אין תמימות דעים בשאלה, האם האֶלְף הזה חי בזמנם של גרגר החרדל[1] ותרמיל השעועית, שבחלקם נפל הכבוד להכיר את ויליאם שקספיר, או שמא הוא סתם כך – בלי פגישות ופרידות – הסתובב ברחבי העולם במסעות האֶלפיים שלו, עד שנקלע לאותו המצב הסבוך והקשה, שבו ידובר בסיפורנו זה.
אם, כפי שטוען המדע, לגֶנים יש אנטיגנים, לאירוביים – אנאירובייים, אז כל הקוראים יסכימו בקלות עם כך שלאֶלפים היו אנטיאֶלפים. פעמים ניצח האל, ופעמים אחרות – האנטיאל, במקרה הנידון האלף שאת קורותיו, ליתר דיוק את הפרק האחרון בקורותיו, כותב סיפור נאמן לאמת זה, נקלע, תוך מאבק באנטיאלפים, למצב קשה, היגר מממלכת היצורים השקופים וחיפש מחסה מאויביו.
פרידריך פלוּאֶכְטֶן נהג לסחוב את המוזיקה שלו תחת מרפקו השמאלי. המוזיקה הוסתרה בנרתיק חום, וכשפלואטכן היה נדחס יחד איתה לחשמלית מלאה באנשים, הייתה משמיעה אנחה מעוררת רחמים בת ארבעה מיתרים.
פלואטכן שקד רבות על לימודיו. הוא הניע את הקשת שלו, כמו תופרת שמניעה מחט, אך לא תפר לעצמו ולו צל קלוש ביותר של תהילה. פריצכן, כפי שקראה לו אמו המנוחה מזה כארבע שנים, כבר מזמן השלים עם משרת הצ'לן הצנועה באחד מבתי הקפה המכובדים של העיר הגדולה. לעתים נדירות הרשו לו לבצע בפני קהל, שהאזין למלחינים וקרא למלצרים במהלומות כפיות ומזלגות, וריאציות שכוחות כלשהן שאיש לא קלט את נושאן או רונדו קפריצ'יוזו, לא משנה של מי או…
כך אירע, שבאותו הלילה, האלף שעל אודותיו הסיפור, במנוסתו מהאנטיאלפים, חיפש מחסה. זה היה לעת ערב. עונת השנה – לא זוכר בדיוק – סוף יוני, או שמא תחילת יולי. חלון חדרו של המוזיקאי בקומה השישית נשאר פתוח כשהוא נעל את הדלת, כדי ללכת לאכול ארוחת צהריים במסעדה שמול ביתו.
ברגע זה בדיוק התעופף האלף המבוהל אל תוך חדרו הריק של המוזיקאי. הוא נחבט מקיר אל קיר, בחפשו מחסה. הגרון הכתום של הצ'לו היה פתוח. האלף צלל פנימה, כנפו הימנית נתקלה במיתר הרביעי, שהשמיע קול דק, והחליק לאחד מִפְתְחֵי הכלי האֶפיים[2], אל תוך חושך גואל, חמים ושותק.
אחרי שסיים את סעודתו הצנועה, חזר פלואטכן אל הכלי, כפתר את הכפתורים על גרונו הארוך וכמו תמיד, שם פעמיו אל בית הקפה הרגיל, שם חיכו לו, כרגיל, פניהם של הלקוחות, המלצרים והמלחינים, שאת יצירותיהם הוא צייר מוכנית בקשתו.
שתיים-שלוש לחיצות ידיים. הנדת ראש נשי משופץ בצבע (שולחן רביעי ליד הקיר). מרפקו הימני של הכנר, נע מעלה ומטה בעת ניצוחו בקצהו המחודד של הקשת, כמו מחט ללא חוט. תחילה אף אחד לא שמע בגלל רעם הג'אז, צלצול הצלחות, רקיעות צעדיהם של הנכנסים והיוצאים, את הגוון החדש, את אותה מקהלת צלילים עיליים, שהופיעו עכשיו, באופן לא מוסבר עבור הצ'לן עצמו תחת קשתו המשתפשפת במיתרים. פלואטכן שמע, אבל פחד שישמעו אותו, הוא ניסה להסתיר את הצליל החדש, הבלתי מובן עבורו, ורק אחרי הנפת יד תובענית של המנצח, שדרשה פורטה, הניח לצליל להיות רם יותר. שניים שלושה ראשים שליד השולחנות, נפנו לעבר התזמורת. אך צלצול הכוסות, המולת הצלחות המאוסה וגרירת צעדיהם של המלצרים בלעו את התופעה הקולית. הקטע המוזיקלי גם נגמר כעבור כמה שניות.
