הזעזועים מן המסילה התחזקו עכשיו ובאו במרווחי זמן לא–סדירים; בזרועות מתוחות החזקתי את עצמי בין דפנות התא הזעיר. מתוך אסלת הפלדה, המרוחה בצואה, עלו יללות ונשיפות מתכתיות, וביניהן דומה היה כי משתחרר גם איזה צחוק, שמן הסתם כרע איפשהו בתהום, באבני סוללת המסילה, והדהד באוזניי כ״סמיי–סמיי״ לעגני. לא יכולתי להישאר עוד זמן רב בלי שאיאלץ לתת הסבר כלשהו, שיוכפל מיד בפיה של המתרגמת ועוד עשרת מונים בהערותיו של הקונסול.

אפילו במדינה הזאת לא היה אסור, עד כמה שידעתי, להיות בעליו של מונה גייגר, להפך: מדריכי הטיולים האירופאיים המליצו עליו, בייחוד כאמצעי להרגעת המטיילים, כי, כפי שנמסר, הערכים הנמדדים מזמן ירדו שוב במרבית האיזורים מתחת למקסימום המותר. מעולם לא חשבתי לרכוש טכנולוגיה כזאת ואף לא האמנתי באפשרות להחזיק בה באופן פרטי. לכן נראו לי עכשיו התֵיבוֹנֶת הירוקה–אפורה, הבלוייה משימוש, והנסיבות שבהן רכשתי אותה מאחד הסוחרים העטופים שחסמו את הרציף בסחורתם המשונה לפני הנסיעה, מיוחדות יותר. כמעט כל מה שהושט שם לעברי תוך קריאת ״סובניר!״ נראה כאילו יצא ממחסני המוצגים המשפטיים ומהאפסנאות של ממלכה המצויה בהתפוררות גמורה. אבל ראיתי גם הררי בשר, עורות, צימוקים, לחם ואגוזים בעגלות ילדים סגורות למחצה, שנדחפו בלי עצירה על פני הרציף המושלג ממש עד למדרגות המתכת של הקרונות. בסופו של דבר איש לא הצליח לחמוק מלקנות משהו; המונה היה כרטיס הכניסה שלי לרכבת.

זה התחיל בנקישות העדינות, ברחשים ובקולות והחיכוך שעלו ממנו במתינות אבל בהתמדה. כשקירבתי אותו לאוזני, שמעתי מפעם לפעם מעין חריקה מלודית ואחר כך שוב נשיפות ולחישות, שריחפו קלושות כמו ליווי קונטרפונקטי דקיק לרעש הנסיעה ובכל רגע כמעט נבלעו בו – כהרף עין התחשרו דמעות בעיניי. כל תלאות המסע החורפי שלי החווירו לעומת מה שביקש, כפי הנראה, לומר לי קולו של המונה. למרות מאה הרובל ששילמתי עליו לא האמנתי באמת שיפעל, וברור היה גם שהוא לא פועל כמו שאמור היה לפעול, כי חשתי במפורש כיצד אופן תגובתו חודר לתוכי. נכספתי להתמתח, להשתרע על הרצפה –הייתי מרותק לתמונה מנחמת להפליא שעלתה לנגדי מתוך הקופסונת המלחששת במלודיה נהדרת: משהו שלא יכולתי לתפוס לגמרי, פרצוף אולי, שעוד היה נטול ממשות, מסכה, ומאחוריה שתיקה שנשמרה בעקשנות או אולי רק בציפייה.

אני עצמי הוספתי בשבועות שלפני מסעי, מעבר לשתי התחנות שנקבעו מראש, פבלודר וקרגנדה, גם את אותה עיר שלישית, סמיי, סמיי שבשפך האירטיש. תשובתו של הקונסול התעכבה יותר מכרגיל. רק אשתו של הקונסול שלחה רשימה קטנה, כמה חפצים שביקשה שאביא לה ולמשפחתה: זר אדוונט, אבני דומינו ותרופה ששמה אוּרָליט. לבסוף הסכים הקונסול להצעתי, גם אם באיפוק. אבל בסמיי, כך כתב, אהיה מוכרח להתארח בבית דוסטוייבסקי, מקום אידיאלי בשביל הנושא שלנו; ״ערים בָּאַין״ – הכותרת הייתה רעיון של המתרגמת.

