ציוותו אותי ואת גיא להיות ביחד בארגון פעמונים. היינו בשנה א׳. הוא למד בתוכנית יוקרתית במדעי החברה, שגם אני ניסיתי להתקבל אליה. בפסיכומטרי קיבלתי 655, שזה בדיוק הציון שהייתי צריכה כדי להתקבל. אבל אחרי כמה ימים גיליתי שהם העלו את תנאי הסף וסימנתי את הריבוע שליד החוג לכלכלה כי לחוג לכלכלה בכלל לא צריך פסיכומטרי. ראיתי את גיא כבר לפני כן באולם טבע א׳ במבוא למיקרו א׳ של אסטבן. גיא היה מהחבורה של הסטודנטים שישבו יחד כולם באותה שורה באולם, כי הם היו מהתוכנית היוקרתית, והיה ידוע שזו תוכנית שמייצרת קהילתיות. זה מה שהיה כתוב בעמוד של התוכנית באתר. את החבורה הזאת ראיתי גם בדשא חברה. הם היו אומרים שמות של שׂרים שהשם שלהם היה מוכר לי, ומדברים על מה צריך לעשות עם התקציב החדש ועם הגירעון של הביטוח לאומי. אני ישבתי בקצה האולם והסתכלתי עליהם. חלקם הרימו ידיים ושאלו את אסטבן שאלות. לא כל כך הצלחתי לראות מרחוק את הגרפים על הלוח. היו שם גרפים על היצע וביקוש, על קו העוני. ראיתי את גיא מלמעלה, שיער מתולתל אסוף בקוקו. לפעמים הוא לא היה אוסף אותו. היה לו קעקוע ענקי על הזרוע השרירית שלו. באולם של מבוא למיקרו א׳ לא היו בחורים עם קוקו ארוך וקעקוע. אחר כך גיא סיפר לי שאת הקעקוע הזה הם עשו ביחד כל החבורה שלהם. ציור של חתיכת פאזל. בקיץ האחרון, כשצילמתי חתונה איפשהו, ראיתי שלאחד מהחברים של החתן היה קעקוע של פאזל. ניגשתי אליו, בתוך רחבת הריקודים, ושאלתי אותו אם הוא חבר של גיא. רציתי לכתוב לגיא שפגשתי את אחד מהחברים האלה עם חתיכת פאזל על היד אבל שכחתי לסמס לו את זה. חשבתי שאולי אראה עוד כמה בחורים כאלה לאורך החיים וזה יהיה מעין משחק נחמד כזה, שאגש אליהם ואגיד, סליחה, אתם חברים של גיא? ניסיתי להיזכר איזו חתונה זו הייתה, כדי לחפש את התמונות שצילמתי, כדי להסתכל על חתיכת הפאזל. אולי הייתי צלמת שנייה, וכשאני צלמת שנייה התמונות לא מגיעות אליי. אני נותנת את כרטיס הזיכרון והולכת.

קצת אחרי שציוותו אותי ואת גיא לצוות בפעמונים הוא הקליט לי הודעה. הקול שלו עוד שם, בטלפון שלי, אומר: באתי לכתוב לך שקיבלנו משפחה ואז ראיתי שיש לנו כבר התכתבות בוואטסאפ כי כנראה שבאת לצלם אותנו ביחידה או משהו כזה. הקלטתי לו חזרה שאני ממש זוכרת את הצילום הזה, כי זה היה הצילום האחרון שלי בתור צלמת צבאית. הוא הקליט חזרה: נראה לי שזה היה בחברון, אבל אני לא בטוח בזה בכלל, וכן, זה ממש מצחיק, והוסיף שהמשפחה שקיבלנו גרה בגיל‎‏ֹה, ושזה רחוק ממש, אז קצת מבאס אבל לא נורא. אחר כך הוא שאל אותי אם עשיתי את תרגיל שש במיקרו א׳. אמרתי לו שסוג של עשיתי, ושלחתי לו תמונה של התרגיל מהמחברת, והוא שאל אם אני בספרייה. אמרתי שכן, והוא ענה שהוא כבר יורד להסתכל, כי הוא לא יודע אם הוא בכיוון.

הצילום האחרון ההוא שלי בצבא היה בזמן אינתיפאדת הסכינים. הגעתי לבסיס של היחידה ללוחמה בטרור. שלחו אותי לצלם אותם בחברון מתאמנים על כניסה לבתים וחילוץ שבויים וכל זה. זה היה בדיוק ביום שהיה פיגוע דקירה במערת המכפלה. באותו ערב החיילים היו מכוסים בכיסויי פנים כל הזמן, כי הם היו מסווגים. ישבתי על הרצפה וחיכיתי לעלות על ההסעה שלהם. מעליי פתאום שמעתי חייל שואל, חיילת מה את עושה פה? הרמתי את הפנים אליו וקנה של רובה היה כמה סנטימטרים מהעיניים שלי. נבהלתי והוא אמר, סתם סתם. הוא צחק והוריד את הנשק. לא רציתי לעלות על ההסעה שלהם לחברון אבל עליתי. בדרך שמעתי שהם כל הזמן צוחקים, קוראים אחד לשני בן זונה, יא הומו. האוטובוס חלף על פני מערת המכפלה, וניסיתי לדמיין איפה נדקרו שם האנשים, אם ברחבה שהייתה עכשיו ריקה ומוארת בפלורסנטים לבנים או בפנים, איפה שחשוך. המפקד שלי אמר לי שזה יהיה הצילום האחרון לשירות וספרתי את השעות עד שייגמר. יום למחרת היה כבר טקס סיום של הצלמים בערב, עם הדלקת נרות חנוכה בבית החייל בתל אביב, וההורים שלי היו אמורים להגיע. פחדתי לאחר לזה, כי להורים לא סיפרתי שאני נוסעת לצלם בחברון בלילה.