המבצע עצמו קלט רק במעומעם את צליל הלוואי החדש שנכנס במיתרי הכלי שלו. הוא היה עייף מאוד: נקודות של תווים שחורים מזונבים רצדו לנגד עיניו, אצבעותיו החליקו מוכנית לאורך צוואר הכלי, ומחשבותיו היו נתונות לכך שמחר זהו היום האחרון לתשלום שכר הדירה ושאם הוא…
אחרי חצות הליל, בזמן שאורות העיר כבים, הוא חזר ברגל, תוך חיסכון עשרים פרד'ינגים[3] על חשמלית, העמיד את צווארון מעילו, כדי שזרזיף של גשם בכייני לא יזדחל תחת צווארנו.
הצ'לו הועמד במקומו הרגיל ליד מדף התווים. פלואטכן הציע את מיטתו, ישב לשולחנו, שעליו חיכה לו דף תווים ריק, פיהק, הזיז הצדה את העיפרון, הוריד מאפו משקפיים עגולים במסגרת שחורה, התפשט, כיבה את האור והתפרקד תחת השמיכה. הירח – מהקומה המיליון – הביט לתוך החלון. פלואטכן הסתיר מאורו את ראשו בקצה השמיכה ונרדם. הזמן סובב אליו את גבו. לפתע פתאום משהו היכה בלבו, והוא התרומם על מרפקו. מעבר לקיר השעון מנה בשקט, אך בבירור, חמש פעימות. הירח נעלם מעבר לאשנבי החלון – ורק אורו המוחזר החליק על הרצפה ועל שורות דף התווים, שהיה מונח על הכיסוי. משם, מפינת החדר, בה עמד הצ'לו על רגלית עץ קצרה, נשמע רשרוש מיתרים שקט. זה היה דומה לצליל של נגיעת אצבעות זהירה, כמו של סולן שמנצל הפוגה, בזמן שסביבו רועמת התזמורת שמלווה אותו, ועורך ניסוי כלים. אבל היה גם הבדל אחד: האצבעות הבלתי נראות לא כיוונו את המפתחות, אלא טיפסו בסולם הצלילים השברירי – מעלה-מעלה, ויצרו מנגינה משונה שאוזן אנוש אינה מורגלת בה.
פלואטכן שלא ידע אם זה חלום או מציאות, התרומם על מיטתו וקירב אליו את דף התווים. העיפרון החל לרוץ על השורות. הצלילים מהפינה החשוכה נקטעו לפתע פתאום. כאילו משהו הבהיל אותם. המוזיקאי הרגיש שידיו מתאבנות, התכסה שוב בשמיכתו, ושינה שחורה נטולת חלומות כיסתה אותו גם מלמעלה.
רעש בוקר של צפירות, צלצולים ורעם גלגלים העיר את הצ'לן. הכול התנהל כסדרו: תחילה מעל כפות הרגליים – גרביים; מעל הגרביים – נעליים צהובות; מעל עור הנעליים – משחת נעליים צהובה. פלואטכן פסע אל השולחן כדי למחות ממנו דף תווים ריק. אך הדף – באופן משונה – התברר כמאוכלס בסימנים אפורים שקפצו על השורות. פלואטכן קרא את הסימנים והרים את ראשו בהפתעה. זאת אומרת, זה לא היה חלום. זאת אומרת…
הוא ניגש אל הצ'לו, פתח את כפתור כיסוי הבד שעטף את צוורו הארוך, ואחרי ששחרר את הכלי מהבגד, ניגן בו את המנגינה שביקרה אותו בלילה כמו אורחת לא צפויה ולא קרואה. תחילה הרישום בעיפרון נראה לפלואטכן מבולבל ולא ברור; אחר כך משך את תשומת לבו אחד מקצביו; ואז היצירה כולה הכריחה את הקשת להצמד חזק יותר אל המיתרים; אַחַר המוזיקאי שם לב שגם המיתרים אוהבים מאוד את היצירה – ולו משום שהם שרים בקולות נקיים וחדשים כלשהם, שמזכירים את שירת פלגי היער.
