ידעתי, שלא ייתכן, כי הרץ ואשתו יושבים בשעה זו בביתם. בתוך ארנקי היה מוכן אפילו פתק: "ביקרתיכם ולא מצאתיכם. צר לי מאוד. שושנה". דבר זה טוב היה, שהוא עשוי לפטור אותי מביקור חובה משעמם בבית זה לכל הפחות למשך עוד מחצית של שנה. לא היתה לי בררה אלא לסור סוף סוף אל האנשים האלה, שהיו מזמינים אותי במין עקשנות טרדנית מדי היפגשנו ברחוב, והייתי נפטרת מהם פעם בפעם באותו "אכנס, אכנס, בחפץ לב", בארשת צוהלת זו של אדיבות הנמחית מן הפנים מייד לאחר הסתלקו של בן השיחה. הקשר הרחוק ההוא מימי הנעורים, שהיה קיים לפני שנים כה רבות בין יחזקאל וחנה הרץ לביני, נותק מכבר עד כדי שכחה גמורה, ואותו מעט החן שהיה להם בעוד בערותם תמימה ונלהבת – פג, ופינה מקום לנחת מדושנת זו, שהיא ממידותיהם של בורגנים זעירים, אשר שיחקה להם השעה. כדי לצאת ידי חובה עליתי במדרגות לקומה השלישית וצלצלתי במצלה אשר על הדלת. לתימהוני נשמע מייד כתשובה לצלצולי קול צעדים. אחר כך הציצה במשקוף הקטן עין, אשר, כל כמה שיכולתי להבחין, אפורה היתה. אחרי זה חלה הפסקה כשל עצירת נשימה, ואחריה חרק המנעול והדלת נפתחה, ואני נכנסתי למסדרון ועמדתי פנים אל פנים עם דמות מדמדום של חלום, עם עברי אשר שקע לפני ארבע עשרה שנה, עם רוח הרפאים של אהבתי הראשונה, אשר היה לבשר ודם. הכרתי את בנימין תכף ומייד, על אף פניו אלה, שזָקנוּ והצנימו, והתקשו, על אף שערו שהיה עכשיו לבן כשלג. אף רגע אחד לא הטלתי ספק לפני מי אני עומדת. אבל דווקא הוודאות הזאת היתה, כביכול, המציאות. על כן אפילו קריאת תדהמה לא נמלטה מפי, ולא קראתי בשמו, ולא אמרתי דבר, היה לי כאילו לא יקלוט חלל האוויר את קולי, ועמדנו כשתי שניות ארוכות עד בלי די זה מול זה ושתקנו. הוא היה הראשון שדיבר. קולו היה חנוק־אטום, ולא דמה לאותו קול אשר הכרתיו ואהבתיו לפנים. אמר לי: "הרץ וחנה אינם בבית. הם נסעו לימים אחדים לחיפה". אזי שאפתי אוויר ושפתי פטפטו:

״בן, האינם..?"

פניו זעו בתנועה עצבנית, חדשה. אמר:

"ידעתי שאת כאן. וכבר פגשתיך פעם ברחוב. אבל את לא הכרת אותי".

"זה לא ייתכן", אמרתי. "בן, הייתי מכירה אותך תמיד, בכל מקום".

שביב קטן נדלק בעיניו. הוא אמר וקולו אחר, זה שידעתי.

"כן, אולי. היה ערב. ואני הסבותי את ראשי… סוף סוף יודע אני וזוכר מה עשיתי לך. ואולי לא היית רוצה –"

"אה, מה אתה סח, בן! מה אתה סח!" – אמרתי לו. ואודה, שכאשר פתחתי את פי לענות לו, היתה קריאתי מן השפה ולחוץ, אלא כאשר חזרתי על הפסוק, ידעתי שאכן כך הוא: כל העלבונות הנושנים בטלים ומבוטלים, ואינני רוצה שוב אלא להיות בקרבתו. ולמשמע קריאתי זו נתרככו פניו, ועיניו נחו רגע על עיני. וכבר היו זרועותינו מתלפפות זה מסביב צווארו של זה, ושפתינו היו צמודות בנשיקה ממושכת וחונקת, עד שלא נשתייר בין פיותינו מקום לאותה מחיצה של ארבע עשרה שנים. וכאשר השמטתי אני באפס כוח את שפתי משפתיו, החל הוא מנשק, כבימים ההם, את עיני ואת תנוכי אוזני ואת עיקרי שערותי על הרקות.

אחר כך משכני אחריו ואמר:

"בואי, שאנה", – ואני צהלתי למשמע שמי שהוא ביטא אותו כאז. וכעבור דקה כבר היינו בחדרם של הרץ ואשתו. והיינו חבוקים ודבוקים אותו חיבוק ואותה דבקות של גופות, כשאין האחד מבחין בדפיקת לבב של מי הוא שומע, וכשדומה, שאם תיפסק היצמדות זו לרגע אחד ונתלש הלב מן החזה.

ואני, בזרועותיו, חשתי את להט גופו החי של האדם אשר זה יותר מחמש שנים חשבתיו למת, וכל כולי הייתי מלאת אהבה חיה, אשר זה שתים עשרה שנה חשבתי שקברתיה. לא שאלנו זה לזה דבר ולא סיפרנו זה לזה דבר, ולא היינו אלא פולטים במקוטעין אותן מילים הנאמרות רק בשעת רצון־של־שניים. מילים היפות ככוכבים וכאותם הכוכבים שהם כבים בהאיר אור היום האכזר עם הגיונו הלבן. הוא היה חוזר ומשנן באוזני את שמי, שכה המעיט לאומרו בימים ההם, כאשר היינו יחד, והיה לי השם כפיצוי, כשמחה, כצהלה, היה עשיר, רב משמעות, מיוחד, שלו, שלי.

