לבד אחרי רדת החשיכה, אף פעם לא הרגשתי לגמרי מוגן בבית. ישיבתו על הקרקע, סמוך כל כך לרחוב, עשתה אותו פלוש אל החוץ. היו בו פתחים רבים מדיי. דלתות הזכוכית הגדולות של הסלון הפכו אותו בלילה לאקווריום מואר. מן החצר האחורית על הירוקים מרחיבי הדעת שלה נותרו רק מסות בלתי מובחנות של אפלה, והגדרות החיות שחצצו בינה לחצרות השכנים הרגישו כמחסום קלוש, חדיר פוטנציאלית למבט מציצני. ידעתי גם שאפשר לחדור אליה בקלות דרך פיסת הגג ששימשה לי כמצפור ונשקה לגגון של השכנים. ומלפנים, משני עברי קיר החזית, היו חלונות, שאת השלבים של תריסי העץ שלהם אפשר היה לפסק מבחוץ. אם ביליתי את הערב בבית לבדי, בשלב מסוים הייתי מרגיש את הלילה צובא על הבית, מצמצם את תנועותיי, עושה אותי לכוד וחשוף, אוזניי כרויות לכל רחשי החוץ. כשמאמץ ההתגברות נעשה מעיק מדיי והשעה הייתה מאוחרת מספיק לנסיגה מכובדת, הייתי מתחיל בתהליך ההתקפלות: מגיף את התריסים, מבריח את החלונות, נועל את דלת הכניסה, מוודא שדלתות ההזזה של הסלון והמטבח נעולות, מכבה אורות, ואז, כשרק האור למעלה בַּהוֹל דולק, ממהר במעלה המדרגות. כשכבר נמצאתי למעלה, הקומה התחתונה החשוכה נעשתה אזור ספר מאיים, קולות הבית נהיו חשודים, והירידה למטה הפכה למעשה של הסתכנות שהשתדלתי ככל יכולתי להימנע ממנו.

גם במיטתי תחושת הביטחון הייתה רעועה. מראשות המיטה היו סמוכות לדלת החדר שהייתה סמוכה לגרם המדרגות, וגרם המדרגות היה סמוך בתחתיתו לדלת הכניסה. הבית היה מעטפת קלושה, מחסה מפוקפק מפני האיום האמורפי של הלילה. הגלישה לשינה בלילות כאלו הייתה מעין ״על החיים ועל המוות״.

לילה אחד, זמן קצר אחרי שנרדמתי, התעוררתי לצלילי אנשים בקומה התחתונה. בקושי הצלחתי להפיק קול. ״מי כאן!״ קראתי, והצליל המבוהל של המילים נשמע זר לאוזניי. אלו היו ההורים שחזרו מבילוי. בילדות המוקדמת, בחדר הילדות הראשון שלי, שלושת החלונות הגבוהים, נטולי התריסים, שהיו קרועים במרומי הקיר האחורי, החדירו לחדר את הבזקי הברקים בחורף, וזכור לי במעומעם פחד ממכשפות שיפלשו לחדרי בטיסה. בילדות המאוחרת יותר הוא התחלף בפחד מגנבים, וזה ליווה אותי לתוך הבגרות. והייתה גם הפעם ההיא, כשנשארתי לבד בשעת ערב מוקדמת של חורף והפסקת חשמל החשיכה את הבית. נמלטתי מן האפלה שבפנים אל החצר שלפני הבית, ואיש שעבר ברחוב פרש עלי את חסותו, עד ששבה אמי.

בלילה הבית נעשה חדיר, מאוים ומאיים. שגרת הקיום המשפחתי היא שהעניקה הגנה. ללא נוכחותם של ההורים הלילה צר על הבית שהפך ממחסה למלכודת.

מתוך ספר שעתיד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

דימוי: תמי בצלאלי מאיירת וסופרת