עלי חטאי אני מודיע, עלי זדוני אתוודה. אשם אנוכי, אחראי אנוכי, אנוכי אנוכי. בי הנגע, בי העוון, חרפתי לא תמחה. והכל בשל מה? בשל גרגר קטן, בוטן מצופה, שבחמדנותי התגלגל לכדי קטסטרופה שאת ממדיה אין לאמוד, שאת שיעורה אין לשער. סמוך אני ובטוח שלמקרא הדברים אויבי יתחזקו באיבתם ואוהבי יצדדו באויבי. אין לי להלין אלא על עצמי.

 מעשה שהיה כך היה. באחד הבקרים הבוערים, המכונים בתקשורת "חם מגדר הרגיל", החלטתי לחסוך מזגן ולעבוד בבית קפה.

 השיטה פשוטה וידועה. נכנסים לבית קפה, משתלטים על שולחן ליד שקע, מזמינים קפה קצר ויקר ומבלים שעתיים שלוש על חשבון הברון.

 כמובן שאחרי שעה שעתיים הבטן מתחילה להציק וכמובן שבית הקפה, שבעליו שולח בך מבטים חורשי רעה, מציב לנגד עינייך ויטרינה משובצת מאפים זעירים במחירים ענקיים וכריכים גמישים במחירים מוצקים. אבל לשם כך ברא הקדוש ברוך הוא את המוח היהודי. בביתי אני מחזיק מצבור נאה של קבוקים שקניתי בכמויות סיטונאיות מעסקן חרדי. עת יציאה מן הדירה, אני מקפיד לטמון בכיס חופן, וכשבטני מתחילה לגרגר ולתבוע את חלקה, אני משקיטה באיזה קבוק או שניים.

 הקבוק הוא המצאה נהדרת. תוכו בוטן, בַּרוֹ מעטה קמחי פריך. ממש כמו לאכול כריך קומפקטי בחמאת בוטנים ובזיל זיל הזול.   

 באותו יום מר ונמהר. ישבתי לי להנאתי בבית הקפה משכתי לגימות ציפור מכוס קפה שמחירה מופרז ובדקתי עבודות סטודנטים בקורס "פרשנות ספרותית כעמדה תרבותית". מפעם לפעם כשנתעורר בי הצורך, הייתי שולח לכיסי שתי אצבעות, שולה בוטן מצופה ומעביר אותו דירה.

 עד מהרה הוסחה דעתי. בשולחן הסמוך בא והתיישב ד"ר גדליה גוטמן. אין נפש יהודיה בישראל שלא שמעה על ואת ד"ר גדליה גוטמן – גם סופר מחונן שמפרסם אחת לשנתיים ספר עיון פופולארי הבוחן אירועים אקטואליים דרך העדשה הממקדת של תורת ישראל, גם מחבר טורי דעה רהוטים וסוחפים הקוראים לציבור לא לנטות שמאלה מדרך המלך וגם איש סודם של רבנים ותורמים אמריקאים. בחדרי חדרים לוחשים שאפילו ראש הממשלה נוהג לטכס עמו עצה ושבמשבר האחרון, היה הוא הראשון שהתייצב איתן לצדו ולצד בני משפחתו לתמוך בהם בשעתם הקשה.

 למעשה ד"ר גדליה גוטמן כל-כך מוכר, מקושר ומחובר, שנאלצתי להיזהר בכבודו ולשנות את שמו, שהרי במשפט אחד הוא מסוגל להכות אותך שוק על ירך ובשני משפטים לשכנע אחרים לפרק לך את הצורה. פה ושם אינטלקטואלים צרי אופקי מצביעים על כך שהאיש מכרסם מלוא הפה את גבינת הדמוקרטיה. אני ממש, אבל ממש לא מסכים עם הטרמינולוגיה האנטישמית הנלוזה הזו. למעשה, ככל שהזמן עובר והממשלה מתחזקת בסקרים מתגלה בי הנטיה לתמוך ולהחזיק בדעותיו. אם פעם דחיתי בשאט נפש את טענתו שאמהות פלסטיניות שכולות מבקשות להשחיר את פני ישראל בקרב אומות העולם, ונחרדתי כשנזף במשפחות החטופים על פגיעתן בחוסן הלאומי, היום אני מעדיף לשתוק ולא להתווכח.