אחת ההפתעות של הקונסול הייתה שאת הופעותיי ליוו נגן דומברה קזחי ובתו בת השלוש–עשרה. הזמרת, שבשל חזותה הבובתית קיבלה מן המתרגמת עד מהרה את הכינוי ״המומייה הקטנה והנוצצת שלנו״, שאבה את הצלילים ממרחק רב ואז האריכה אותם כלפי פנים. על מנת לשיר בצורה מהופכת כזו, המופנית עמוק אל הגרון, היה עליה לעמוד כמו נטועה במקומה, רק ידיה נעו כאילו היא מלטפת בזהירות דבר–מה הנמצא קרוב ממש אליה. בלתי הולם לחלוטין נראה לי להפר בקולי את השתיקה המחרישה שהשתררה אחרי השיר: ברזיליה, ניירובי ואז אל העיקר, אל אסטנה, ״בירת הערבה״.

עוד ארבע או חמש או אולי עשר פעמים לקחתי את המונה מהכיור, הדלקתי אותו ואז כיביתי, הנחתי אותו על המשטח או הצמדתי אותו בלהיטות לאוזני וניסיתי להתרכז. עד מהרה נאלצתי להכיר בכך שאי אפשר לחדד את התמונה המיוחלת באמצעות מאמץ בלבד. נהפוך הוא. הלחשוש הרוטט והחורקני חדל לגעת בי בעוצמה כמו מקודם, ולבסוף אף היה קרוב לחמוק ממני לגמרי. הבנתי שעליי להירגע. בחנתי בדקדוק ככל שיכולתי את הפונקציה של שני המתגים בצדו הקדמי. שניהם גרמו לקופסונת לשתוק. השמאלי פלט במקום זה רטט אילם; הימני היה מן הסתם מתג למעבר בין אופן פעולה אקוסטי לאופטי: בראש המונה, בראש המְסַפֵּר הקטן שלי, כפי שכיניתי עכשיו חצי בצחוק את הקופסונת המרשרשת – רק כדי להוסיף ולהרגיע את עצמי, כדי לגרש באמצעות הכינוי בשם משהו מהאימה שהטילה עליי הטכנולוגיה שלו והשפעתה – נדלקה מיד נורית אדומה והתחילה להבהב; מחיתי בחיפזון את זיעת ידי שדבקה בקופסונת הקטנה והטמנתי אותה בכיס החולצה, מתחת לאפודה. כעת היה בכוונתי לחזור מיד אל התא שלי.

עוד לפני שקלטתי את צליל הנקישה החלש, נתקלה הדלת בגבי. זו הייתה האישה קטנת הקומה עם כובע המצחייה, שהקונסול כינה בזמן הארוחה ״המאמא של הקרון שלנו״. בשתיקה הצביעה על שעון הזהב שלה, שרצועת המתכת שלו חתכה באמתה החזקה, ואז הצביעה מעבר לכתפה החוצה אל המסדרון. בעוד אני נאלץ להחזיק את עצמי שוב בין דפנות התא, עמדה המאמא של הקרון בלי נוע, לא מושפעת כלל, רק ברכיה זעו בתנודה עדינה וכמעט בלתי מורגשת, ומעליהן נראה היה שטלטלות המעמקים נבלעו בגופה בלי להותיר סימן. מן הסתם עשיתי עליה רושם של אדם חסר ישע וחולני, כי בלי לומר דבר תפסה המאמא של הקרון בזרועי ומשכה אותי מהשירותים אל קללת הקרון. מגע ידה לא היה לי בלתי נעים, הוא מיתן, כפי שהבחנתי מיד, את השפעתה החודרת של קופסת המְסַפֵּר, ולכן לא התנגדתי להיות מובל משם.

