יש שלוש דרכים אפשריות להגיע לרמאללה. הראשונה היא כניסה ברכב שכור לשטחי הרשות הפלסטינית דרך מעבר קלנדיה או חיזמה. השנייה היא נסיעה בתחבורה ציבורית. השלישית היא בטיול מאורגן או עם רכב מורשה. אני מגיע ברכב מורשה. אני האפשרות השלישית. את הרחוב אני חוצה בשקט. שלא ישמעו. בכל פעם שאני נוסע מהמרכזית לרמאללה יש לי תחושה שאלוהים כבר לא עוקב אחרי, כבר לא חופר לי בורות במדרכות. כי בדרך לרמאללה אני כבר לא מאמין בכלום. שמים זה שמים. אדמה זה אדמה. האוויר ריק. הרגליים שלי מסתובבות לאט לכיוון התחנה. בתיק יש דרכון, תעודת זהות וכסף, ומספריים חדים. בכיס יש לי מסרק. רגע לפני שאני עולה למיניבוס של הצלב האדום, כשהדלת נפתחת והידית הברזלית מניפה אותה החוצה כמו שרביט, אני מסמס לשילה שאני בדרך.
בקיץ שעבר ג'ומה ואני הושבנו את שילה על כיסא במרפסת השירות של הדירה שלהם, והחלון העגול שמאחוריה האיר לה את הכתפיים באווירה של קדושה. היא ישבה זקופה ועשתה פרצוף של מהורהרת, או עקשנית, או שובבה-סקסית, לפי איך שאני וג׳ומה ביקשנו, ואני צילמתי את הכל בטלפון. שילה חצי הולנדית מאמא שלה, וחצי פלסטינית מג'ומה, ובעיני היא האישה היפה ביותר בעולם. יש לה שיער ארוך וחם כזה, שכל פעם שנוגעים בו הוא כמו חוטים של כותנה אחרי כביסה עם מרכך. ומבט רושף וחי, בדיוק כמו של ג'ומה. בצילומים היא מכוסה בווילון אמבטיה של איקאה, כולו פסים כחולים ולבנים, ועל הצוואר נוצצת לה שרשרת הצלב שירשה מאמא שלה שמתה מזמן. כשסיימנו ג'ומה נסע אל מרכז העיר והדפיס את שילה על בריסטול צבעוני מבריק וגדול, וביום הפתיחה של המספרה תליתי את זה על חלון הראווה מבפנים, ליד אגרטל ענק של פרחים מיובשים.
עכשיו ג'ומה כבר בטח לש את הבצק, ומלפף סביבו את הידיים כאילו הוא הולך להכין ממנו תכשיטים. "למה אתה עדיין כל כך רחוק," הוא מחייך אלי בכל יום שני כשאני נכנס אליו לדירה וצופה בו מרדד את הגוש הלבן עד שהוא הופך לדק כמו נייר, ומפזר עליו האורגנו ואת העגבניות המיובשות ומטפטף מעליו את הרוטב הסודי. "מתחבא לי בקצה העולם," הוא אומר, "מתגנב אלי פעם בשבוע. איפה הימים שהפיצה שלי הייתה שכנה של המספרה שלך בתל אביב."
לפני התספורת אני מוכרח לחכות עוד קצת, עד שהגבינה תימס בתנור ותיעלם בגוף הבצק.
כשאני מושיב אותו על הכיסא לתספורת, שילה יוצאת מהחדר שלה. היא משאירה את הלפטופ דולק ונכנסת למטבח למלא לה כוס דיאט קולה או לחפש מציתים. היא לא טורחת אפילו להגיד לי שלום, היא כמעט ולא מדברת איתי. רק על מה שאנחנו חייבים לדבר היא תורמת שתי מילים. על השעות שנופל החשמל כאן, או על העותק של תעודת הנישואין. היא בטוחה שבגללי פיטרו את ג׳ומה מהפיצה. אבל זה לא נכון.