 אין פלא אפוא שריגשה עזה אחזה בי למראהו. לא בכל יום אני יושב במחיצת ההגמוניה בהתגלמותה. ולא הייתי בודד בתחושותיי. אפוף היה הילת מבטים עורגים שהפיקה פמליית גברים חמורת סבר, אלה חבושי כיפה ואלה מגודלי זקן, שבלעה בשקיקה את הרצאתו הסדורה על הישגיה של הממשלה מאז השבעה באוקטובר.

 היה זה לא פחות מתענוג צרוף להקשיב לדבריו. איש משכמו ומעלה, מסור לעמו בכל רמ"ח איבריו, שופע בטחון וסמכות. הוא גם נראה לא רע לגילו, עירני, נמרץ, ברק כחול ומשועשע בעיניו. אפילו המלצריות, על אף שידעו היטב שהאיש נשוי ושומר נגיעה, לא יכלו שלא להגיש לו על חשבונן צלוחית עוגיות.  

 אף יותר מדעותיו הרדיופוניות וחזותו המצודדת משכו את הלב המכנסים הקצרים שלבש, מכנסי באגי של אדם מן הישוב. אין דבר יותר נאה מגבר שאינו מתבייש ברגליו ולד"ר גדליה גוטמן היו רגליים נאות – סובכי שוקיים עסיסיים, סופגניות ברכיים לבנות כאבקת סוכר וירכיים דשנות של אחד שלמד בחייו דף גמרא או שניים. ומכיוון שהיה מפורקד בניחותא אצל השולחן, רגלו האחת משוכלת על השניה, ניבט אחד ממפתחי המכנס אל מאזיניו, שנאלצו להשקיע מאמצים לא מבוטלים בהכחשת שרעפי המתיקות המתקיימת באפלת החלציים.

 וכך ישבתי לי בקרן זווית, שותה בחינם דברי חוכמה זכים על טיהור הצבא מהאליטות, על העוצמה הרוחנית הטמונה במקורות ועל ראיית הנולד של בנו של ראש הממשלה. רק קוץ אחד דקר באליית אושרי – הקבוקים.

 משום מה, הקבוקים היו עבשים. יתכן ששכבו זמן רב מדי במזווה או שהעסקן החרדי דפק אותי בסיטונות. בכל מקרה קשה היה לאוכלם מבלי לחוש בעיפוש. ניסיתי  להתגבר עליהם ולבלוע ללא לעיסה תוך לגימת מים ועדיין ההחלקה בגרון השאירה טעם חמצמץ. אילצתי את נפשי להשלים עם אובדנם, אך כרסי כמו אויבת ותיקה, הפרה את ההסכמים ותבעה את עונתה, תחילה בהתכווצויות קלות, אחר כך בגרגורים עמומים ולבסוף בקרקורים רמים.

 רעבוני ההולך ומתגבר והכריזמה הקורנת מד"ר גדליה גוטמן, משכו אותי בחבלי קסם אל שולחנו. גם כדי לשמוע טוב יותר את מוסר לקחו וגם אולי תוך כדי ללקט עוגית או שתיים מהצלוחית שלידו.

 עד מהרה מצאתי אמתלה להתקרבות. אחד מהפמליה, יהודי בעל כיפה סרוגה וקעקוע של גולגולת על הכתף, הביא עמו כלב לפגישה – מן הסוג האימתני שמסוכן לבקש מבעליו להוציאו החוצה – שהביט בי נאבק בקבוקים בתשוקה לא מסותרת. גלגלתי לעברו קבוק לניסיון והלה לעט אותו באיבחת מלתעות. עד מהרה השתכלל המשחק, אני הייתי מטיל קבוק באוויר והכלב היה שולח את חרטומו הכביר ובולע אותו בזריזות. עוד כמה קבוקים, חשבתי לעצמי, ואוכל להאכילו מכף ידי, ומשם קצרה הדרך לצלוחית.

 בעוד אני שוקד על חיזוק מערכת היחסים ביני לבין החיה הכבירה התלהטו הרוחות. אחד מן המאזינים פלט משהו על ועדת חקירה. גדליה שמאז ומעולם שנא את השורש ח.ק.ר, רעם שמטרתה של ועדת החקירה היא לא לחשוף את האמת אלא לנטרל את הכוח, ובלי כוח היהדות תהיה קליפה ריקה של מסורות לא מוסריות, "לא יקום ולא יהיה," קבע, וכדי להדגיש את דבריו דפק בידו בשולחן.