קומתה של האישה הייתה כה קטנה, עד שבשעה שהלכנו יכולתי להביט קדימה מעל כובע המצחייה שלה המקומר ככיפת מסגד. בחסות סוללת המסילה בצבץ מתוך השלג שיח מופז דקיק; פרש בודד ריחף על רקע השמש השוקעת. בריק שאפף אותו הוא נדמה קצת גדול מדי, אך עם קווי מתאר חדים, מעין פרש דֶמֶה שמישהו דוחף קדימה בתנועות נדנדה איטיות על הקו שבין שמיים וארץ; כאן אתה אף פעם לא יודע לאיזה מרחק אתה מסתכל, אמר הקונסול מתישהו.

בקרון המסעדה אפף אותנו ניחוח של אוויר משומש; ריח של גבינה לבנה וטיגון עמד שם. שיבה הביתה של הבן האובד באנקולה של המאמא של הקרון – המתרגמת צחקה, מילאה את הכוסות שלנו והסבירה שהאחרים, הקונסול, המומייה הנוצצת הקטנה ואביה עוד חיכו בהתחלה, אבל אחר כך נפרדו והלכו אל התאים שלהם; פלומה כהה האפילה על שיערה המחומצן הקצר.

שתיתי, השתופפתי, משהו זר נצרב – לנשום! לנשום! קראה המתרגמת, צריך פשוט לנשום מהר יותר, להתנשף כביכול, כמו בבשעת לידה, רק אז נוצרת בגוף התערובת הנכונה. היא הדגימה איך יש לנשום הכי טוב אחרי ששותים: היא קמה, התמתחה והרימה גבוה–גבוה את גבותיה הנועזות. בזמן שגמעה ושאבה, עלו וירדו כתפיה, דבר שהביא את פלג גופה העליון לנוע בתנועה מרתקת. החלקתי בזהירות את ידי על פני אפודתי עד שיכולתי לראות דרך מרווחי הצמר הסרוג את הנורית האדומה של המְסַפֵּר מהבהבת; רגע קט הרגשתי את אווירת טרום חג המולד, אבל עכשיו הייתי צריך ללכת. בבת אחת הזדקפתי, אך מיד שבתי ונפלתי על המושב שלי, המעבר היה חסום.

איש במדים דרש לראות את הדרכונים שלנו, אחר עשה תנועה של תלישת הסרט מתוך המצלמות, אבל המתרגמת צחקה ונגעה בזרועי: האם אני יודע שהשיר ששרה המומייה מדבר על האהבה לערבה העולה בעוצמתה על כל כמיהה קזחית אחרת. האם אני יודע שכל מוות גורר כאן שיר עוד בחייו של המת, כי כל יושב ערבה צריך לדאוג בעצמו לשיר הקינה שלו. אם לא יעשה זאת, לא יושר דבר על קברו, הכול רק ישבו בדממה לרגלי המת, אבל אז לא ימצא המת מנוחה, הוא יהיה בעל חוב לעולם ועד.

הייתי תשוש; עכשיו כבר חייכתי לכל דבר שקרה, אבל החיוך הזה עלה לי במאמצים, והיה קשה לרסנו. בהכרח זה נהפך למשהו שגוי, ועוד לפני שהתגלתה השגיאה, תפסתי – בחיפזון רב מדי – בידה של המתרגמת.

אחזנו במוטות שלאורך הקירות הקרים, המוארים באור עמום, וגיששנו את דרכנו קדימה. בתחילתו של כל מסדרון היה קבוע תנור ששימש להסקת התאים והֵצר את המעבר, ולידו המיחם. הדוד שלו היה מחובר למארג של צינורות ושסתומים, שקיטור נוצץ ושמנוני נפלט מהם בלי הרף והתפתל במורד המסדרון. מפחד שיגע בי משהו, משהו לח, חי אולי, משהו שאצטרך לנער מעליי בו–במקום, חשקתי את שפתיי, ואז במרפק לפני הפנים צללתי אל תוך הערפל.