באותו היום המוזיקאי איחר ברבע שעה אל מדף התווים שלו בבית הקפה. מנהל המקום, נזף בו בחומרה והסתיר את עיניו תחת גבות זעופות. פלואטכן התיישב במקומו בחיוך מפוזר, וניגב בממחטה את ארבעת מיתריו של הצ'לו. הוא היה עתיד לבצע שיר פופולרי, שבו הצ'לו לבדו עובר רק לאורך ארבע תיבות, בשני מקומות, ותכף משיגים אותו כלים אחרים וצלצול מצלתיים ומשתיקים את הסולו שלו.
בדרך כלל הקטע הזה לא עורר עניין מיוחד. אבל כעת שירת הצ'לו שהקדימה את התזמורת בעשר שניות, גרמה לאנשים שגררו רגליים בין השולחנות, לעצור לפתע, למלצרים שנשאו בידיהם מגשים עשויי צילולואיד מעלי אדים, לקפוא במקומם, ולכמה עשרות כיסאות, שהיו בגבם לבמה, בזהירות לקרב אליה את רגליהם הקדמיות. הקהל תבע מהתזמורת לחזור על הקטע. אנשים פה ושם נטשו את השולחנות שלהם וניגשו לבמה. ניגנו את השיר פעם שלישית. כמה מהלקוחות הקבועים שאלו את המנהל, איך קוראים לזה – הנה ההוא שם – הצ'לן.
כעבור יומיים פלואטכן קיבל קטע סולו. הוא ניגן את היצירה, שביקרה אותו, לא ברור איך, באותו ליל ירח. מהתיבות הראשונות הכול השתתק באולם. אפילו מכחישי מוזיקה עקרוניים שמשווים אותה לרעש של מאוורר או לנקישות של כלים נשטפים ועלעלו כל הערב בדפי העיתונים, איבדו לפתע את השורות והתבלבלו בין ברלין ללונדון ובין רומא לאתונה. המלצרים הלכו על קצות הבהונות, תוך שהם מצמידים במרפקם השמאלי מפית אל צלעות הלב. אף טיפת אלכוהול לא זזה בכוסות הבדולח. כשהאמן הוריד את הקשת מהמיתרים, כל כפות הידיים הכו זו בזו. הוא קם וקד במבוכה, התיישב בקצה הכיסא, אבל גל חדש של מחיאות כפיים הכריח אותו לקום שוב.
בגמר התוכנית הבעלים של המסעדה קרא לפלואטכן למשרדו. הם נכנסו, הצ'לן והצ'לו, לחדר לא גדול ונעמדו במפתן, תוך ביסוס שלושת רגליהם בזיפים הצהובים של שטיח הכניסה. מחווה אדיבה של הבוס הצביעה על כורסת העור. למוזיקאי הוסבר ששכרו יוכפל מהתאריך של היום. העיניים תחת הגבות המורמות גבוה, לאחר שסקרו את מקטורן הלוסטרין ואת המכנסיים האפורים הבלויים של המאסטרו, כפי שכעת כינה הבוס את צ'לן תזמורת בית הקפה שלו, ירדו אל הפנקס, שהיה מונח על שולחן המנהל ליד אפרכסת הטלפון השחורה – וכעבור רגע, דף מהפנקס שעבר לידיו של פלואטכן, הבטיח לו מקדמה צנועה, אך עדיין מכובדת, לציוד שדרוש לאמן, שמופיע בפני קהל, אולי לא אופנתי, אך בכל זאת, נאמר ש…
כשפלואטכן יצא מהמסעדה, מצמיד לירכו השמאלי את בת לווייתו לחיי המוזיקה, עשויית העץ, הרחובות היו כבר ריקים. בשמיים עטויי הערפל הופיעו קווי מיתר עמומים של מחצית דיסק הירח. הוא היה בגריעה, אך תהילתו של פלואטכן, כפי שהוא חש בבירור, תוך ניסיון להשתיק בתוכו את קול התמיהה, רק החלה את נסיקת הניצחון שלה מעלה-מעלה.
