במרץ 1976 נעלם אבא. באוגוסט נולדתי אני, ב-23. ובנובמבר, יומיים לפני שנולדה בת דודתי לוֹלָהּ – שאיתה התחתנתי בגיל עשרים ושבע –  נעלמה אמא. דוד שלי הוּגוֹ, אבא של לולה, אומר שב-78, מול משחקי המונדיאל בטלוויזיה חדשה, כבר צעקתי ״טין-טין-טינה״. אחרי זה, ולפני שהתחתנתי, קרו כמה דברים. סבתא שלי  –  זו שגידלה אותי, אמא של אמא – השיגה לי מלגה לבית הספר הפרטי שבו העברתי את הגן, היסודי והתיכון. גם במשך הזמן הזה קרו כמה דברים. בכיתה ג' סבתא שלחה אותי לפסיכולוג. באחת הפגישות הראשונות, כששאלתי אותו אם הוא יודע ממה מתו הוריי, אמר לי שאברר בבית. וסבתא שלי, שעד אז תמיד אמרה לי שתספר לי כשאהיה גדול יותר, סיפרה לי. כלומר, בכיתה ג' כבר הייתי גדול. יום אחד הפסיכולוג אמר לי: יש לי סירת מפרשים, רוצה ללמוד להפליג? כן, אמרתי, ויחד הפלגנו במשך קרוב לארבע שנים. בכל הזמן הזה, חוץ מלחשוב על הגורל העגום של הוריי, נהייתי חבר של הבן של הפסיכולוג שלי ושל עוד ילד, גם הוא בן של נעלמים, שהיה בא להפליג איתנו. קיץ אחד הסבתא של הילד הזה שכרה בית על החוף והזמינה אותי לבוא עם סבתא שלי. זה היה לפני שהתחלתי את התיכון. קצת אחרי זה, הפסיכולוג שלי מת ולא הפלגתי יותר. ללכת להלוויה שלו היה כמו ללכת להלוויה של אבא, חוץ מזה שהיה לו בן אחר, ובעצם הוא לא היה אבא שלי. בתיכון העבירו אותי כיתה ואז נהיו לי חברים חדשים, ומכיוון שכולם עישנו, אז למדתי לעשן. בהתחלה סבתא שלי אמרה לי שלא, שזה לא בסדר ושהבנות יסתכלו עליי גם ככה. אבל אני עישנתי, ולה, בסופו של דבר, לא היה אכפת. בשבתות בערב הלכתי בדרך כלל לאיזה ילד שתמיד עשה מסיבות בבית שלו. הוא חי עם אמא שלו, שהייתה נוסעת הרבה, ועם שלוש האחיות שלו. אבא שלו היה תעלומה. הוא חי, אבל לדעתי החבר שלי היה מעדיף שיהיה מת. עם הזמן, רוֹקׇנוּ את כל מרתף המשקאות של הבית ועישנו את כל חבילות הסיגריות שאמא שלו הייתה מביאה מהנסיעות שלה. פעם, אחת האחיות שלו נתנה לי נשיקה והתאהבתי. אבל זה עבר לי, היא נתנה נשיקות לכולם. בכיתה י״ב; דוד שלי הוגו הביא לי במתנה סקסופון טנור. מזמן רציתי כזה, אבל לאף אחד לא היה אף פעם כל כך הרבה כסף מיותר, אז כבר ויתרתי. לקחתי כמה שיעורים ומהר מאוד השתלבתי בהרכב Fאנק. זה היה משונה: אף אחד מהחבר'ה בלהקה לא עישן. הם רק שתו ויסקי והסניפו קוק. אז גם אני התחלתי עם זה, והיו לי כמה רגעים עוצמתיים. ערב אחד, בהפסקה, עשינו בשירותים קטע מ״החבר'ה הטובים״. אני עוד לא ראיתי עד אז את הסרט; עכשיו, כל פעם שאני צופה בו, הסצנה הזאת מצחיקה אותי מאוד. לולה תמיד שואלת אותי מה מצחיק אותי, ואני לא אומר לה כלום אף פעם, כי היא לא בדיוק מכירה את החלק הזה בעבר שלי. אחר כך הלהקה התפרקה. החברה של הבסיסט נכנסה להריון והוא החליט לשנות את החיים שלו. ביום שהלך, לגמרי פיכח למרבה הפלא, הוא חזר יותר מעשר פעמים על המילים: ״סדר עדיפויות״. זה נחרט אצלי. לי, לעומתו, לא היה סדר עדיפויות. הייתי אמור ללמוד, כן, ככה אמרה סבתא שלי, אבל לא רציתי, או לא הייתי מסוגל, אני לא יודע. בכל מקרה, לימודים לא היו בסדר העדיפויות שלי. הסתובבתי ככה, בלי עדיפויות, עד שיום אחד, ראיתי בתוכנית טלוויזיה שכמה ילדי נעלמים התחברו. