הרכבות הארוכות שמחזירות את החיילים לא עוצרות בכל התחנות. יש להן דגלים גדולים על הקרונות, בצבע ירוק זית עם סימני היחידות השונות, והן משיבות את החיילים לבתיהם. מי שפירסם בשבוע שעבר סיפור בדיוני באחד המגזינים המתחרים שלנו, לא אזכיר את שמו של הכותב, אבל הסיפור נפתח בשורה ״הרכבות מחזירות רוחות רפאים״, פגע ברבים מהם. אולי הכותב לא דמיין שלרבים מהחיילים יש שאיפות ספרותיות, והם יקראו באותם מגזינים. ובאמת כמה מהם נראו כמו רוחות רפאים אחרי שקראו בסיפור ההוא.

מזל שלארץ יש גם מדבריות וגם יערות, גם הרים וגם בקעות, גם ים וגם מגדלים. כי כשרכבת עוברת דרך כל הנופים האלו, אפשר לחוש באבק המצטבר עליה את המקומות שבהם היא עברה, וגם עיניהם של החוזרים מחזירות את המראות. ומישהו אמר ברדיו שהחיילים יצטרכו עוד הרבה זמן כדי להתרגל לכך שהמלחמה נגמרה. ואני חשבתי שההתרגלות הזאת מתחילה ברכבת, אם הם מצליחים לבהות בנוף ולא לעשות כלום. אפילו לא לצפות למבט השמח של הוריהם, או לנשיקה של אהובתם.

כמובן שהסיפורים שמגיעים לעיתונים הם הקשים ביותר: חייל שהגיע לבית הוריו, ולא ידע שאמו מתה והמשפחה עזבה את הבית. חייל שאחותו לא הסכימה לפתוח לו את הדלת, וטענה שאינה מזהה אותו, אחרי שאביהם נלקח לבית הסוהר כמה חודשים קודם לכן, והיא נשארה לחיות לבדה בבית. אח פוסט טראומטי ששוחרר מוקדם יותר מן המלחמה, וצרח בכאב למראה אחיו השב לבוש מדים. חייל שראה כבר בתחנת הרכבת את אהובתו בזרועות אחר, והפך סמל למאות החיילים האחרים שאירוסיהם בוטלו אחרי ששבו.

רבים אומרים שזאת הייתה המלחמה הארוכה ביותר, ולכן אי אפשר היה שלא לצפות לטרגדיות כאלו, אבל הן מעטות ביחס למספר החיילים, וביחס למספר הימים שבהם נעדרו. בדרך כלל האנשים האלו גם אומרים שהבעיות הגדולות עוד לפנינו: איך ישתלבו החיילים בחברה שאותה עזבו לפני שנים כה רבות, ואת כלליה כבר שכחו? איך יתמודדו עם הקרעים בנפשם ובגופם, ועם הזיכרון העמום של האנשים שפעם היו? מה הם יעידו בוויכוח המתלהט בין שליטי העבר וההווה בשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון או בתבוסה?

לכן במגזין שלנו החלטנו לערוך גיליון מיוחד שבו הזמנו את החיילים השבים לכתוב לנו בעצמם על נסיעת הרכבת האחרונה שלהם, מן המלחמה לבית. קיווינו שזה יהיה חלקנו בקבלת פניהם. בסוף התלבטנו אם לפרסם את הגיליון. לא היה מחסור בחומרים. בניגוד לשמועות, הדור הצעיר עדיין מרבה לכתוב ולטפח חלומות ספרותיים. אולי כמה מן הצעירים המשיכו לכתוב בתוך המלחמה עצמה. אבל היו כמה סיפורים מסויטים, משוללי היגיון ממש, ופורנוגרפיים באלימות שלהם, שחשבנו שחובתנו המוסרית למנוע מן הציבור לקוראם. 

לא כל אזרח צריך לקרוא בפירוט על גווני הדם השונים הפורצים מגופותיהם של האויבים, ומתוך ההיכרות עם המלחמה הנוכחית, והמרחק הרב כיום בין הורגים לנהרגים, נראה לנו כי הסיפור כלל לא היה ריאליסטי. לא מצאנו גם טעם בתיאורי הרס שאין בהם יסוד עלילתי חזק. העלילה לא חייבת להיות אופטימית או מנחמת, כמובן, אבל היא חייבת להיות קיימת. אין מדובר בקובץ עדויות מן הקרב, או בהשתפכות הנפש, או בתחליף לטיפול פסיכולוגי, וגם לא בשירה לירית של נפשות עדינות או רצוצות. הבהרנו היטב בקול הקורא שאנחנו נפרסם סיפורים קצרים בלבד, בדיוניים, ונבחר ביניהם רק על פי איכותם האסתטית וכוחם הנרטיבי, ולא מתוך סלחנות שסופה להכביד ולא להעתיר כבוד.