 אבוי, זוועה, אימה. המכה הוציאה אותי משיווי משקל והקבוק עף לו בקשת, טס הישר אל מפתח המכנסיים הפעור. לכאורה לא אסון גדול אלמלא הכלב, שראה בשינוי המסלול חלק מן המשחק, זינק אחרי הבוטן המצופה, תחב בעוצמה את חרטומו הכביר אל תוך נבכי הבד, מפיל תוך כדי את צלוחית העוגיות, את השולחן ואת גדליה. מהומה גדולה התרחשה ו…

 כאן אולי מוטב שתפסיקו לקרוא. הסיפור מדרדר לאזורים נקלים וגועליים שבאמת אינם מתאימים לעם הספר. התיאורים יהיו מתחת לכל ביקורת, ההסברים מאולצים ומוגזמים, והעלילה במיוחד, תתפרק מאמינותה ומגאוותה הלאומית.

 גוטמן השתטח על הרצפה, דם מתפשט על מכנסיו הקצרים. מסתבר שהכלב הנלהב לא רק לכד את הקבוק אלא גם סגר את מלתעותיו על חלציו.

 כאן עלי לדבר בשבחו של האיש ועל החומר ממנו קורץ. מליזים על האינטלקטואלים מן הימין שהם גיבורים רק במילים, שהם מסוגלים רק לסלף עובדות ולבקר באלימות את מתנגדיהם, וברגע שהם עצמם הופכים למושא של ביקורת הם צווחים ככרוכיה. כמה רחוקה האמירה הנפסדת הזו מן המציאות. הנה, על אף הכאבים העזים גילה גדליה גוטמן איפוק מרשים וקור רוח. הברה לא יצאה מפיו. הוא דחף מעליו את הכלב, הבריש שברי עוגיה מדש חולצתו, שלח מבט נוקב לעבר מכנסיו ובחן את המצב בקור רוח, שהתנדף ברגע שבו ראה את כתם הדם, או אז יבב כאישה פלסטינית שאיבדה את בנה. "האשך שלי, האשך שלי," צווח והתעלף. למזלנו הרב, אחד מהחבורה, גניקולוג במקצועו, הפגין מקצועיות, דרש מן המתגודדים להתרחק ופרף בזריזות את כפתורי המכנסיים.

 לא אתאר את המחזה שנגלה לנגד עיננו. ערוותם של גברים, אינה נושא ראוי לתיאור ספרותי, על אחת כמה וכמה אם היא פצועה, על אחת כמה וכמה אם היא ימנית ועל אחת כמה וכמה אם היא אמונית. קיים קשר עמוק, עתיק יומין בין המפשעה הגברית לקדושה וללאומיות. הא בהא תליא, צבת בצבת עשויה, ליסטים בלסטיותו יודע וכיוצא בזה. לכן מחמת צנעת הפרט, התחשבות ברגשות הציבור הדתי ורחישת כבוד לאחווה הגברית עליה אני עצמי נמנה, אדלג לפסקה הבאה.

 הגינקולוג הנועז, לא איבד את עשתונותיו. נעזר במפיות מן השולחן ובמטלית של אחת המלצריות, עצר את הדם ובעודו חובש את האזור במיומנות ציווה על בעל בית הקפה להזמין אמבולנס. בעוד אנו מחכים, ותרים אחר עוגיות בינות השברים, התאושש גדליה, פקח עיניים, הושקה מעט מים קרים ואז שאל חלושות, "מה קרה?"

 "מה קרה?!" התפרץ בעל בית הקפה והצביע עלי, "השמאלני המניאק הקמצן הזה, פיתה את הכלב בקבוקים ואז זרק אחד לתוך המכנסיים שלך."

 "כן," חיזקה אחת המלצריות את דבריו, "הכל נכון, הוא אף פעם לא מזמין כריך או משאיר טיפ."

עיניים מזרות אימה נפנו אלי. "האמינו לי," זעקתי, "הקבוק קפץ לי מהיד, לא כיוונתי לשם."