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה להתקשר לחבר שלי משנות ההפלגה. סבתא שלו אמרה לי שעכשיו הוא גר עם חבר. חייגתי. לפני שהוא טרק, החבר שלו אמר לי: ״הבן-זוג שלי לא פה״. עברו כמה חודשים. ערב אחד ביקרתי סוף-סוף במטה של ״יַלְדֵי״ ברחוב ונצואלה, ושם התברר לי מה הם עושים, ולמרות שאף אחת מהפעילויות לא עניינה אותי במיוחד, נשארתי. בעצם, מי שהכי עניינה אותי שם הייתה גבי. היא לא הייתה בת של נעלמים, היא הייתה שם כי אהבה לעזור. ויותר מכל, היא הייתה מומחית בעישון מריחואנה, משהו שאני לא הכרתי מי יודע מה, והיא הצליחה ללמד אותי עם הזמן הכול. עישנו יחד והרגשתי טוב. לפעמים, כשיצאנו מהמפגשים היינו הולכים לטיילת, מתנשקים, ואז נכנסים לשמורה ומגיעים לנהר, ואם היה חם היינו מדשדשים יחפים בבוץ. זה היה  אבסורדי, אבל גבי, שההורים שלה לא נעלמו, הייתה מוכנה לעשות הכול כדי שאני אהיה פעיל יותר ויותר. אבל לא בטוח שלהיות פעיל ב״ילדיי״ היה בשבילי, אני מניח שלא. וחוץ מזה, באותה תקופה שמעתי משהו על פיצויים שהממשלה עמדה לתת. לא ידעתי אם להתחיל להתעסק בניירת, אבל כשהלכתי על זה, גבי, שהתנגדה לדברים האלה, עזבה אותי. חבל מאד, חשבתי, כי מה שהיא קראה ״יזיזים״ דווקא התאים לי. כשקיבלתי את איגרות החוב שנתנו לי מכרתי אותן. לא ידעתי מה לעשות, אז הסתובבתי עם שניים-שלושה חברים שנשארו לי מהתיכון, וזהו. די נהנינו אבל תמיד הייתה לי התחושה שמשהו חסר. לילה אחד, באיזה בר, הכרתי את ורוניקה. וֵרוֹ מצאה חן בעיני סבתא שלי, היו לה אידאלים פשוטים, היא לא עישנה, ומכיוון שהייתה צמחונית הן היו מדברות על הדיאטות שסבתא שלי הייתה צריכה לעשות בגלל בעיות הלב שלה. חוץ מזה ורו אהבה לטייל, אז נסענו הרבה, ויום אחד, בפׇּלֵנְקֵה בדרום מקסיקו, הכרנו צורת עישון שהלהיבה את שנינו. זה היה משהו מאד עוצמתי. הימים עברו להם, ואנחנו היינו בגן עדן. בכל זאת, ברגע מסוים התחלנו להשתגע ואני מתאר לעצמי שעמדתי לאבד סופית את השפיות. ורו באמת איבדה אותה: היא התחברה לקבוצת גרילה ספאטיסטית, ומאז לא שמעתי ממנה. אחרי שחזרתי הביתה הלכתי לבנק. לא היה לי הרבה מה להפסיד. יועץ ההשקעות הציע לי מגרש במקום חדש, קאנטרי עם מרכז ספורט ימי ומגרש גולף, והראה לי כמה תמונות: מים כחולים, מדשאות ירוקות, כל הדברים שהזכירו לי את שנות ההפלגה שלי. השתכנעתי, והכל התקדם יפה עד שקיבלתי את החזקה על הנכס וגיליתי את התרמית: הקרקע הייתה בלתי שמישה והיה  צריך  לשפוך עליה כל כך הרבה אדמה שחורה שהייתי מבזבז על זה יותר ממה הוצאתי על המגרש. בכל זאת, בזמן שחיכיתי שהמחירים יעלו כדי שאוכל למכור ולהרוויח משהו, דאגתי לסדר את המגרש הכי טוב שאפשר. אז קניתי את חפירה