״לכל אחת ואחד מאיתנו יש בית שהוא מבין באופן טבעי, בית שהוא מכיר בתחושת בטן – ייתכן שאיננו גרים בבית הזה, ייתכן שהבית נלקח מאיתנו, או נכבש, אבל הוא עדיין שוכן בזיכרון ובדמיון, והוא מגיע עם רשימת מצאי שהופכת למצע הדמיון שלנו, וגם של התודעה שלנו.״
"הביתה" אנחנו לוחשים לסוס שבתוכנו, שואלים מכוח הלשון למצות במילה בוערת, כדרך שפעם, בתקוותם ובשיגעונם של הנעורים והבדידות והלילה, ידענו לאן לשוב. ומה אנחנו יודעים כעת?
"הבת שלי עוד יָשנה פה ביום הכיפורים," אמרה השכנה. אותו יום לא נשמעו הדי פיצוצים. דיירי הבית ישבו בשקט, רכונים אל הניידים כדי להתעדכן בחדשות ומניחים לציפורים לדובב את המחנק. ציוצן הערני בשעות הקטנות רמז, אולי התריע – לא-מפוענח, אבל גם לא מסתורי – על פני השמים העכורים. "בכל הארץ הציפורים משתגעות," אמרה השכנה.
"מה זה השקט הזה? גם הוא מפחיד, תדליקו את המאוורר." בקולה נשמעו תחנונים. "מה קרה לכם? אני לא חושבת שיש בית שצוחק יותר מאיתנו," אמרה כעבור כמה רגעים. הנייד שלה לא תפקד במצבי לחץ. מאחר שלא הגיב לבקשות ומענות וסירב למסור דרישות שלום מן העולם החיצון, ציווה עליה הלך רוח מדיטטיבי.
"יכול להיות," אמר השכן.
"מה זאת אומרת יכול להיות? בטוח."
"אולי היא נשארה פה, הבת…" השכן הרים את ראשו. הכלב שלו התפנק על המחצלת עם עוברי אורח שהתקבצו מן הרחוב.
"זה בכלל לא מופרך," אמרה השכנה, "אף פעם לא היה לה כוח לצאת מהמיטה. היא סבלה מחולשה בזרועות שגרמה לה להסס לפני שהקימה את עצמה, שהניפה תיק או מזוודה. היא באמת העדיפה לחכות לנו למַטה, והיתה מתלוננת בפניי, 'אמא, המקלט שומם. אני יושבת לבדי ואין לי מושג למה, אולי כולם הלכו למקלט אחר…' 'לא הלכו לשום מקלט. לא כולם עצלנים כמוך', הייתי אומרת לה, אבל היא בשֶלה. 'כולם מחכים בדריכות לאזעקות שמבוששות לבוא. למטה זה פשוט יותר פרקטי. בלאו הכי אנחנו מחוץ לזמן. אני יושבת ומתפללת שהבית שלנו יישאר על עומדו, מן הסתם לא אוכל לחזות בו כשיתמוטט אם יתמוטט…' היא היתה ילדה פקחית מאוד. 'למה אנחנו נלחמים עד הדקה האחרונה?' שאלה אותי. 'כדי להספיק לשגר עוד טילים,' אמרתי. 'זה כמו לטרוק דלת אחרי פיוס.' היא אמרה".
נזכרתי איך הבת שלה פנתה אליי ביום הכיפורים ההוא. "את לא מפחדת?" הייתי הדיירת הכי ותיקה בבניין וכבר אז שחקנית שולית בתמונה הכוללת, כמו שנוהגים לומר כאן. כתמים לבנים פשטו בציפורניי, סימן למערכת העיכול המידרדרת. הנדתי את ראשי אט-אט ושמעתי את חריקת העצמות.
"פחד זה דבר משונה," אמרתי לה, מבטינו התלכדו בבהלת האין-אונים ולראשונה במלחמה ההיא הרגשתי צורך לבכות. "אני מפחדת מרעמים, מברקים, ממכוניות, מאופניים, מאלימות. אבל לא מאזעקות ולא מטילים. אני בעצם כמוך, העייפות נועצת אותי עמוק מתחת לשמיכה. אני לא רוצה להתעורר מהחלומות ומתכסה היטב כדי להגן על עצמי. אין בזה היגיון. את בטח כבר יודעת, מה שרובץ על הנפש גדול יותר מבית שנהרס." ואז היא אמרה, הקטנה, "חזרי, חזרי הביתה, לאיפה שאת שייכת."