 איש מהנוכחים לא האמין לי. היטב ידעתי מה מתחולל בנפשם. שן תחת שן, עין תחת עין, אשך תחת אשך. אבל ד"ר גדליה גוטמן מנע מהם לעשות בי שפטים. "ראו," לחש חלושות ושלח את ידו. מבטנו עקב אחר האצבע שהורתה על הכלב הכביר שרבץ מבולבל מתחת לאחד השולחנות. תחילה לא ראינו, וגם כשראינו לא הבנו, אבל גדליה גוטמן, שאוּמַן לראות את אור הגנוז במחשכי ההיסטוריה, ראה גם ראה. על אחד מהניבים הקבועים בלסת התחתונה, נתלתה רצועת עור דקיקה וורדרדה ומכורכמת, שבקצה הטלטל האשך הימני של ד"ר גדליה גוטמן. על אף המראה המחריד מאין כמוהו ועל אף החלחלה שאחזה בכולנו, לא יכולנו שלא להתפעם – אחלמה סגלגלה, רקומת נימי ארגמן ותכלת, שבימי קדם ראויה היתה להשתבץ כאחת מאבני חושן המשפט ובימינו להיות מוצגת לראווה בדוכן תכשיטים בקניון.

 הגיניקולוג העיר אותנו מו המקסם הגמולוגי. "מהר," הוא קרא בדחיפות, "עדיין לא מאוחר, בישראל, אומת ההיי-טק, השתלת איברים והנדסת הרקמות נמצאות ברמת התפתחות טכנולוגית כה מתקדמת עד שאפשר להשתיל את האשך בקלי קלות, לאחות צינורות, לתפור עורות. תוך שבוע-שבועיים החלציים ישובו לתפקוד כאילו לא היו דברים מעולם."

 לא היה אחד מאיתנו שלא ירד למשמעות הלאומית של דבריו. העם היהודי ומנהיגיו, במיוחד בעתות משבר, זקוקים לגדליה גוטמן ומשנתו בריאים, חסונים ושלמים. כדי שיוכל להתמסר לעמו בכל רמ"ח איבריו, עליו להיות גם איש משכמו ומטה.

 הבחור עם הגולגולת והכיפה, חנן את קולו, וקרא לכלבו, "אטילה, אטילה." אטילה הנבוך, קם מהוסס ופסע בראש מורכן אל בעליו שהושיט את ידו לאחוז בקולר. אך לא. הקדוש ברוך הוא פועל בדרכים נסתרות. באותו הרגע הגיע האמבולנס בקול תרועה רמה. אטילה נרתע לאחור וחמק מבית הקפה. לרגע אחד עמדנו קפואים כאילו ניטלה מאיתנו בינתנו. אבל לא הגינקולוג שמיהר לנהל את האירוע כמבצע צבאי לכל דבר:  

 הוא יצא בחיל החלוץ באמבולנס עם ד"ר גדליה גוטמן לבית החולים ויכניס אותו אחת-שתיים להכנה לקראת ניתוח.

 אנחנו נצא ללכוד את אטילה ולחלץ מבין שיניו את האשך ויהי מה.

 "זכרו," קרא הגיניקולוג, קולו מהדהד בחלל בית הקפה, "חלון ההזדמנויות, במיוחד בטמפרטורות של של השנים האחרונות, קצר מגדר הרגיל." יצאנו מבית הקפה דחופים ובהולים.

בחוץ היכתה בנו המציאות במלוא עוזה. לח היה, חם היה, ובעיקר לא ממוזג. השמש קפחה על הראשים וקרניה שניתזו מהזגוגיות הכבירות של מגדלי המשרדים היכו אותנו בסנוורים רותחים. אטילה האימתני, זרבוביתו הכבירה ומשאה הענוג לא נראו לעין. על כן הרחבנו את מעגל החיפושים. צעקנו, "אטילה, אטילה," בקולות רמים ובקולות משדלים, מסיירים בחצרות הבתים ונכנסים לחדרי מדרגות. במיוחד אני, שנקפני לבי, התרוצצתי כמו משוגע, מבקש להוכיח לעצמי ולאחי שאני בשר מבשרם ושמסלול מעופו של הקבוק לא היה בכוונת מכוון. ועדיין במהלך החיפושים לא יכול הייתי  שלא לחשוב, כחוקר ספרות, מה מסמל האירוע המצער.

