הַנְּסִיעָה חֲזָרָה נִמְשֶׁכֶת תָּמִיד זְמַן רַב מִדַּי. בְּמַעֲלֶה הָהָר שְרִירַי מְתוּחִים. הַכְּבִישׁ הַפְּתַלְתַּל, הַסִּיבוּבִי, מְעַנֶּה אוֹתִי. חוּט בִּלְתִּי נִרְאֶה מָתוּחַ מִמֶּנִּי אֶל טַבּוּר הַבַּיִת, וְהַמֶּרְחָק מַכְאִיב לִי. כְּכָל שֶׁהַדֶּרֶךְ מִתְקַצֶּרֶת מִתְקַצְּרוֹת גַּם נְשִׁימוֹתַי, עַד הָרֶגַע שֶׁבּוֹ...