לאט לאט התרגלתי לאפלה המתנודדת. עכשיו אני הוא שצעד בראש; הדפתי את כנף הדלת הכבדה, הקפואה למחצה, ואז עצרתי רגע והנחתי למתרגמת לחמוק כפופה תחת זרועי אל הקרון הבא. מחווה שהלכה והחווירה מדלת לדלת והפכה אותי באופן בלתי נמנע לדמות תפלה, במיוחד במקומות שבהם הצעדים המעטים במעברים הרועמים שבין הקרונות היו אמורים להספיק לי כדי לעקוף שוב את המתרגמת.

מעדתי, נתקלתי במשהו על הרצפה, שתיים או שלוש רגליים שפתאום היו שלוחות אל המסדרון כמו גזעי עץ כרותים. בכמה קרונות שררה חשכה כזאת, שיכולתי לראות בלי בעיה את ההבהובים האדומים–כהים של קופסת המְסַפֵּר.

שני–שלישים מהקרון נשארתי מאחור, ואז פתחתי בעקיפה. לעתים נישאתי כמו מאליי בהדיפות ארוכות לאורך המסדרון, אבל עד מהרה נאלצתי להיווכח שעליי להקטין את צעדיי על מנת שהמסדרון לא יינתק מרגלי וידהר הלאה מתחתיי. בבירור חשתי במבטה של המתרגמת בעורפי; הרגשתי מושווה, מושווה למישהו אחר, אולי אף למספר רב של אחרים, שכולם היו במרחקים, לא כאן, ברכבת לילה הקרויה ״טורקסיב״, שיירה של מרכבות עתיקות, על פסי ברזל הקרויים ״מסילת המשי״ וחוצה את הערבה, מן המזרח אל המערב, כמו שנהג הקונסול לומר.

כבר חצינו בערך עשרים קרונות או יותר כשהבחנתי שהמיספור שלהם אינו סדיר בשום אופן: הרכבת בוודאי גדלה בדרך. מסדרון אחר מסדרון הצטרף לכדי פיר פרוביזורי שהוביל, כמדומה, אל צורת זמן עתיקה, צמיגית. בחלונות המוברגים לא נשקף כל סימן המעיד על חיים בחוץ, ולא חשוב כמה בהיתי בשמשות העטויות קרום, בערבוביה המלוכלכת האפורה של פרחי כפור, שהתפשטו במרוצת הנסיעה כמו אקזמה על דפנות הקרון. לא ירח, לא כוכבים, רק אני עייף וחסר מהות הביט כל הזמן פנימה והתנודד יחד איתי דרך המנהרה: הדמות נמוכת הקומה, הכתפיים הרחבות, וביניהן מהבהבות פעימות לבו של המְסַפֵּר, שרטט השמשות עמעם לכדי כתם בגודל אגרוף, קורן באדום כהה, ובגובה העיניים: פנים שריחפו לידי חיוורות ונטולות מבע ניכר – כך עקפנו את המתרגמת.

פתיתי שלג זעירים כאבק ריחפו מעל לוחות הפלדה שבין הקרונות. כפור צמח על עורי, טיפס מגבי ונח כמו מטלית קרה, חונטת, על אחורי ראשי, ושם נהפך לקסדה נהדרת שזזה בנעימות כל אימת שרק הרמתי טיפה את הגבות.

עמדנו מהססים לפני התאים שלנו; הרכבת היטלטלה בפיתול, ניסיתי לשלב ידיים כדי להיטיב להסתיר את הבהוב הקופסונת, המתרגמת נסוגה צעד אחד לאחור.

שתי דמויות במדים–למחצה הופיעו מתוך קיטור המיחם; רגע אחד עמדו מלכת, אחר כך השתרכו לאיטם במעלה המסדרון. מן הסתם חיכו שמישהו יבחין בהם סוף סוף ויאשר להם לגשת. האיש הקטן שמאחור דחק בגבוה ממנו שלפניו, אבל זה נראה עוד כמתנגד לרעיון, ובחצי קידה ובקריאת ״סאלאם עליכום!״ זהירה ביקש להתנצל כבר מרחוק על ההפרעה. השתדלתי שלא לחייך; התכוונתי להימלט בזינוק אחד אל התא שלי, אבל עכשיו קרבו השניים במהירות. זיהיתי אותם, הראשון היה המסיק, השני הקונדוקטור שלנו; פרצופו מלא הציפייה הופיע פה ושם מימין משמאל לגופו הכביר של המסיק, אבל רוב הזמן נשאר חבוי מאחוריו.