המוזיקאי לא הבין. הוא היה אובד עצות. אבל לאלף הכול היה ברור. אחרי שקיבל מקלט ומחסה בתוך תיבת הצ'לו, הוא לא רצה להישאר כפוי טובה. כמו כל אלף הגון, או שמא נאמר בפשטות – כמו כל דייר מצפוני, הוא השתדל לשלם את שכר הדירה שלו בזמן. אך במה יכול לשלם אלף? בשום דבר, מלבד אגדות, מנגינות וחלומות. והאלף עשה את מה שהוא יכול. בלילות, כשהמוזיקאי ישן, לאחר שישר את כנפיו השקופים, היה מתועפף דרך הדלת האפית של הכלי, נוחת על האפרכסת של הישן ומלחשן לו חלומות. המוזיקאי היה שומע שירים קלילים, כמו ריח עשבים ופרחים, העיניים שלו שניעורו מהדמעות, היו נפתחות; הוא היה מתיישב בחופזה לשולחן, רושם את החלום הקולי וחוזר שוב אל הכרית.
בלילות שבהם פלואטכן, נרגש מהופעותיו, ממחיאות הכפיים הסוערות שהקהל פגש אותו בהם בדרך קבע עכשיו, לא הצליח להרדם, האלף, בלי לעזוב את המטרים המעוקבים החשוכים של הכלי, עופף ממיתר למיתר, ממודוס אחד למשנהו, יוצר עוד ועוד מנגינות חדשות. תחילה המוזיקאי חשב שהצלילים האלה שנשמעים בקושי הם הזיית שמיעה. פסיכיאטר, שאליו פנה, גילה למוזיקאי שקיימות גם, מה שנקרא, הזיות כוזבות. קצת מאוחר יותר הוא החליט שזאת תופעה של שמיעה פנימית, ביטוי של חשיבה מוזיקלית רבת עוצמה, שמאפיינת מתת אל או… מבקרי מוזיקה בלא עיקוב חשו לעזרתו בפתרון שאלה זו. כעת שמו של פלואטכן הודפס לא רק תחת תפריט בית הקפה, שמציין שהגשת המנות והמשקאות בערב מלווה במוזיקת תזמורת, המורכבת מאומנים מדרגה ראשונה (כמו שגם המטבח הוא מדרגה ראשונה). לא, שמו של פרידריך פלואטכן – אדום ושחור על גבי לבן – עצר את צעדי ועיני עוברי האורח ברחובות מרכזיים ובכיכרות העיר. המבקרים תחילה כתבו "תופעה מיוחדת, אם כי…", אחר כך "אם כי" הוגלה מהביקורות, ומאוחר יותר: "תופעה יוצאת דופן", כעבור שבוע "כישרון", כעבור עוד שלושה ימים "כישרון ענקי, שלא הי…"
כבר הקונצרט הראשון באולם הגדול של הפיהלרמונית היה הצלחה כבירה. נהוג לומר על הווירטואוזים המתגלים לראשונה שהם – בבוקר זה או אחר – מתעוררים מפורסמים. הדיוק דורש תיקון: פלואטכן נרדם מפורסם, אף על פי שעשרות צלצולי טלפון שבירכו אותו על הצלחתו יוצאת הדופן, לא נתנו לו לעשות כן זמן רב. השכם בבוקר הוא התעורר מריחם החזק של הפרחים, שנערמו ועלו על גדות חדר המלון הצנוע שלו.
סדרת קונצרטי הצ'לו הבאים עברה בהתרוממות רוח הולכת וגוברת. העניין הוא שהאלף אהב מאוד פרחים, הם הזכירו לו את חייו ביער, גם את בוהק נורות החשמל של אולם הקונצרטים הוא אהב, הוא הזכיר לו את ניצנוץ הגחליליות והכוכבים. בדרך כלל בזמן הביצוע, האלף ישב בקצה הקשת וזמזם מנגינה בקול שקט ודקיק, שאיש מלבד המבצע לא שמע, והתווה את הקצב בתנועת כנפיו השקופות.
עד סוף הסדרה שהוכרזה נשארו עוד שתי הופעות. פלואטכן ביצע בהצלחה כבירה את המערכה הראשונה. בחדר האמנים חיכו לו לחיצות ידיים, פנקסים של מבקרי מוזיקה ושניים-שלושה פתקים מבושמים.
המערכה השנייה הייתה מוקדשת לסונאטת צ'לו קלאסית. הקהל האזין בריכוז רב לאלגרו הפותח שלה. האלף היה היום בשיאו: הוא קפץ ממיתר למיתר, עופף ממודוס למודוס, והחליק כמו על קרח, על חוטי הקשת המשוכים בקולופוניום, גורם להם לרטט שרק הווירטואוזים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ שולטים בו.
