"I'm restless. Things are calling me away. My hair is being pulled by the stars again"

Anais Nin

תמיד קינאתי באלו המסוגלים לעזוב לחודש, לחודשיים, אולי אפילו לשנה, אם המטרה ראויה מספיק עבורם. אנשים מדברים על החוויות שיצברו, על חדוות החזרה, על מתיקות הגעגועים. אני, שיודעת שכל פרידה היא לנצח, מבוהלת מהאפשרות. עוד כששלחתי אותך לגן בבוקר והשארתי אותך שם, התפללתי שנחזור וניפגש אחר הצהריים. אתה היית חכם ממני. בכית כשאמרתי, בטון עליז, "להתראות אחר כך!" נצמדת אליי כאילו זאת הפעם האחרונה שנתראה. אתה מרגיש בחוכמה שאינך מודע לה עדיין את מה שאני מנסה להסתיר, לכן אני מחבקת אותך חזק ומבטיחה, נשבעת, שאחזור. שניפגש. לפעמים גם אני בכיתי אחרי הפרידות הללו, מאותן סיבות בדיוק. אבל רק אחרי שהדלת נסגרה אחריי. אחרי שיצאתי לבדי מהמקום שהשארתי אותך בו אל היום שלי בלעדיך.

*

"חלוצית". שם מטופש לעיר חלל. פריטה על נימי הנוסטלגיה העמוקים ביותר של הבתוליות. לקחו עיר מיותרת על כדור הארץ והטיסו אותה לחלל, ובו היא הייתה מיותרת אף יותר. ניסו להעניק למתיישבים תחושת הרפתקנות, לגרום להם לדמיין אדמה בתולית ושרירים מאומצים מכיבוש הלא־ידוע. כמה תקוות נתלו בפרויקט. במקום לשלוח קבוצת אנשים זרים זה לזה ולתת להם שנים, דורות, כדי שילמדו לחיות יחד ולבנות חברה חדשה ומשגשגת, שלחו עיר שלמה ושתלו אותה שם כרקמה שוקקת חיים על פיסת המתכת הצפה הזאת. "חלוצית" הייתה הפתרון הריאלי הראשון לחיים מחוץ לכוכב הדועך ומוכה המחלות. אבל אט־אט הפכה עיר החלל הראשונה לכישלון צורב. אנשיה הילכו בה אבודים. השמש והירח נתלו בשמיים רוב הזמן, ולמרות שהשעות שנקבעו במקום התנהלו לפי שעון כדור הארץ וניתנו אמצעים לספק שעות חשכה הולמות, על מנת לשמר את גופם ורוחם של התושבים, המעבר הביא אותם לסף שגעון. או ייאוש. הם לא הרגישו כמו חלוצים. ההתרגשות והסקרנות החולפו אט־אט בתחושה עמוקה של נידוי. משייטים בחלל, רחוקים מהאדמה שידעו בהמתנה למותם על האי המתכתי, שמדי פעם בקעו מתוכו חריקות מחרידות. כדורים נוגדי דיכאון החלו להינתן לתושבים על בסיס קבוע. פעילויות יזומות להרגעה ולהנעמת הזמן נקבעו כחובה לתושבים. מכולן נדף ריח פלסטיק; אף אחת מהן לא הדפה את תחושת חוסר התכלית. גם המסחר המוצלח, ששגשג כשעוד הגיעו לכאן, דעך עם הזמן והצטמצם. אחת לשנה ביקרה אותם ספינה מכדור הארץ, נושאת עימה סחורה מועטה – חלפים ומוצרים הכרחיים – שלא להכביד על התשתיות. התושבים, שהיו רגילים לצריכה מגוונת, נדרשו פתאום למלא את חייהם באופנים אחרים. בבדידות כוכבם הזעיר, תחת האור בוהק, הוסרה שמיכת המסתורין האופפת את הקיום, זו שמבעד לחוריה יכלו כוכבים לדרוך ולקרוץ לנפשם המשתוקקת למשמעות ולתקווה. ריק נפער בתוכם, אפילו אל מול סקרנותם הבריאה של ילדיהם. אף אחד לא היה מרוצה מהתשובות המעטות שהיה בידו לספק. הילדים למדו לחיות עם קדרותם של ההורים והמעיטו בשאלות. כדי להנעים את זמנם של התושבים שודרו על מסכים שנתקבעו ביחידות הדיור שלהם תוכניות שעשוע וחדשות ערוכות ומצונזרות מכדור הארץ. כל אמצעי התקשורת היו מוגבלים ומצונזרים, על מנת לתרום להצלחת הפרויקט. מכתבים שהוקלדו הועברו קודם כול לפיקוח ובקרה ואז נסרקו ונשלחו לכדור הארץ, אלא אם כן התגלה בהם מידע "חריג". לאורך שנותיה של "חלוצית" נרשם בה ניסיון התקוממות אחד שסוכל בהצלחה – הם נידונו לחיות שם את חייהם. ככל שיקדימו להבין זאת, כן ייטב.

