יש לווייתן אחד שאולי שוחה כרגע באוקיינוס השקט, והוא קורא, מתחנן ובוכה בתדר גבוה יותר מזה של שאר הלווייתנים. הוא ידוע בתור H52, הלווייתן הבודד בעולם. מניחים שהוא לא שייך לאף משפחת לווייתנים מוכרת, אולי הוא הכלאה בין זנים שנכחדו, אולי עיוות גנטי של לווייתן כחול, ואין מי שישמע אותו מלבד חוקרים ומדענים. לא יודעים איך נוצר, ואת קריאתו האחרונה שמעו בשנת 2004. הלווייתן נטול הסיפור שוחה מעבר למה שניתן למצוא בשמו, קורא אל המים ולעולם לא נענה. אם המלח, האצות והמים ניתנים לתיאור, דמיינו את הלווייתן כשעיניו עצומות, חיים מזוקקים ללא נמען. הלווייתן שוחה, קילומטרים ארוכים בכל עונה, אל יעד עמום. כל ניסיון לראות מבעד לעיניו להקות דגים קטנות, תמנונים וכרישים, הוא ניסיון שבתוך הזמן – אך אין זמן ללווייתן הבודד בעולם.

כשאייל היה ילד הוא היה מתחרה בעצירת הנשימה מתחת למי הבריכה. הוא אהב את המשחק הזה כי ניצח בו בקלות. הילדים האחרים נבהלו ונחנקו, אבל אייל ידע להביט מבעד לעיניים העצומות ולראות עיגולים צבעוניים שנוצרו בחשכה: אדום, צהוב, ירוק. הוא נח מתחת למים, משוקע בעצמו, עד שהצבעים בעיגוליהם נמתחו למראות מלאים, וקולות הדיבור העמום שמחוץ למים אבדו. הבהובי הצבע התבהרו מולו לכדי התמונה החיה של קרקעית האוקיינוס, שבכל פעם נחשפה בפניו מעט יותר. מתחת למי הבריכה ראה לראשונה תמנון, שונית אלמוגים, כוכב ים. בערב, עטוף במגבת, היה מספר לאמו על היצורים שראה. בפעמים הראשונות סירבה להאמין, אחר כך חיכתה לסיפוריו. היא הייתה קוראת ליצורים בשמותיהם, משווה את תיאוריו עם התמונות באנציקלופדיות שקנתה במיוחד כדי לחגוג את כישרונו. היא הייתה מנשקת את ראשו בגאווה, משלבת את אצבעותיה באצבעותיו. אייל אהב את הים הנשקף בעיניה, את דפי האנציקלופדיה שהפכו לספרי ההיסטוריה, המתעדת את העבר המפואר שממנו הגיעו, את אילן היוחסין הנפרד מארץ. בעבר רחוק היו להם חיים שיש בהם תנועה ללא מעשה, חיים שלעולם אינם עומדים. אמו החלה לחכות לו בכניסה לבית, אחר כך על הספסל שליד הבריכה.

באחת הצלילות העמיק עם להקת דגים אל שונית חדשה, אדומה וזוהרת. הדגים שחו אל תוך מערה קטנה שנפערה בחומר החי, והוא נותר לבדו. הוא שחה מעבר לה, עד שנחשפה מולו תהום שחורה, פעורה במעמקי הים. אייל צלל לתוכה כדי לגלות דגים נוספים, אחרים, אך מצא בה רק חשכה. הוא התקדם באפלה עד שמבעדה הופיעו להפתעתו הריבועים המטושטשים, המוכרים, אריחי בריכת עין גדי. הוא התרוקן מאוויר, רעש נורא הקיף אותו. בעודו זועק לעזרה שאף מים וכמעט טבע. לבסוף יצא חזרה אל האוויר, מתנשף ומבוהל. זה היה היום בו קבע את השיא של כל הזמנים בבריכה של עין גדי – דקה וארבעים ושתיים שניות. קרקעית הים הדפה ממנה את אייל, וסירבה להשיבו. מאותו יום לא ראה יותר את האלמוגים והכרישים. בצלילותיו הוא נותר אייל ובריכת עין גדי בריכה, והחזיק תחת המים כמו הילדים האחרים. לאמו לא סיפר דבר, אלא המשיך לתעד מזיכרונותיו את המראות המעטים שהצליח לשלות מהם, מראות שדהו בהדרגה עד שנהיו תכלת אחידה, ריקה. רק בעיניה של אמו עוד השתקפו הנופים הרחוקים.