בתמונה בחלון הראווה של המספרה שילה נראית אחרת. בכלל לא לבנה וכועסת, אלא שמחה וזוהרת, והשיער שלה מדהים. לפני הצילום סידרתי לה את השיער. שעות עבדנו על זה. צמה, מסרק, צמה, קליעה, קשירה, מוס וג'ל, וסיכות קטנות שלא רואים. הכל מושלם בתמונה שצילמתי את שילה. עכשיו היא כועסת כאילו לא היו לנו הימים שלנו בשישי לפני כניסת שבת. רק היא ואני בקו שישים ושבע נוסעים לקריית אונו, לשכונה הישנה של אמא שלי. יושבים במושב האחורי כמו שני ילדים, ואני מבלבל את המוח על כל מה שרואים בדרך. "הנה הבית כנסת" "הנה הבית ספר שלי, שלמדתי בו מכונאות רכב, למרות שכבר לפני הצבא הבנתי שאני ספר" "הנה השביל לפרדס של מדורות ל"ג בעומר" "תראי תראי שילה, עוד שנייה מגיעים לבית שגדלתי בו." ושילה הייתה מקשיבה לי בריכוז ושואלת מלא שאלות על קריית אונו ועל הרחובות שבה ועל למה לא פתחתי מספרה בעיר שגדלתי בה ועברתי לתל אביב. וכשהגענו לקריית אונו, היא ואני, את כל ההצגה עשינו יחד. נכנסים לבית, ואני מנשק את המזוזה ושילה משפשפת את המגפיים על השטיחון הישן, ומחייכת כמו תיירת וגם עושה פרצופים ותנועות ידיים קלות של תיירת, אחת כזאת שאין לה צרות בחיים. בכל ביקור כזה היא דיברה הולנדית שוטפת אל תוך הידיים העבות של אמא שלי, שלבשה את הסינר הנצחי שלה שתמיד מלוכלך מפפריקה ושמן ומיץ לימון סחוט טרי מהעץ. היינו יושבים מולה מחובקים, לפעמים סתם מחזיקים ידיים, ואמא שלי הייתה מתמוגגת ואומרת שאנחנו נראים מצוין יחד, ממש נסיכה ונסיך, רק שאשתי ההולנדית צריכה לאכול. היא רזה מדי, כאילו הוצאתי אותה מקופסת גפרורים. באוטובוס חזרה לתל אביב החזקנו את קופסאות הפלסטיק בשקיות ניילון על הברכיים שנהיו חמות מהקציצות והירקות המבושלים. את כל האוכל שהיא הכינה לקחנו אחר כך לרמאללה, לג'ומה. היא ידעה אמא שלי, היא לא מטומטמת.
בפעם האחרונה שחזרנו באוטובוס מקריית אונו, שילה אמרה לי שהחיים שלה דפוקים כי היא נרקבת מבפנים וכל הצלעות שלה כבר מתפרקות, ואפילו כל האיברים הפנימיים שלה מתקלפים. רק היא יודעת את זה. מבחוץ אף אחד לא יכול לראות כלום. מבחוץ כולם רואים רק כמה שהיא יפה. ואני אמרתי לשילה שזה שג'ומה חולה, זה לא אומר שגם היא. והיא אמרה שג'ומה זה איש שהקדיש את החיים שלו בשבילה, ובלעדיו אין לה כלום, ובגיל תשע עשרה היא מרגישה כמו בת חמישים. היא ביקשה שעכשיו אני לא אגיד כלום, אבל לא יכולתי לשתוק, אז אמרתי לה שאני חושב שכל החיים לפניה ושגם לי היה אבא שהלב שלו הפסיק לדפוק בוקר אחד, אבל אני עוד חי ונושם ויש לי חיים טובים, גם כשלג'ומה אסור להגיע לתל אביב ולעבוד יותר בפיצה, ושאני חי כי אני נשוי לה, ובזכות הנישואין האלה אני יכול להגיע לרמאללה ולאהוב את ג׳ומה ולספר אותו בכל יום שני, אחת לשבוע, והאהבה הזו מחזיקה אותי למרות שהיא שווה לכנפיים של זבוב. ואז היא אמרה שבגדול אני צודק, אבל מה שקורה לה מבפנים הוא ההיפך מאהבה. שנאה? שאלתי, והיא ענתה: יותר גרוע. ייאוש. כי כשהפנים של ג'ומה החווירו והשיער שלו התחיל לנשור, שילה הבינה שהיא לא רוצה לראות את זה, ושהיא רוצה לחזור להולנד כי אין לה את הכוח לחיות עם אבא שלה באותו בית כשהוא מאבד את החיים שלו לאט לאט, כל יום עוד קצת, ומאז, ככה היא אמרה לי בנסיעה ההיא, היא הבינה שאין לה ברירה, ולפעמים היא מחכה שהכל כבר ייגמר, שנתגרש, ושאולי אם הייתי מפסיק לבקר אותו ברמאללה בכל יום שני עם המסרק שלי, הוא כבר היה משחרר וזהו. שילה דיברה קצת, ואז בכתה קצת, ונשענה עלי כמו ילדה קטנה, ואני ליטפתי את שיער הכותנה שלה.
אחרי שאני עובר את שלושת המחסומים ואת בדיקות הביטחון ומראה להם את תעודת הנישואין שלי ושל שילה, אני יורד את כיכר אלמנרה וקונה זר לבן בעשרה שקלים. אחר כך אני חותך לבניין הצהוב עד שאני מגיע לשלט שכתוב עליו ג'ומה. הדלת החשמלית תמיד פתוחה. אני עולה במדרגות ועוד לפני שאני דופק ופותח אני מריח את הגבינה הצהובה. וככה, עם הזר ביד אחת, אני נעצר ונזכר בי ובג'ומה לבושים בסוודרים בערב שלנו בתל אביב, בחורף. השעה תשע בערב והפיצרייה סגורה וגם המספרה, ושנינו יושבים כמו הומלסים מחובקים על ספסל במדרחוב חצי שיכורים מבקבוק יין שהורדנו, ורק שרים ושרים את "לאבלי דיי" בזיופים גדולים. וג'ומה, עם הגבות הרכות שלו והעיניים הזוהרות, אומר לי את המשפטים הכי יפים שמישהו יכול להגיד למישהו אחר. ובשמים האור קיים, אבל עוד לא רואים שהוא קיים, רק רמזים זעירים של שמש שכבתה וירח שנולד. שעה שמתרחשת מעט מאוד פעמים בחיים של אנשים, אולי אפילו לא לכולם.