*         

היא נעלה את הדלת אחריה ויצאה לחכות לרחפות הקטנות, ששטו בדממה ברחבי העיר. כמה אנשים מבוגרים המתינו עימה, חלקם חולים במחלות שהביאו איתם מכדור הארץ, עושים דרכם אל מרכזי הבריאות החדשים והמשוכללים. היא חשבה עליהם, נעים מצד אחד של עיר החלל לצידו האחר, מנסים להיאחז בדבר מה. מעבירים את הזמן במטרות מזויפות, ממלאים את ימיהם בפעילות שאין לה תכלית או משמעות, מחפשים סיבות מוחשיות לצאת מיחידות הדיור, מהבדידות הפושה בהן. מה שהם מחפשים לא נמצא כאן. קחו אותי מפה. היא הביטה לכיוון השמיים המוארים. בתקופה זו של השנה זרחו השמש והירח בו־זמנית, כל אחד בצד השמיים שלו. צבע השמיים השתנה בכל שעות היממה מכחול לירוק לכסוף ובחזרה, נוגעים בכל גוון אפשרי. מעניין אם ככה זה על תחתית האוקיינוס, חשבה. כשרק עברה לשם לא חדלה מלהתבונן בשמיים, עד שהאור התמידי הפך למועקה. עתה היו ריקים מהתנועה שחיפשה בהם. מבטה ננעץ עמוק בתוכם, מנסה לשכנע משהו להתרחש רק מכוחו של הרצון. כבר שנה שהיא מחכה לספינה האפורה שתגיע ותיקח אותה מפה.

היא נסעה ברחפת אל השוק המקומי וקנתה מעט אוכל, היה עליה לשמור על כספה. הרי לא ידעה כמה זמן עוד תיאלץ להישאר כאן, בעיר האיומה הזאת. כזרה שמעמדה לא ברור לא יכלה למצוא עבודה. היא לא הייתה אמורה להיות פה בכלל. כשסיימה את קניותיה המשיכה לסייר בשוק. קבוצות של אנשים, עיניהם קהות, ישבו סביב שולחנות קטנים במרכזים המתוכננים היטב, משחקים בקלפים. ריב התפתח פתאום בין שני גברים מבוגרים והם החלו להכות זה את זה. אחד מהם החל להתייפח. הם נפרדו בדממה, כמתעוררים מחלום, ופנו ללכת משם, כל איש לדרכו, כאילו שום דבר מזה לא התרחש כלל. פחד סתום מילא אותה. ספינה אפורה. ספינה אפורה. היא חזרה ליחידת הדיור שלה.

את ארוחתה אכלה מול השולחן הקטן שבחדר המרכזי, ששימש לה גם חדר שינה, מתבוננת קדימה במסך המרצד בדממה. הבהייה נתנה לה מנוחה מהמחשבות, אבל הצלילים שבקעו מהמסך – קהל מריע מול מכונת מזל ענקית ומהבהבת – צרמו מדי באוזניה.