היה חוזר ואומר:

”שאנה, שאנה, שאנה".

אחר כך, כשהיינו מפורקי נשימה ומאושרי גוף שוכבים זה בצדו של זה, החילונו מבקשים בין שתיקה לשתיקה:

”ספר, בן". "עכשיו, ספרי, שאנה".

אבל בשעה זו של התלכדות ההתחלה והסוף, לא ידענו במה נתחיל ולא סיפרנו דבר. עד שאמרתי אני:

״איך זה אתה, כאן?"

הוא הביט בי ושתק.

״לא, לא נתכוונתי – בארץ. כאן: בבית הרץ?"

״הלא חנה היא בת דודתי", אמר.

״אה, כן, שכחתי… אני זקנתי מאוד, בן?״

הוא העביר את ידו על גבי ולחש על אוזני: ״שאנה״.

מעודי לא הרגשתי עצמי יפה כמו ברגע הזה.

"ומה שהיה – היה קשה מאוד?" אמרתי.

״אל תשאלי. הרואה את?" – הוא הצביע על צלעו הימנית ואני ראיתי עליה לאור המנורה המדומדמת פסים אדומים ולבנים.

"אלה הם סימני האלות שלהם, מן המחנה. זה יישאר".

התרוממתי מעט, וגחנתי על צלעו והייתי מנשקת את הפסים האיומים האלה, כמבקשת למחות בנשיקותי את שנות האימה שעברוהו, והוא היה מחליק את ראשי בידו. וכאשר נשאתי את ראשי, ראיתי את המספר שעל זרועו ונשקתי גם את המספר.

"כל העת חיכיתי לך", אמרתי. ואכן באומרי כך נדמה לי באמת ובתמים שארבע עשרה שנות החיים, שהפרידו בינינו, שנים של צער ושל נחת, שנים של אהבות ואכזבות, שנים של יגונות ושמחות, של ריכוז ופיזור הדעת, שנים של חליפות ותמורות למיניהן, שהן בנות הלווייה הנצחיות בחיי אדם, לא היו לי אלא ציפייה גדולה אחת לרגע זה, לפגישה הזאת.

אבל הוא לא ענני, ולפתע ניסוט ממני, והשאיר ריווח בין גופותינו, ואני ראיתי, כיצד חזרו ונתקשו פניו, אך הוא הליטם בידיו ופלט משהו בין גניחה לצחוק חנוק.

"ריבונו של עולם, ריבונו של עולם, שאנה!" אמר מבעד לידיו.

"אני שכחתי את הכול. אני לא נתכוונתי, באמת לא נתכוונתי לעשות בך את המעשה הנבזה הזה… ריבונו של עולם".

נפל עלי פחד והחילותי להתפכח משיכרוני המאושר.

"אשתך?" לחשתי שאלה.

ידיו עודן על פניו, הניד ראשו לשלילה.

"היא נספתה באקציה הראשונה".

הוא אמר דבר זה כדרך ש ה ם נוהגים לומר דברים כאלה, באותה ארשת של אדישות שבקביעת עובדה המקימה חומה בין האדם והמגור שאין לו הד בעולם החיים.

ואני, שכבר הייתי יושבת אז, ובהונות רגלי ממששים על הרצפה אחרי סנדלי, הרגשתי לפתע הרגשת אשמה איומה לפני האשה הזאת, אשר בעודה בחיים שנאתיה כל כך; אשה שהיתה בה ערמה ורשעות ושמחה לאיד, שבתככיה הרסה את אושרי ונישאה לבנימין בלי שאהבה אותו, והיתה מתפארת על כך ברבים. ועכשיו היא מתה ואני יושבת כאן לצדו, ואני, אני, שניצלתי, כמו על חשבונה ניצלתי. ועם זאת – ידעתי שאני אתו, ושעלי לומר לו דבר ניחומים, ולא יכולתי לדבר. רק את ידי הושטתי אליו לומר לו הכול במגע. אבל בשרו לא נענה למגעי וידי נפלה. אזי אמר:

״לא זאת. לא זאת. אחר כך. כבר אחרי השחרור נשאתי אשה שנייה. אתם אינכם יכולים להבין. היינו בודדים, לא יכולנו לשאת את הבדידות הזאת. היא היתה נערה שכל בני ביתה נרצחו, כולם עד אחד. צעירה וחסרת אונים. למה את לא היית אז שם?" – גער בי לפתע. וחזר ודיבר ביבושת קרה. "זאת אומרת – היא אשה הגונה מאוד. היא באמת אשה הגונה מאוד, ואין לה איש זולתי".

"ועכשיו?" אמרתי כדי לדחוק את קץ דבריו. היה בי, אולי, עוד שמץ תקווה.

"עכשיו", אמר, "היא עם הרץ וחנה בחיפה, נסעה לבקש איזו אפשרות שיכון בשבילנו".

לא אמרתי דבר. נתכופפתי ונעלתי את נעלי. עיני היו יבשות ולשוני ופי יבשים.

אף הוא קם והחל להתקין את בגדיו.

"אני, באמת – " ניסה עוד לומר דבר מה, אך הרגיש, כי אין עוד צורך בזאת, כי כבר היינו הך.

כאשר עמדתי בפתח ביקש ללוותני, אך אני הנידותי ראשי. וכמעט שסגרתי את הדלת כשנזכרתי לפתע פתאום בפתק הביקור שהיה בארנקי. הוצאתי אותו ונתתיו לו, ואמרתי שימסרנו להרץ ולאשתו ויגיד להם, שמצא אותו מתחת לדלת.

(1949)

*הסיפור לקוח מתוך: ״לאה גולדברג – כל הסיפורים״, עורכים: גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, ספרית פועלים, 2009, עמ' 178-174.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.