ניסיונות מרושלים לגנוב רעיונות מספרות מלחמה בעבר לא עוררו בנו כל אהדה. שוב מצאנו סיפור שבו כל החיילים החוזרים לא מצליחים לעבר את נשותיהם, ועיירות שלמות, מחוסרות ילדים, ננטשות בדרום. שוב סיפור שבו חוזרים דווקא החיילים המתים, כאלו שכבר התפללו לעילוי נשמתם, ואילו החיים מוסיפים להילחם, אף על פי שהמלחמה הסתיימה. שוב סיפור שבו חיילים חוזרים במקום חבריהם המתים לנשים שלא הכירו, והתאהבו בהן מתוך הסיפורים ששמעו מחבריהם המתים בשוחות, ומרמים אותן שהם-הם אותם חיילים מתים, והן מרוב געגועיהן מקבלות אותם, וחיות איתם חיים שלמים. שוב מצאנו סיפור שבו פלוגה, לאחר חציית המצרים בדרך אל האויב (היכן בכלל נמצאו מצרים אלו במלחמה בארץ?) מאבדת את דרכה, ומגיעה לעיירה מבודדת, ואינה מזהה אם היא בארצם של האויבים או בארץ רחוקה יותר, ולבסוף כל חברי הפלוגה נישאים לבנות העיירה, וליפות שבהן. שוב סיפור שכולו נמסר בגוף ראשון רבים, כאילו פלוגת החיילים היא גוף אחד. שוב סיפור שבו חייל מתאהב בבת כפר, ומתוך שהוא מרבה ברחמיו על בני משפחתה, אחיה הורגו ותופס את נשקו ומדיו. שוב סיפור שבו הרכבת החוזרת של החיילים צוללת אל התהום במעבר הרים, וכך הם מוצאים את סופם דווקא עם בוא השלום.

הסיפור האהוב עלי בין הסיפורים שנשלחו היה למעשה תגובה לאותו סיפור ארור במגזין האחר, שכבר הזכרתי, ונפתח באותה שורה ראויה לשמצה, על הרכבות המחזירות את רוחות הרפאים. בסיפור זה המלחמה כלל לא נוכחת, או, כפי שהעיר אחד מחברי המערכת אצלנו בשעה שדנו בסיפורים שנקבל: המלחמה היא רק רוח הרפאים של הסיפור. מבנה הסיפור מהופך ביחס לאותו סיפור ארור ראשון: החיילים חוזרים איש-איש לעירו ולביתו ולחייו, ובתחילה אינם שמים לב לשום שינוי. רק לאט לאט נקרע המסווה והם מגלים שכל מי שנשאר מאחור, ולא בא אל המלחמה, הפך לרוחות רפאים, ואיש אינו חי באמת מלבד החיילים.

כמובן, זה רק תרגיל ספרותי. כולנו יודעים שאין זאת האמת. אבל הרגע שבו החייל בא אל מעשה האהבה עם אשתו, ומגלה שכאשר אינו מרוכז הוא יכול לחלוף דרכה, היה גם קומי וגם שובר לב. כך גם הרגע שבו אותה אם מסורה מכינה לבנה השב את המרק האהוב עליו, והוא אינו מבין כיצד אינו חש בטעמו של המרק, וכיצד זה אינו משביע אותו, עד שאצבעותיו חולפות דרכו בלי להירטב. הצענו לאותו חייל כותב שנקרא לסיפורו "מרק הרפאים של אם הרפאים", אבל הוא התעקש להותיר על כנה את הכותרת שהוא העניק לסיפור, אף על פי שהיא נדושה לגמרי, ואינה מוסיפה דבר. לבסוף נעתרנו לו: מלחמה. 

הייתה גם סצנה אחת שהורדנו מן הסיפור, בלי להודיע על כך מראש לכותב. אחרי שהוא התעקש על הכותרת חשתי שהוא כנראה רגיש מדי, ועדיין אינו בשל להבין את חשיבותה של עריכה ספרותית. בסצנה הזאת בא האב, כנראה מתוך כוונה של רוך, ומשתף את בנו בחוויות שלו מן המלחמה הקודמת, ומצפה לשמוע מן הבן את חוויותיו שלו. כשהבן אינו אומר דבר האב מכה קלות בכתפו של הבן. דמעות עולות בעיניו של הבן, ואת המכה הקלה, החברית, מחליפה מכה סוערת של זעם ועלבון. והבן לא מרגיש לא את זאת ולא את זאת, מידי הרפאים של אביו. אכחיש אם אומר שלא התרגשתי. חשתי כאילו לי קרה הדבר, וידעתי שבאמת קרה לי דבר דומה, במלחמה קודמת. 

עכשיו עם צאת הגיליון, וקיבוצם של כל הסיפורים והקולות הללו למקום אחד, אני רוצה לומר לכותבים הצעירים, שלרובם זהו פרסום ראשון, שעולם הספרות מברך אותם בברכת ברוכים הבאים. כמו שאמר אחד הסופרים הרומאים הקלאסיים: אין ראוי יותר לגבר משיאחז בחרב המלחמה ובעט הספרות ויגלה את גבורתו בשתיהן. ואכן, התברכנו בכותבים אלו, שכאשר חשבנו שהדלדלו מקורות היצירה, הנה באה המלחמה והעניקה את השראתה. אנחנו מקווים שהשראה זאת לא תיפסק.