לאחר שסיימה לאכול ולנקות את השולחן הקטן היא פרסה שוב את החומרים שלה. מפות כוכבים עגולות לבנות וגדולות כיסו את השולחן. היא שלפה את המחברת שלה והביאה גם את הספרים מהשולחן הקטן שליד הספה.

אחרי שפרסה הכול הוצפה פתאום בשאט נפש. זה חסר טעם. היא לעולם לא תצא מפה. היא תהיה תקועה כאן עד שתמות ותיזרק לקפסולת קבורה שתישלח לחלל. היא לעולם לא תראה אותו שוב. היא עצמה עיניים ונתנה לריק לפשות בה לרגע. מתוכו צפו פניו של בנה כפי שזכרה אותו ביום שעזבה. עיניה נפקחו באחת. כמנופפת בלפיד בפני הצללים האורבים בפינות, היא מיקדה את תשומת ליבה. עליה להיות צלולה, היא ידעה. צלולה וחדה וחזקה. כל עוד היא בחיים יש סיכוי שתצא מפה. היא שיננה לעצמה את המשפט הקבוע. תעבדי. היא פתחה את הספר והניחה אותו מולה, נטלה את העט והתחילה לעבוד. בזמן שעבדה צפה בתודעתה הספינה האפורה שתשיב אותה הביתה. שטה כלווייתן עצלן, קדמוני ועצום במעמקי האוקיינוס הרחוק.

*

היא הייתה מומחית לספרות בין־כוכבית. מחקרה התמקד בשילוב שבין אסטרונומיה לספרות. היא שרטטה את מהלך האנושות לפי הקשר שלה לכוכבים ולסיפורים שסיפרה עליהם. התרבויות נוצרו על פי היחס שלהם לחלל ולכוכבים. מחקרה הראה כיצד בבסיסה של כל תרבות עתיקה או מתקדמת, הסיפורים המכוננים הם אלו שעוסקים בכוכבים ובשמיים הרחוקים והבלתי־מושגים. אסטרולוגיה, אסטרונומיה, מיתולוגיה, כל מה שהפעיל את המין האנושי על הארץ נבע מאדם הנושא את עיניו אל השמיים. עכשיו, בעידן שבו השמיים נדמו פתוחים כפי שלא היה קודם, שבו נראה שהאדם קרוב מאי פעם לשלוט בכוכבים ובחלל שתמיד שלטו בגורלו, היו לכך משמעויות מרחיקות לכת. לכן הציעו לה לנסוע לשם, לעקוב אחרי התרבות המתפתחת בעיר החלל הראשונה, לבחון כיצד משתנים הסיפורים והיחס לכוכבים עם המעבר. זאת הייתה הזדמנות חד־פעמית. כמה פעמים זוכה אדם לחקור תרבות ברגעי התהוות. סעי לשבוע, אמרו לה. אספי נתונים ותחזרי עם המעבורת שחוזרת ממאדים. קצת געגועים מעולם לא הזיקו לאיש. עשי את המחקר שלך ותחזרי. זה רק לשבוע. מה כבר יכול לקרות בשבוע. היא הייתה מאוהבת ברעיון. המחשבה שמישהו אחר יזכה בהזדמנות הזאת במקומה גרמה לה להתכווץ. זה הפרויקט שלה, שנים שעבדה על זה. זה מה שהיא חייבת לעשות. אחרי שבוע שבו אספה נתונים וסיפורים היא התייצבה ליד אזור הנחיתה הריק כדי לשוב הביתה. אלא שהמעבורת ממאדים שהייתה אמורה לחזור בה לא הגיעה מעולם. היא חיכתה לה יום שלם ואז עזבה את אזור הנחיתה. אחר כך שמעה שספינת החלל השנתית שהגיעה בה מכדור הארץ הייתה הספינה האחרונה שתושביה ראו. הם לא שמעו דבר יותר מכדור הארץ ומסריהם נשלחו אל החלל הריק. מעבר לזה לא היה דבר ממשי שיכלו לעשות. הסברים לא ניתנו, שאלות הפסיקו להיענות. בהתחלה הם חשבו שזה חלק מהניסוי, שהפסיקו את המגע איתם כי חשבו שהם מתמודדים היטב, שהם צריכים להיות עצמאיים לגמרי. אלא שבחלוף הזמן, כשהפסיקו לקבל גם את המסרים המקובלים, כשחדלו גם התוכניות והחדשות היומיות, הם התחילו לחשוד שמשהו השתבש. עתה הוקרן על המרקעים הביתיים מדי יום שידור אחד מחזורי. שוב ושוב הביטו בפניה הקפואות של השדרנית, שאמרה אותם דברים. הפניקה החלה. הם חשבו שמשהו נורא קרה בכדור הארץ, שהם תקועים שם לבד כמו בלון שהשתחרר מידו של ילד. חלק מהאנשים טענו שמצבם לא השתנה כלל, שזה היה מצבם גם קודם לכן. אבל היו אלה שנאחזו עדיין בתקוות החזרה ובמה שהותירו מאחוריהם. הכול נראה אבוד לנצח, דעתם נטרפה או כבתה.