מנקודת מבט פסיכואנליטית ברור היה שהכלב הוא התגלמות פנטזמטית של חרדת סירוס – מעין מילוי משאלה אינפנטלית אל מול אלימות הממשי. מבחינת הרמזית, פני הדור כפני הכלב ופני הכלב מפשפשים במבושי הרטוריקה הימנית. מבחינה אינטרטקסטואלית, סביר להניח שאטילה הוא נצר לשושלת ספרותית מפוארת  – הפודל המפיסטופלסי, שריק הבולשביקי ובלק התמול שלשומי. אך לא היה בידי די זמן להעמיק בדיאלקטיקה הרמנויטית כי לפתע מן אחת החצרות האחוריות של אחד הבניינים שמעתי לשון כבדה מלחיתה. התקדמתי חרישית בין החרולים והקוצים ושם ליד מתקן בלוני גז מחליד רבץ אטילה, כשרצועת העור עדיין תלויה על לסתו התחתונה. כשהבחין בי מתקרב עלה מקרבו גרגור עמום ושיניו הקטלניות נחשפו, זוכר שבעטיי החלה התבהלה. לרגע אחד נתקפתי ייאוש ומורך לב, ובמשנהו עלה פתרון מבריק במוחי. הוצאתי קבוק, מן הבודדים שעוד נותרו בכיסי, ובלשון חלקות שידלתי אותו להתכבד. אטילה נעמד בחשד על רגליו ורחרח. קירבתי כף יד פרושה ללועו הכביר ובעודו לוחך את הקבוק שבמרכזה, הורדתי בידי השנייה, בזריזות ובעדינות, את האוצר היקר מן הניב.

 הצלחה! התקשרתי לחדר מיון, הודעתי שהאשך בידינו ומיהרתי לצאת אל הרחוב הראשי לתפוס מונית לבית החולים. כאן נתקלתי במכשול נוסף. אף נהג מונית לא טרח לעצור ובאפליקציה המונית הכי קרובה היתה במרחק שמונה דקות. גם השמש לא גילתה התחשבות, נכפלת בחלונות ראווה, מלהטת בפחי מכוניות והאשך שבידי הלך והתבשל. נאלצתי לאלתר. כמה מטרים ממני זיהיתי שיפודיה נושנה, מהסוג שרק חולי נפש עם קיבת ברזל נכנסים אליה. פרצתי לתוכה בסערה, הסברתי בקצרה ובבהירות לבעלים הלא מגולח את הסיטואציה הביו-פוליטית, ביקשתי ממנו שקיק קרח ומיהרתי לקרר באמצעותה את האוצר היקר. כשנתקררה גם דעתי, ביקשתי ממנו להניחו למשמורת במקרר בין בקבוקי השתיה. כשהמונית הופיעה, מרוב חיפזון כמעט שכחתי את צידתי, אבל ברגע האחרון שבתי על עקבותי, נטלתי את השקית הקרחונית וטסתי לבית החולים.

 צוות המנתחים הבכיר בראשות הגינקולוג, קיבל את פני בחדר המיון לקח ממני את השקית ואץ לחדר הניתוח לבצע את הפרוצדורה.

 התיישבתי בקרן זווית על אחד מכיסאות ההמתנה, רצוץ איברים ומותש, ונשמתי לרווחה. בא השלום על הישראל. אכן, האירוע היה מצער, טראומטי ומלחיץ אבל בסופו של דבר לא יכולתי שלא לשבח את עצמי על התושייה וכושר ההמצאה. ומי יודע, אולי אפילו בעוד יום יומיים כשהעניינים ירגעו וישובו למסלולם, אבוא לבקר את ד"ר גדליה גוטמן והוא יתפוס את ידי בהתרגשות ויאמר, "היטב אני יודע שאתה נקי מאשמה. הרי אני, בצדקת רתחתי, לא משלתי באיברי, הלמתי בשולחן והטיתי את מסלול הקבוק. יתר על כן, שמוע שמעתי על פועלך למען חוסני הנפשי והגופני, בזכותך שבתי לצלם בוראי. אנשים עם תושייה כמו שלך, עם כושר המצאה כמו שלך, צריכים להיות לצידנו." ועוד באותו היום, איזה מקורב יסדר לי איזה מכון מחקר נאה, באיזו מכללה לביטחון לאומי, עם כרטיס "תן-ביס" שבאמצעותו ניתן לקנות על חשבון הברון כריכים וארוחות צהריים.

 עם המחשבות הטובות חזר אלי התיאבון. ישבתי והוצאתי מתיקי פיתה וסעדתי את לבי. אל תזקפו כלפי גבה. הקבוקים היו מקולקלים והמונית היתה רחוקה, אז ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי מבעל השיפודיה מעורב ירושלמי. המנה הזו של כבדים, טחולים ולבבות בבצל מטוגן. בדרך כלל איני כרוך אחר מנת מעורב ירושלמי. גם מפני שהמקומות בהן היא מוגשת אינם היגייניים בעיני, גם מפני שמחירה האמיר לא מעט בשנים האחרונות וגם מפני שחלקיה הפנימיים מעוררים בי תחושה של אי נוחות פנימית. אך בטני לא שמעה בקול תבונתי וקרקרה כמו משוגעת, ובעל השיפודיה לנוכח שוועותיה הבטיח שתוך שלוש דקות המנה תהיה מוכנה ושהוא יארוז לי אותה לדרך.

