהקשבה, אבל בלי שום נדר של כומר.

האישה הייתה צריכה להאמין למילה של יריב ולתשובתו של זר במציאות התלויה על בלימה של מטוס. דרך החלון נשקפה הארץ שנרד אליה בקרוב, ארץ שאנשיה לא הבינו זה את זה טוב יותר מהנוסעים במושבים C12 ו-D12. זה מה שחשבתי כשהאישה חייכה, הציגה בפניי את כרטיס העלייה למטוס שלה והתוודתה שעברה מקום:

“יותר מדי זמן לא דיברתי עם כומר.” היא הביטה בי באמון חסר הצדקה.

היא הפכה אותי לאיש אמונה.