בחודשים הראשונים הייתה הלומה. היא חדלה מלעבוד ורק תחושת אחריות מסוימת מנעה ממנה להבעיר את הדפים ואת הספרים שהביאה איתה. היא סגרה אותם בתוך קופסה, מתחת לשולחן הקטן בפינת האוכל, המקום היחידי הנסתר מן העין בחלל יחידת הדיור הקטנה. אחרי כמה חודשים שבהם נאכלה מגעגועים ומאשמה הבינה שאם היא רוצה לחזור אל בנה, אם היא רוצה לצאת מהמקום הזה, היא חייבת לעבוד. זה ייתן לה תכלית לימים הארוכים והלבנים. ייתן לה דבר נוסף לחשוב עליו בלילות. בוקר אחד היא הוציאה את הקופסה, ניגבה ממנה את האבק וחזרה לעבוד. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהמעבורת לא הגיעה שחשה בדופק הפועם בעורקיה, רך ומנחם. פעם ראשונה שיכלה לשאת את העובדה שהיא עדיין בחיים. הגעגועים לא פחתו, אבל היא הייתה חזקה יותר לעמוד בהם, נחושה יותר לחזור אליו. היא כבר לא שמחה בזה. איך אפשר לשמוח במה ששלח אותך רחוק מעולמך. אבל העבודה שלה הייתה החבר היחיד. היא הייתה זקוקה לאחד.