ומריצה וסחבתי אדמה שחורה במשך חודשים. בתקופה הזו היה לי חשק להפסיק לעשן אבל לא הצלחתי. אני מניח שהמאמץ של ללכת הלוך ושוב עם מריצה מקשה על הפסקת כול התמכרות. אחר כך, מכיוון שעדיין נשאר לי קצת כסף ולא רציתי שיעבדו עליי שוב, התייעצתי עם אנשים אמינים עד שהגעתי לסרחיו, חבר שהמציא חיתולים לכלבים. משהו סודי, הוא אמר לי, ואמר שצריך להתעסק ברישום הפטנטים ולמצוא משקיעים כדי לייצר בהיקף גדול. אז שילמתי על כל הסיפור של הפטנט וישבנו לחכות. שנה אחר כך דוד שלי הוגו אמר לי שלולה, שלמדה כלכלה, הכירה בחילופי סטודנטים כמה אנשי עסקים צעירים מחו״ל, שהיו מוכנים להשקיע במשהו כמו שלנו. זאת הייתה ההזדמנות שלנו. לולה, שלא ראיתי אותה מאז מסיבת יום הולדת חמש עשרה שלה, קישרה אותי לחבר'ה האלה, ואחרי כמה שיחות סיכמנו שהחבר שלי ואני נקבל אחוזים מכל מכירה. לולה התלהבה מהפזיזות, מהביטחון העצמי, ומהאדישות שבהן ניהלתי את  המשא ומתן. היא חושבת, עד היום, שהכול היה לגמרי מחושב אצלי: כל הדגשה, כל תנועה קלה של האצבעות. ולי, למען האמת, גם לא לקח הרבה להתאהב בבחורה הנמרצת הזו. הכול הלך חלק. באהבה: חתונה עם לולה, לידת הבן הראשון שלנו. בעסקים: לולה עזרה לי למכור את המגרש, ועם זה ועם הרווחים היפים ממה שעשינו מהעסקים עם סרחיו, קנינו דירה בפוארטו מׇאדֵרוֹ, סירת מפרש ומקום עגינה, ומכונית ספורט קטנה שאיתה נסעתי לבקר את סבתא שלי, שכבר ויתרה על הדיאטות שלה (אני מעדיפה לחיות טוב, הייתה אומרת), עד היום שהיא מתה מהתקף לב קשה. וביתיים סרחיו המשיך עם ההמצאות שלו, כן, כולן חסרות תועלת, אבל איכשהו הן גרמו לנו לחלום על הדברים החשובים באמת. עד שיום אחד, כששנינו עישנו במרפסת  של הדירה – מצד אחד הנהר ומצד שני המזח והמסעדות שלולה אוהבת, התחיל לרדת גשם, דמיינתי – אני עדיין לא מבין איך, הרי הממציא בין שנינו היה סרחיו – סיגריה שלא נכבית בגשם. אורות העיר, של שולי העיר, השתקפו במים של הגשם, של הנהר ושל המזחים. עצם הרעיון שאוכל להישען על המעקה, להירטב ולעשן, מילא אותי התלהבות. איזה תוסף ייחודי לטבק, איזו עטיפה דומה לנייר הגלגול, אבל עמידה למים. הוא פיתח את זה  ואני עזרתי. לקח לנו כמעט שנתיים, וכמה ימים לפני לידת הבן השני שלי הכל היה מוכן. המשקיעים – לולה תמיד עושה את העבודה שלה כמו שצריך – לא איחרו להגיע. סיגריות לעישון מתחת לגשם. חתיכת המצאה. אז מכאן והלאה, כשהכול מסודר סוף סוף, נשאר רק לתכנן עתיד מאושר. עכשיו, לדוגמא, אני רוצה לשפץ את המפרשית  – מכונות טובות יותר, מפרשים חזקים יותר – כדי לקחת את המשפחה שלי להפלגה מסביב לעולם. וכן, במהלך ההפלגה, באיזה לילה גשום, כשכולם ישנים, לצאת לסיפון, להדליק את אחת הסיגריות שהמצאנו ולהיזכר, תוך כדי עישון, בכל מה שקרה, לחשוב הרבה על כל הדברים האלה, כן; ועל הצעירים מהדור שלי, על כל השנים שעברו עלינו, ועל כל מה שעישנו.

______________

הסיפור מתוך ״76״, אוסף סיפורים שיצא לאור ב-2007.