בזהירות הצביע המסיק עליי: Nemetzki?! עוד לפני שהספקתי להשיב דבר מה, הצמיד הלה את עקבי מגפיו זה לזה, זרועותיו כפופות וסנטרו מוגבה קמעה, ארשת פניו הילדית נעשתה עוינת וחמורה. ניסיתי צחוק קטן, מתנצל בשם כולנו. ביקשתי מהמתרגמת להסביר למסיק, הגבוה מכולנו בראש, שאין הוא צריך לברף אותי באופן כזה, שאני עצמי, אם ברצונו לדעת, מחזיק רק בדרגת טוראי במילואים, מילואים של צבא–עם שכבר מזמן לא קיים יותר, דרגה נחותה בוודאי מזו של מסיק ברכבת המפורסמת ״טורקסיב״ – ובעודי אומר זאת נגעתי בשתי אצבעות בכותפת המוכספת–מלוכלכת שהייתה תלויה ברפיון מה על מעיל השרד הכחול שלו.

בטרם סיימתי לומר את דבריי כבר חידד המסיק את שפתיו; עיניו המוקפות לכלוך עדין התמקדו בפי, אך התרגום לא הגיע לאוזניו. הוא פתח את פיו, תחילה נשמע קולו כמו פחמים המחליקים על רצפת הקטר, אחר כך כרה את קולו במאמץ ממעמקים ומתח את התנועות, וכל הזמן לא זע ולו זיע קל מעמידתו המתוחה:

איננהי יודע מדווווע,

אניהי עצוהוב כלכאאך,

סיפווור אגדאה ידוווווע….

משהו התלעלע ונחנק בחזהו. רק שפתיו הסדוקות נשארו בתנועה אילמת, פיו הצר והנוקשה נפתח ונסגר בהתמדה, נכון לצור צורה למה שעוד חסר ברגע שיפלט. אך כל כמה שהוסיף להתמתח, הבליט את צווארו הרזה, נעמד על קצות האצבעות ומתח את סנטרו עוד מעלינו כלפי התקרה הקשותה, אל מנורת הלילה הכחולה של הקרון, כאילו עליו רק להגיע שם למעלה – החרוז הגרמני ל״עצוהוב כלכאאך״ מיאן לעלות על לשונו.

רעד עבר בפניו ההדוקות, שנצצו כבדייה באור המנורה, השפתיים שלא ניתן לסוגרן חשפו את צחותה הנוצצת של שורת שיניים בולטות: ״ סיפווור אגדאה ידוווווע….״ – המסיק נאנק וחזר על השורה בלי הרף, כמו כורע תחת משא גדול מדי. המתרגמת נגעה בזרועי בדאגה, אך אני הצבעתי על המסיק כי הייתי משוכנע שבהחלט הולם – ולא רק כשאלה של כבוד או של רגישות – לתת לו אפשרות לגמור בכוחות עצמו.

ואולם מכוח המתיחות שנבעה מהחסר, מהערגה העוצמתית, גדלה מהר וחדרה עד מתחת לעור, התחיל גם פי שלי לנוע; בלי קול השמעתי אל החלל שבינינו את המילה המבוקשת, שוב ושוב, בייחוד כנגד חזהו של הגבר המאובן שעמד במרחק נגיעה ממני, כאילו בלחישותיי האילמות החוזרות ונשנות היה בכוחי להחדיר לשם משהו. בלי משים חיקיתי את עמידתו המתוחה של המסיק, ועד מהרה עמדנו זה מול זה כמו שני נושאי דרגות שכל אחת מהן נחותה מחברתה, ולפיכך הם מחויבים להצדיע זה לזה, ובאמצע ההצדעה – כך לפחות יכולתי לומר את זה אחר כך – נפלו מחוץ לזמן.

