יוסף חיים ברנר (1881–1921) היה מן הסופרים וההוגים החשובים ביותר בספרות העברית החדשה, ואחת הדמויות המרכזיות שעיצבו את דמותה בראשית המאה העשרים. הוא נולד בעיירה נובי מליני שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), התחנך בישיבה, אך כבר בצעירותו התרחק מן העולם הדתי ופנה לכתיבה עברית. לאחר שנים ברוסיה ובאנגליה עלה לארץ ישראל בשנת 1909. יצירתו של ברנר עוסקת במשברי הזהות של האדם היהודי המודרני, בתחושות של בדידות, תלישות ואי־שייכות, ובמתח שבין אידיאלים לבין המציאות. לצד עיסוקו בשאלות לאומיות וחברתיות, כתב על חייהם של יחידים המתמודדים עם עוני, מחלה, כישלון וחיפוש אחר משמעות. כתיבתו מתאפיינת בכנות יוצאת דופן ובעומק פסיכולוגי. ברנר היה גם עורך, מבקר ספרות ואיש רוח בעל השפעה רבה על בני דורו ועל דורות של סופרים שבאו אחריו. יצירתו, שהעמידה במרכזה את הקול הפנימי של האדם ואת חוויית החיים כפי שהיא, תרמה תרומה מכרעת להתפתחות הפרוזה העברית המודרנית.