כיסופים אינם הולכים לאיבוד. שנים של קריאה בסיפורים שכתבו אחרים לימדו אותה את זה. היא קיוותה שזה נכון. בלילות שבהם שכבה ערה ניסתה לדמיין את המרחק ביניהם. את כל מה שנמצא בו. היא דמיינה אותו, ישן גם הוא. ואהבתה זרמה אליו בנתיב ששרטטה במחשבותיה, עוטפת את כולו. לפרקים חשבה שאולי הוא כבר לא נראה כמו שזכרה, שאולי הוא כבר לא שם, אבל היא לא הפסיקה. היא סילקה את הספקות ואת מה שידעה, התמקדה בתחושה שהיא מצליחה להעניק לו משהו, להזכיר לו את קיומה, את אהבתה אליו. ובבת אחת התחלפה החמימות בתחושת בדידות נוראה. אבל היא לא הצליחה להיגמל מההרגל. הרי גידלה אותו כמו שגידלו אותה. גם אותה גידלה רק אמה. היא הבינה שיש לו רק אותה. היא נזכרה איך נהגה לקרוא לו ספרים ישנים שמצאה במהלך עבודותיה בספריות העתיקות והביאה איתה הביתה. היו שם סיפורים על משפחות וכלבים וגני ילדים. הוא היה משועשע ומסוקרן מהסיפורים המוזרים הללו. הוא לא הפסיק לשאול, מה זה? ומה זה? והיא הסבירה שוב ושוב. פעם, כשעוד היו מספיק גברים באזור, הם גידלו את הילדים שנולדו להם. לא כמו עכשיו? הוא שאל. לא כמו עכשיו, היא ענתה. הוא שלח מבט לתמונת אביו, שהייתה תלויה מעל מיטתו. מחלה מסתורית שפקדה את הגברים בעידנם גרמה לעקרות. אלו שנותרו פוריים נאספו על ידי הממשלות ונשמרו היטב. ובכל זאת שיעור הילודה צנח משנה לשנה, ולבסוף הוכרזה מגפה. נביאי זעם מילאו את הרחובות, מזכירים את סיפורן של הדבורים שנעלמו מן העולם עשורים רבים קודם לכן ואת הלווייתנים שנפלטו כולם, באחת, אל החופים. היו סיפורים על יערות שלמים שנכחדו על החי שבהם, עד אחרון הרמשים. סוף־סוף נשלם על החטאים שלנו, הם צעקו. הילדים שנולדו מהזיווג האקראי גדלו בעיקר בחברת נשים, ופה ושם היו גברים מעטים ועקרים. כל ילד למד על אביו מכרטיס אינפורמציה שחולק לו. עם הכרטיסים הללו הלכו הילדים לכל מקום, משווים אותם זה לזה, לפעמים גילו שהם אוחזים באותו כרטיס ואז הביטו זה בזה בפליאה. כשקראה לו את הסיפורים ההם הרגישה שהשעשוע שלו הופך לעצב והסקרנות לקנאה. רק ספר אחד הסב לו עונג והיא קראה לו ממנו שוב ושוב. החיים באוקיינוס. מעולם לא מאס מלשמוע על חיות הים.

*

הטלוויזיה המשיכה להבהב ברקע, מלווה אותה בחישוביה. משהו הוציא אותה מריכוז. היא הרימה את ראשה והביטה במסך.

התמונות הרגילות, הקבועות, שידעה אותן כבר בעל פה, המשיכו לנוע, בזו אחר זו, בקצב רגיל, אבל מאחוריהן ריצדה שקופית אחת דהויה. היא קמה וקרבה אל הטלוויזיה, מנסה להבין. היא כיבתה את הטלוויזיה והדליקה אותה שוב. השקופית עדיין הייתה שם. היא התרחקה קצת – מה היא רואה?

היא ראתה עיגול מלא בנקודות ובקווים, סימן מסובך ויפה להפליא. היא נגעה במרקע, עוברת על קווי המתאר הערפיליים. ואז התעשתה, לקחה את המצלמה שלה וצילמה כמה תמונות, בודקת שהיא מצליחה ללכוד רגע שבו התוכנית הרצה לא מפריעה לראות את הסימן שהופיע שם בבירור. כשהייתה בטוחה שצילמה כמה תמונות טובות התיישבה על שולחן הקפה והמשיכה להביט במסך. התרגשות עמומה אחזה בה. התרגשות שלא הרגישה מאז שהגיעה למקום הזה. היא ניסתה להסות אותה. הרי אין בזה ממש. ציור לא ברור. יכול להיות שזאת תקלה. יכול להיות שזה נטול משמעות. ובכל זאת. אולי בכל זאת. היא נשמה נשימות עמוקות כמו שתרגלה פעמים רבות כשחשה געגועים, כשחשה את עוצמת האובדן המתרחש בכל רגע ורגע שהיא אינה איתו. היא נשמה ונשמה וחשבה שעוד רגע תשאב את כל האוויר שבחדר. ובן רגע, השקופית נעלמה, השידור המשיך כרגיל.

היא העבירה ערוצים, יודעת כבר שזה חסר טעם. השקופית לא תשוב. היא שבה אל המצלמה שלה, בוחנת את התמונות שצילמה. את החדה ביותר שלחה להדפסה, מחלקת אותה לארבעה חלקים, כך שתוכל להתבונן בה מקרוב. את החלקים הדביקה מאחורי הספה, על יד תמונת בנה, והוציאה את המחשב שלה. היא צריכה להבין מהו הסמל הזה. למה שוגר אליה. היא התחילה לחפש.