לפני האנדנטה קנטיבלה התזמורת המלווה את פלואטכן שתקה לדקה, הסולן ניגב בממחטת אף את מיתרי הכלי שלו, ובהכניסו שתי אצבעות יד ימינו לכיס הווסט הלבן, שלף עמעם. כשהוא הצמיד אותו לקצות המיתרים התחתונים, הוא שמע איזה צליל גלישה, דומה לנגיעת ציפורן בחרסינה.
המנצח הניף את מקלו.
פלואטכן הוריד את הקשת בביטחון ופתח באקורד הראשון. ומה יצא? במקום מצלול הרמוני נגע בשמיעתו מכלול האלמנטים של האקורד, דבר מה חורק ובעל צליל לוואי עצי. בהמשך ניגונו, הוא תמה לאורך התיבות הראשונות של האנדנטה, אחר כך המבוכה והפחד נכנסו לתודעת המבצע. היד נעה מוכנית על המיתרים. על המצח בצבצו עגלי זיעה קרה. לבסוף המנצח הניח את מקלו בקצה מדף התווים. פלואטכן התרומם בברכיים רועדות, אבל רעם מחיאות כפיים חדש עצר אותו. לא שמו לב – הוא חשב כשהלך אל מעבר לקלעים. ברכו אותו, כמו גם ארבעים דקות קודם לכן, לחצו את ידו – ורק מבקר מוזיקה מקריח, בעל מצח הנסוג הרחק עד העורף, עמד בצד וסימן בעגמומיות משהו בפנקסו.
פלואטכן דחה הזמנה להשתתף בארוחת ערב שארגנו מעריציו באחת ממסעדות העיר המרכזיות. בתואנת מיחושים, הוא מיהר לחדרו במלון יוקרתי, היכן שגר עכשיו. הוא עקר את תקע הטלפון, נעל את הדלת וישב במשך זמן רב בלי להוריד את מעילו, ליד חלון שמבעדו ריצדו אורות צבעוניים של העיר הלילית.
השעון צלצל פעמיים. פלואטכן זרק מעליו את המעיל והלך לחדר השינה. התפשט. נשכב. כיבה את האור. אבל הוא הרגיש שלא ירדם. השעון צלצל שלוש פעמים. פלואטכן שוב הדליק את האור, הכניס את כפות רגליו לתוך נעליו, ניגש אל הכלי העומד שלו, העטוף בחומרה בכיסוי הבד.
תחילה פלואטכן מישש את המיתרים באצבעותיו דרך הבד. הם ענו בקול עמום, כמו ניעורו משינה. לאחר מכן הוריד בחדות את הכיסוי ורץ לאורך המודוסים באצבעותיו. הוא לא הבין דבר.
ואילו ההסבר לכל, היה פשוט. כאשר קירב – בזמן הקונצרט – את עמעם העץ, הוא בתנועה לא זהירה מחץ את האורח שלו, האלף האלוהי, שהתנחל בצ'לו. האלף מת. איתו מתה גם המוזיקה. נותרו העץ, המהוד, הקשת, נותרו המיתרים והמפתחות, אבל המוזיקה שחיה בתוכם, הלכה מהם.
במשך יומיים פלואטכן לא יצא מחדר המלון שלו. בבוקר היום השלישי, מעל כרזות הקונצטרים שלו הופיעו מדבקות אלכסוניות, שהזמינו את מי שקנה כרטיסים, לקבל את כספו חזרה.
ואילו בערב פלואטכן ביקש את החשבון, והזמין מכונית שלקחה אותו לתחנת הרכבת הצפונית.
החדרנית במלון, שבאה לסדר את החדר שהתפנה, גילתה בפינה, את הצ'לו, שכפי הנראה נשכח על ידי האורח שעזב. שני כפתורי הכיסוי שלו היו סגורים בצורה מסודרת. העניין דווח במידי לבעלי המלון. הלז משך בכתפיו בעצבנות: אורח החדר שהתפנה לא הותיר כתובת.
מקום המצאו והמשך גורלו של פרידריך פלואטכן נותרים לא ידועים עד עצם היום הזה.
1938
[1] משל גרגר החרדל – אחד המשלים הקצרים של ישו שמופיע בספרי הבשורה, מתי (יג' 32-31), מרקוס (ד' 32-30) ולוקאס (יג' 19-18). המשל מדמה את הקהילה הנוצרית לגרגר חרדל שגדל מזרע קטן לעץ גדול.
[2] מושג של קרז'יז'נובסקי, הכוונה ככל כנראה לצורת ה-F של פתחי הצ'לו, או אולי לצורתו של נחש האפעה.