הלילה התארך כשהלכנו יחד ברחובות תל אביב בזיגזגים והרגליים שלנו כל הזמן התנגשו וג'ומה פיזר את השיער ומדי פעם היד שלי נגעה לו בתלתלים השחורים העבים. כשהגענו לדירה שלי נשענתי על ג'ומה כדי לא ליפול וצחקתי נורא, אבל תוך כדי קלטתי את העיניים הטובות שלו מסתכלות טוב טוב על הקירות של הדירה שלי שהתקלפו מרוב לחות. הוא נכנס פנימה והתיישב על כיסא פלסטיק ואני נפלתי על הכיסא שלידו. ג'ומה פתח את הטלוויזיה עם השלט, והערוץ של הרדיו נדלק, ובדיוק היה שיר של להקת ברלין, טייק מיי ברת' אוואי. וג'ומה החליש קצת ואז הצביע על חמש עשרה קופסאות ריקות של פיצה שעמדו אחת על השנייה ועליהן כוס של קפה שחור שזבוב עקשן עשה סביבה רונדלים, ושאל אם זה אמור להיות שולחן. אז צחקתי ואמרתי שכן, וסיפרתי לו שבכל ערב כשסגרתי את המספרה והוא הוציא החוצה את הזבל לקחתי קופסה ריקה אחת הביתה מהערימה שהוא זרק. וג'ומה שאל למה, והחיוך שלו נפתח. ואני אמרתי, לא יודע, שיהיה לי מזכרת ממך, ופתאום נגעתי לו ביד. וג'ומה אמר שעם סנטימנטליות לקרטונים לא מגיעים לשום מקום, ואז כל הראש שלי הסתובב ויצא לי צחוק מוזר. אמרתי לו, אני שיכור. וג'ומה שאל אם כבר שיכור מדי לעשות לו צמה בשיער. התקרבתי אליו ובחיי שניסיתי, אבל הידיים שלי התבלבלו לו בתוך התלתלים. ואז הוא הסתובב אלי וחייך ושאל אם אי פעם היה לי חבר. מאיפה זה בא, השאלה הזאת, צחקתי. והוא אמר שאני לא חייב לענות. עניתי לו, היה לי, ברור שהיה לי, והמשכתי לצחוק. ואז הוא נגע לי בברך, נגיעה רכה כזאת. קטנה כמו שמלטפים בובה על צרור מפתחות. הנגיעה שלו עשתה לי לשתוק. ואז הוא אמר לי, גואל, אתה משהו מיוחד. אמרתי לו שזה לא נכון, שאני סתם אחד, אבל ג'ומה התעקש שאני משהו מיוחד, ואמר עוד כמה משפטים שאני מנסה לשכוח, וכל הזמן זוכר, ואז הראש שלי איבד את כל הכובד של העצמות, ונחת לו על הצוואר בכל הכוח, וג'ומה החזיק אותו למשך שניות ארוכות, והאצבעות הכהות שלו לשו לי את האוזניים ואת הלחיים ואת הקעקוע של הפרפר שיש לי בגב העליון מגיל שבע עשרה בלי שאמא שלי הרשתה, ותוך דקה הוא כבר החזיק את כולי, ואני לא יכולתי לחשוב על שום דבר, ורק הקשבתי לזרמים של עמודי החשמל שזמזמו חזק מבעד לחלון.
ואז הוא אמר לי, גואל אני חייב להגיד לך משהו. והידיים שלי היו בתוך שלו.
שנינו התנשמנו חזק.
ואז הוא אמר לי, גואל, אני חולה. הבאתי את זה איתי מאמסטרדם. ואני לא הבנתי, והוא צחק והפרצוף שלו נהיה אדום ונבוך מזה שהוא צריך להסביר.
לג'ומה תמיד היו קונדומים.
ואני גם דאגתי שיהיו לי קונדומים. בכל מקום. בכיסים. בתיק גב. במגירה שעל יד המיטה. בפאוץ' הקטן ובמגירה של הסכו"ם. אפילו במספרה שמרתי כמה, למקרה שג'ומה ייכנס פתאום, למרות שאף פעם לא עשינו את זה במספרה או בפיצרייה או במקום שאנשים היו יכולים לחשוד. עכשיו אני נכנס. שילה עומדת בין התנור לקומקום החשמלי. היא מחזיקה כפית סוכר ביד שלה, ומודיעה לי שאנחנו מפסיקים. שהגיע הזמן להתגרש. על השיש מונח רוטב פיצה מקופסה. ואני מסתכל עליה, ואז על ג'ומה, ורק נושם ומגיש לו את הפרחים הלבנים. וג'ומה מחייך אלי, ואומר לי שהוא בדיוק צריך תספורת, והאהבה נופלת על שנינו כמו בוץ של קפה שחור.