*

היא לא יכלה לישון. גופה זמזם ממתח ומשעות של מאמץ. היא שכבה שם בעיניים פקוחות, בוהה בכריות הספה, מנסה לא לחשוב. היא רצתה לישון כמה שעות רק כדי שתהיה צלולה שוב ותוכל להמשיך לעבוד, אבל הספינה האפורה צפה מולה. בשמיים. במים. גדולה ושקטה. היא התהפכה על הגב, בוהה בתקרה. היא נשמה שוב ועצמה את עיניה בכוח כמעט. היא הרגישה פתאום כמה היא מלוכלכת. לא התקלחה כבר כמה ימים. היא המשיכה לצייר בראשה את החישובים והשרטוטים על מפות הכוכבים שלה. לשווא. היא אבודה כמו ברגע שבו התחילה לחקור את הסמל הזה, ושוב ניסתה להתבונן בכול מחדש. היא הריצה במוחה סדרה ארוכה של חישובי תאריך ושעה. תאריך ושעה. היא לא יכלה לעצור את הבכי. תאריך ושעה.

*

התאריך הגיע. היא ארזה את חפציה המעטים, שלא התרבו כלל בשנת שהותה כאן. היא נסעה ברחפת הקטנה עד לאזור הנחיתה הריק. היא הביטה סביבה, תוהה אם עוד מישהו יודע, אם עוד מישהו קיבל את ההודעה. זה לא משנה, היא חשבה. זאת טעות, היא לא אמורה להיות כאן. הם יחזירו אותה הביתה.

היא חיכתה שם יומיים. ישנה על הקרקע, מתכסה במעיל הקל שהביאה איתה. שום דבר לא קרה. שום ספינה לא הגיעה. היא עלתה על רחפת חזרה ליחידת הדיור שלה, שנראתה ריקה יותר וקטנה יותר מאז עזבה אותה. לנגד עיניה התפרק הכול. החלל המפריד בינה ובין כל מה שהכירה ואהבה ועזבה הכפיל עצמו עוד ועוד.

נדמה היה לה שהיא מבינה פתאום מה ראתה אז בטלוויזיה. זאת הייתה תמונת הבזק של כדור הארץ, היא משוכנעת, קורס לתוך עצמו, גווע, מופצץ. היא לא ידעה בדיוק. זה לא באמת שינה יותר. לא הייתה שום הודעה. שום ספינה לא תבוא.

היא ניגשה אל החלון והתבוננה בשמיים הריקים והמוארים תמיד. השמיים השתנו מירוק לכחול לכסוף ובחזרה. אם הם לא היו כל כך ריקים היא הייתה חושבת שזה יפהפה. אם הוא היה כאן איתה, שניהם היו מצביעים לשמיים ואומרים אחד לשני את כל היופי הזה, הוא היה מוכפל בתוכם, שתי מראות המכוונות זו אל זו לאין־סוף. הם היו מקרינים את כל היופי הזה אל הנצח. הם לא יבואו, היא הבינה לבסוף. זה לא משנה שזה לא מקומי. שהכול טעות אחת גדולה. שהבטיחה לחזור. הם לעולם לא יבואו. ההבנה הייתה מוצקה כהר, וכמוהו חסמה את כל שדה הראייה שלה. היא סגרה את החלון והתיישבה בין המפות, הספרים, המחברות, הדפים. הזמן זרם סביבה, אבל היא לא מצאה עוד סיבה להיענות לו.

המסע הקצר ביותר הוא לתוך הזיכרון. המשפט קפץ לראשה פתאום, היא קראה אותו פעם באיזה שיר. זה לא נכון, היא ידעה עכשיו. מסע לתוך הזיכרון יכול להיות ארוך כל כך, שלעולם לא תוכל עוד לחזור ממנו.