שנים לא זכר את הרגע הזה, או את התקופה כולה. הזמן חלף, אייל התמיד בחייו בנאמנות, בחיבה מספיקה. ניסיונותיו המעטים לגרור רגליים על פני האדמה לא האטו את התקדמות חייו, שהצטברו לכדי עבר דחוס ומעורפל. רק במקרה נתקל בעמוד הוויקיפדיה של H52 וקרא את פרטיו המעטים. הוא חזר על השורות הקצרות שוב ושוב, האזין לקול קריאתו של הלווייתן שהוקלטה על ידי חוקרים במכון האוקיינוגרפי. העולם דמם והוא לא היה יכול לזוז. הוא הכיר את הקול הזה בדיוק.

אייל נסע באוטובוס לדיור המוגן בו אמא שלו גרה, בניין יוקרתי על צלע ההר. הם ישבו בחדר רחב בכורסאות עור ירוקות, סביבם נעו הזקנים לאט. הם הרימו כוס, התרוממו מכיסא, הסיטו וילון ועצמו את עיניהם. אישה אחת, כבר נטולת מילים, התחננה מול המטפלת שלה לדבר שנמצא רחוק ממנה. המטפלת ענתה בשפה שלא זיהה, היא סירבה בנחישות אבל אז התרצתה, הוציאה ופל שוקולד מאריזה כחולה ונתנה לה אותו. אייל שאל את אמו על הבריכה ועל המראות שראה במים. לראשונה חייכה, היא זכרה את כולם. היא סיפרה בקושי, במקטעים קצרים, על תמנונים וחול, על אלמוגים אדומים שזהרו מתוך החשכה. היא עצמה את עיניה כשדיברה, אישוניה נעו תחת העפעפיים כשראתה אותם, עד שנרדמה.

האוטובוס התהפך בדרך הביתה, הנהג לא היה יכול להסיט את מבטו מענן עשן שעלה מתוך היער. הוא איבד שליטה בעיקול שבמורד ההר, התנגש במעקה הבטיחות והטה את ההגה בחדות. ההתרסקות הייתה קצרה מהתיאור. אייל התנמנם בתוך הכאב שידע שהוא האחרון, הפה שלו התמלא דם. הוא לא צעק, הוא עצם את עיניו. נקודה אדומה נוצרה בחשכה, אחריה אחת צהובה, אחת ירוקה.

הנקודות נמרחו, כאילו נמהלו במים. הן הבהבו, התרחבו, נבלעו אחת אל האחרת. אחר כך התגבשו למראה שהכיר: אריחים כחולים, חיוורים, בבריכת עין גדי. הוא עלה בתנועה חדה מן המים אל האוויר וחבורת ילדים נבהלו ממנו וברחו. הוא יצא מהבריכה, המכנסיים והחולצה שלבש ספגו את המים והכבידו עליו את התנועה. בצעדים עייפים הלך אל הדוכן הקטן שמכר אוכל זול וביקש נקניקייה. המוכר המבוגר שאל אם הוא רוצה קטשופ או מיונז, אבל אייל לא ידע להשיב – כילד מעולם לא הרשתה לו אמו לקנות אחת כזאת. הוא היה ריק ורצה לחזור הביתה, אבל ידע שגדר הבריכה היא הגבול האחרון, ומבעדה ייפול אל התהום השחורה. השמיים האדימו אל סוף היום, הילדים התרחקו הלאה אל שער הכניסה, טעם הנקניקייה נמהל בטעם הדם. הוא ידע שבקרוב יגורש, אבל עוד חיפש דבר אחד אחרון לחשוב עליו. חלק מהאורות כבו, ושומר מנומס ביקש מאחרוני האנשים להתפנות. אייל דילג בין הצלליות שהטילו המבנים הלבנים על הבריכה, וצלל לתוכה עד שיתרחק השומר.

כמה חיכה עד שנוצרו העיגולים מבעד למים, זוהרים בצבע שנתן בהם האור. בבת אחת נפקח העולם, בבת אחת, וטעמו היה מלוח. אמו הסתובבה וחתרה הלאה, הוא לא שמע את קולה. לא היה דבר נוסף להגיד, לא היה יצור לספר לו על הדברים שראה בעיניו העצומות. הוא נפרד מהזמן ומהסיפור, מהמענה, מיעד לשחות אליו. הוא המשיך לשיר, הוא עדיין שר, אבל הוא לא מפחד. הוא לא זקוק לדבר, עולמנו המואר לא מעניין אותו עוד. לעולם לא נדע כמה יפה היא שירתו, זו שאינה מתחננת לנמען. יש לו מילה אחת, ולה כל המשמעויות. היא מתארת את לכתה של אמו ואת יופי קרני השמש במים, את החשכה ואת הגוף החותר. מילה שהיא השיר האחד, זה שמסכם את ניסיונו בעולמנו, זו שמספרת כמה יפה היא השירה ללא עול האדם.