דקה ארוכה, ננשמת בכבדות, נשארנו לכודים במעין שירת דגים שהתנחשלה הלוך ושוב ביני ובין המסיק, בין הגדה שלי לגדה שלו, אך בשום מקום לא הצליחה לעלות ליבשה – עוד פעם, הפעם ביתר נחישות, תפסה המתרגמת בזרועי, וסוף סוף הבנתי: זה היה השיר שלו. השיר הפנימי ביותר שלו, ששמר בליבו; אותו שיר, שאחרי שהגיע אליו פעם, מי יודע מהיכן, המסיק בחר בו להיות שיר הקינה האישי שלו אחרי מותו – באיזה אופן עוד אפשר היה להבין את הרצינות הנחושה, הכמעט נואשת של הופעתו, רצינות שלא שככה גם בשעה שנתקע והגיע לידי גמגום?

״את–שלוות–לבי–לקח״ – כמעט צעקתי את המילים במורד המסדרון של קרון השינה הדוהר, שחרור, קריאת השקמה, שאפילו אני נחרדתי מעוצמת התרועה שבה. כהרף עין מצאתי את עצמי בזרועותיו של המסיק. בחוזקה משך אותי קצת למעלה אליו בשעה שחזר שוב ושוב על השורה כאילו הושג ניצחון מכריע: ״שלוואהאת–לבייהי–לאקאח״. אחר כך הדף אותי מעליו, אבל רק כדי לאחוז בי שוב ולהצמיד אותי גם ללחיו השנייה.

הקונדוקטור, שכל הזמן הזה נחבא מאחורי גבו של המסיק, מחא כפיים בשמחת ניצחון וצחק, ואילו אני ניסיתי למלט את גופי ממחוות התודה – בזהירות, על מנת שלא לקלקל את חגיגיות הרגע. חייכתי, ובעודי נאבק עם התקף בחילה, השמעתי בפני המסיק דברי הלל כנגד הדקלום שלו; היללתי את הערבה, את ה״טורקסיב״, את דרך המשי ואת מסילת המשי, את הארץ ואת חור העשן של היורטות, שמוצגות, כפי שאני יודע, במרכז הסמל – כלומר התנור במרכז, המסיק… המתרגמת עמדה מרוכזת לצדי וצרה משפטים מהגמגום שלי, משפטים שנשמעו כמורכבים מצליל גרוני אחד של התנועה אָ, רהעעערהעעערהעעע אחד ארוך, ואמרה אותם סימולטנית באוזנו של המסיק – אבל לחיבוקים לא היה סוף.

בקצב נדחק אפי אל הכותפות המוכספות הרפויות, פעם מימין ופעם משמאל; חשתי בסנטרו החם והלא מגולח של המסיק על צווארי, נוסף על כך שפתיים והלחוּת הממולמלת שלהן על אוזני ועל לחיי, מלווה בהגה פוצץ שהתחלף ביפחות מודחקות קצרות: ״שלוואהאת–לבייהי–לאקאח״; התחלחלתי. דפיקות לב מהירות הצרו את חזי. אבל כעבור רגע קט בלבד הבנתי שהחיבוקים של המסיק הפעילו את פונקציית הרטט של המספר. עצמתי את עיניי, ראיתי זוג לֵאֶה מתנודד לאורך המסדרון הצר הרבה יותר מדי… אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי.

נאחזתי רוגז מופרז, אפילו שנאה, כפי שאני מוכרח להודות, ודומה היה שהם זורמים מיד אל אגרופיי. וכבר ראיתי את ימיני, היא באה מלמטה, ראיתי אותה, זה היה כמו באיור להמחשה או כמו בחלום… הזרוע המכה נורֵית היישר קדימה, גב כף היד והאמה יוצרים קו ישר… הוא עף אל תוך הפרצוף הנוצץ באור כחול, היישר אל פיו המדבר של המסיק, בדיוק לתוך ה–״״שלוואהאת–לבייהי–לאקאח״ הבלתי נמנע הבא, בלי הכנה, בלי לגבב מילים, והוא ביקע אותו, אחת ולתמיד.