 וכך ישבתי לי בפינתי בחדר המיון וסעדתי את לבי. אציין שהפת היתה טובה מגדר הרגיל. ללא ספק המאמצים הכנים שהשקעתי בחיפושים אחר אטילה, התושיה השהפגנתי מול מלתעותיו וההצלחה שנחלתי הוסיפו למנה טעם ומשמעות.

שניות לאחר שהשבעתי את רעבוני, הגיע הגיניקולוג עם שקיק מים מטפטפת ושאל בפנים נזעמות, "איפה האשך?"

 "מה זאת אומרת איפה?" השבתי, "אצלך."

 "לא ולא", הוא אמר וציין שהוא וצוותו הפכו והפכו בגוששי הקרח עד מוֹס ולא מצאו פיסת בשר לרפואה.

זיעה קרה שטפה אותי, התקשרתי לשיפודיה ו…. חלום כרטיס "תן-ביס" נמוג כלא היה. שוב, אני מתרה בקוראים ובקוראות ששרדו עד עתה את הסיפור, למען שלוות נפשכם, למען אמונתכן בטובה של תבל, הפסיקו כעת את הקריאה.

בעל השיפודיה טען שהוא מסר לי את הבשר.

אמרתי לו, "לא את הפיתה, את האשך".

"ביחד, כמו שביקשת", אמר בעל השיפודיה.

תצילינה שתי אזני. היתכן? הו לא! זוועה!!!

ועדיין, בעודי שוקע במצולות האימה והייאוש, לא יכול הייתי שלא לחשוב, כחוקר ספרות, מה מסמלת בליעת האשך.

האם זהו אקט שמאלני קניבליסטי שבו מופנמת עוצמתו הוירילית הבלתי מתפשרת של הימין האמוני?  

או שאולי בסתר לבי בוערת בי תשוקה הומואירוטית לד"ר גדליה גוטמן עם קצת טחינה מלמעלה?

או שאולי תיאוריית הפרפורמנס המגדרי קרמה עור וגידים לנגד עיני….

הגניקולוג העצבני קטע את תהיותיי. הוא זקר אצבעו תחת אפי ורעם, "בזמן שאתה שוגה בחלומות גוטמן שוכב על שולחן הניתוחים כמו, סלח לי על הביטוי, קרפלך ללא מילוי. אתה יודע טוב מאד מה יקרה למדינת ישראל, אם עצתו הטובה של גדליה גוטמן תסתמך על אשך אחד. חוסר שיווי המשקל הגופני יוביל לאי יציבות נפשית, שתובל להתערערות הכלכלה, לאנדרלמוסיה פוליטית, להחלשת מערכת הבטחון ולקטסטרופה לאומית. שלא לדבר על הפיצויים בגין עוגמת הנפש שכל חייה שאפה לעשות לו מקדש ולא תבוא אל הפרוכת."

האחות הראשית, יצאה וקראה, "פרופסור שיבר, החלון נסגר, עכשיו או לעולם לא."

פשפשתי במוחי בקדחתנות ולא מצאתי פתרון, פשפשתי בכיסי ומצאתי – קבוק.

פרופסור שיבר התבונן בי כמו במטורף, ואז בלי דעת ובלית ברירה נטל אותו, שקל אותו בידו, בחן את צורתו ואמר, "הממם, מבחינת הגודל והמשקל הסגולי זה דווקא מתאים. אולי זה יכול לעבוד. אם לא לכל החיים, לפחות לשבועות הקרובים עד שנמגר את החמאס."

***

ואכן, לפי כל הסימנים, הניתוח הצליח. הצבא מתקדם מניצחון לניצחון, מחבלים ובני משפחותיהם נשלחים לעולם הבא, מליארדים עוברים לאנשי שלומנו, ראש הממשלה מתעלה בסקרים ורוחו הרדיופונית של ד"ר גדליה גוטמן, מרחפת על פני התהום.

אבל מדי פעם כשקולו נסדק, איני יכול שלא לחשוב על התהום ועל עד כמה דק הוא וקמחי הוא הציפוי שמגן על לוז קיומנו.