נתקפתי פניקה, העליתי בזכרוני מושגים כמו ״מפגש״, ״דתות״, ״ארץ מארחת״, ״המשחרר״, ״בייקונור״ ו״הנהר אָמוּר״, ומיד, כאילו קלעתי באמת למילת הקסם באיזה ציד חסר מטרה, התגלה משהו מוכר: בריח החמוץ של מדי המסיק, שצרב את השכבה הרירית באפי, מתוך המרכיבים של אותו ניחוח עוצר נשימה, קם ועלה הקזינו הסובייטי הישן. הרחתי את שמן הרובים ואת הלינול מתחת לברך, הרחתי את הפלנלית סביב העיניים, את החיים–משוגעים, את התחרות, את ההדק!-קת!-בריח!-קנה! – את משקלו של כל חלק וחלק בידי ואת השרפרף לפני החזה…

אבסורדית כל שנראית לי גם היום האמונה בעבר משותף, היא הפיסה את דעתי: האם יתכן, חשבתי, שהמסיק הזה, שאולי היה פעם אח לנשק, מבקש כבר זמן רב, כבר מזמן ואולי אף בייאוש ממש כמוני, סיום לפגישה שלנו אבל פשוט לא מוצא? ואם אכן כך הוא הדבר, האין הוא נמצא אצלי? האם דרושים סימן או מחווה, כנראה יש איזה חוק, טקס כלשהו המעוגן מימי קדם בתרבותו של המסיק, זר אבל הכרחי? בעודי מוקף כולי בחוסר תוחלת ניסיתי עוד פעם לשאוף קצת אוויר. כמה לא מוכן הייתי כשלפתע, תוך שהוא נאנח ומשמיע ״שלוואהאת–לבייהי–לאקאח״ תשוש, הדף אותי המסיק עצמו מתוך זרועות הציד שלו, ובוודאי מתוך מבוכה שעליו למצוא לבדו סיום, הדביק לי נשיקה היישר על פי.

אחר כך קרה הכול מהר מאוד. מכה עמומה, ורגע אחד ריחפתי בחלל המסדרון ורק המסיק משמש לי מעצור… לנשום! לנשום! שמעתי את הקריאה, אבל היא כבר נדמתה כמו ממרחק רב, ואז שבו והשתררו שקט וחשכה.

גם היום עוד נחשב הדבר בעיניי כנס שאיש לא נפצע פציעה רצינית. החבטה הפתאומית, בליטה רצינית מתחת לרגלינו, הדפה אותנו כלפי הקיר האחורי של המסדרון והטילה אותנו על הרצפה. המסיק לא היה מסוגל, גם אילו רצה בכך בכל מאודו, לתת את הנשיקה שלו באגביות הראויה. נהפוך הוא. שיניו נלחצו בעוצמה אל בין שפתיי, ובחוסר האונים המחפיר שהמסיק ואני חלקנו כעת, אפשר היה לחוש בבירור כיצד סילון של נשימתו הפחמית החמה חודר לתוכי, וכיצד אני – המום וחסר התמצאות כמו שהייתי – מוסיף לבלוע, נחנק ובולע.

ה״טורקסיב״ שוב שחררה אותנו מחזקתה, ואני הדפתי מעליי כמעט בלי הכרה את גופו הנוקשה של המסיק, אולי קצת חזק מדי כי הוא הוטח בדלתו של אחד מתאי השינה. כמו הזייה מוכרת–לא–מוכרת הופיע מתוכו נגן הדומברה בלבוש מינימלי ועמד כמו ממוסגר בפתח תאו, ולפניו שרוע המסיק. אך מאחר שהאיש הגדול הוסיף לשתוק, התחיל הלה עד מהרה לשאוג עליו. אני בלעתי, ניסיתי לנשום, כמה דמעות זלגו על לחיי.

דרך דלתו הפתוחה למחצה של התא ראיתי במעורפל את המומייה הנוצצת הקטנה שלנו. את רגלה השמאלית הוציאה קצת מהשמיכה וקיפלה. בתחילה הייתה הרגל הזאת בהירה בצורה אחידה, כמעט לבנה, כמו חתיכת נייר המשקפת את מעט האור שחדר מהמסדרון אל התא; ואז, בקצה התחתון, קצת מעל לסדין, הלך ונהפך הלובן, כמו ברישום עדין, לקו גבול כהה. מתוך הקו הזה הופיע פרצופה של המתרגמת. היא כרעה עכשיו לצדי, לאט תחבה זרוע אחת מתחת לראשי ובתוך כך לא פסקה מלתרגם: צוקי המשי, כמו שהם נקראים … שבעים שנה, מעולם לא רותך … היה כלא היה, הקרח … כבר קרו דברים יותר גרועים, כלומר … מבקש סליחה בשם המסיק … בהשתאות, בעיניים פקוחות לרווחה, שקעתי בחזרה, ומעט קרירות זרמה על פני גופי, שטף צלול ורך.

הרחק מעליי, בגובה מוזר, ראיתי את הקונדוקטור מדבר ברוגז אל גבה של המתרגמת ומנופף באגרופו כלפי קצה המסדרון, לעבר המקום שבו עומד התנור, אף על פי שהמסיק עמד עכשיו ממש לידו, חסר ידע, מצחו לוהט, ועודו סופג את התקפותיו של נגן הדומברה העירום–למחצה; עצמתי את עיניי, נשנקתי, אבל באופן בלתי נמנע חלחלה בי הרגשת אובדן בלתי נתפס. דווקא בחורף, דווקא בטמפרטורות האלה, מינוס שלושים … ארבעים … חמישים … שטף דיבורו של הקונדוקטור הלך והתגבר, המתרגמת התאמצה לעקוב אחריו ותרגמה לי הכול בהקפדה רבה. הבטתי מעלה אליה, בלעתי רוק בפליאה, עכשיו היא נראתה לי יפה ומוכרת, פנים, כך חשבתי, שאני כמה אליהם ואפשר שכמהתי אליהם כל ימיי. בזהירות היא מיששה את מצחי, אחר כך את חזי, ורק תחת ידה המודאגת של המתרגמת חשתי שהמספר נדם.

מבולבל הזדרזתי להזדקף ופסעתי קדימה, אך בטרם הספקתי לומר דבר מה שירסן סוף סוף את חוסר הצדק שאירע למסיק, חזר ונעלם נגן הדומברה אל תאו בתנועת קונג פו נמרצת. כשנפניתי לאחור – כל תנועותיי נעשו עכשיו איטיות להדהים – כבר כמעט נעלמו גם הקונדוקטור והמסיק; בלי להיפרד, כמו אצה להם הדרך, חתרו צמודים זה לזה במורד המסדרון הערפילי והתפוגגו בקיטור המיחם.

דרגשי השינה בתא היו צרים ותנועותיי מגושמות. התקשיתי להירגע; בפי עוד עמד טעמו של המסיק, בעיני רוחי ראיתיו פותח את דלת התנור שלו וגורף לתוכו פחמים בלי הרף; בלעתי רוק, נשמתי מהר ועמוק, אבל משהו נשאר, משהו שהוסיף ללחוש כגחלים, משהו שלא היה אפשר לבלוע ולעולם לא יהיה אפשר, כפי שעבר במוחי בחוסר תכלית. אחר כך חשתי בידה של המתרגמת על כתפי, בתנועה רכה הדפה אותי משלד מיטתה. היא עצמה כרעה עליה עכשיו, הפנתה לי את אחוריה  והצמידה את לחייה לריפוד הקיר. ניגשתי אליה לאט, ובשעה שספגה אל קרבה בהכנעה את תנודותיו הקצביות והרכות של הקרון, את טלטלותיו ותנועותיו הקלות אבל גם את החבטות הפתאומיות והלא סדירות של ה״טורקסיב״, שבגללן נאחזתי במותניה, גיליתי בסדק שבין הווילונות התלויים לפני חלון התא, שטף של נקודות אדומות כהות – אבל זה היה רק שובל של להט שאפף את הקרון.