צילמתי את היחידה ללוחמה בטרור הולכת ברחובות של חברון העתיקה בשיירה, מכוונים רובים באוויר, בין חנויות מכולת ובתי כנסת ושלטים שהיו כתובים בערבית. חלק מהחיילים התחפשו לשבויים וחלקם התחפשו למחבלים, עם סרטים ירוקים שהיה כתוב עליהם בערבית, ואני תיעדתי אותם. כמו בתפאורה של סרט, הלכנו יחד בשקט. כשכיוונתי את המצלמה אליהם הם כיוונו למעלה את הנשק. היה חושך והיה קשה לתפוס אותם כי ביקשו שלא אשתמש בפלאש. ואני בפלאש גם ככה לא אוהבת להשתמש. אצלי התמונות יוצאות הרבה פעמים די חשוכות, ורק בדיעבד אני מצטערת שלא שמתי תאורה מלאכותית.

עד לבית גוברין הגענו באותו הלילה. צילמתי אותם גם מסתווים בין השיחים ליד לכיש, כשהם עם משקפיים לראיית לילה אף על פי שכבר עלתה השמש, כי זה נראה מאוד טוב בצילום. צילמתי אותם כשהם התאמנו על חילוץ בני ערובה מאוטובוס אגד, אותו אוטובוס שעלינו עליו בדרך מהבסיס לחברון. התמונות היו מוצלחות, ככה המפקד אמר לי, ואחת מהן אפילו התפרסמה בשער של ״במחנה״, והתרגשתי מאוד. אם זה לא היה השבוע האחרון שלי בצבא הם גם היו מתלוננים על החייל שכיוון עליי את הנשק, זה מה שהמפקד אמר לי.

ככה גילינו גיא ואני בשנה א׳ שהוא גיא הקצין שתיאם את ההגעה של הצלמת הצבאית, ואישר את זה שאעלה על האוטובוס לחברון. חיפשתי בתיקייה שלי את התמונות מהצילום האחרון ההוא. נזכרתי שבעצם זה לא היה הצילום האחרון שלי, היה עוד צילום אחד אחרון, של תחרות קראטה של ספורטאים מצטיינים ביד אליהו. צילמתי אותם קדים את הקידות המסורתיות בחלוקים לבנים על מזרנים צבעוניים, עושים את תרגילי הלחימה באוויר, ומחאתי כפיים בכל פעם שהם סיימו את רצף הקפיצות שלהם. נכנסתי לתיקייה של הכתבה על היחידה ללוחמה בטרור. עברתי פרצוף פרצוף עד שמצאתי מישהו שנראה כמו גיא מתחת לפנים הרעולות. בקלות אפשר היה לזהות, כי לגיא יש עיניים גדולות מאוד, הן לא ירוקות אבל גם לא חומות, משהו בהן תמיד מבריק, וריסים ארוכים ושחורים שנראים כמו איפור שחור מסביב לעיניים. שלחתי לו לוואטסאפ את כל התמונות שלו מכוסה פנים ומכוון רובה לאוויר. ערב אחד סיפרתי לו את הסיפור על החייל שכיוון אליי נשק והוא אמר שלא יכול להיות שזה היה חייל שלו, לא יכול להיות. אמרתי לו שהם קיללו אחד את השני כל הזמן, החיילים האלה, ושלא ידעתי שחיילים של יחידה מובחרת מתנהגים ככה. ואני צילמתי כמה יחידות בצבא, אמרתי לו, את כפיר ואת המגבניקים, ולא שמעתי שמדברים ככה שם. הוא שתק והנהן ואני המשכתי לציין את השמות של כל היחידות בצה״ל שזכרתי, אלה שצילמתי ואלה שלא.

כמה ימים אחר כך הוא שאל אותי אם אני כבר באוניברסיטה. תכננו לשבת על הפרטים של משפחת רפאלי. אמרתי לו שרק עכשיו אני מגיעה. היה אחת וחצי בצהריים. והוא כתב לי: פייייי. כתבתי לו שהתכוונתי להגיע בבוקר אבל הייתה לי תקלה עם השעון המעורר. הוא כתב לי שהלוואי שהיו לו תקלות כאלה ועניתי לו: אתה רק צריך לזמן לך כאלה. יש לי כל כך הרבה הודעות מוקלטות ממנו.

אחר כך באמת הפכנו, הוא ואני, לצוות טוב בפעמונים. חיברו בינינו לבין משפחת רפאלי, שהייתה בחובות. התפקיד שלנו היה לשבת עם המשפחה על כל הניירות שלהם עד שנביא אותם ל״איזון כלכלי״. מלכתחילה התנדבתי לפעמונים כי מי שחילק את הפלאיירים לארגון היה בחור גבוה ורזה ומאוד יפה, וניגשתי אליו כדי שיסביר לי מה עושים בהתנדבות. גיא ואני היינו נוסעים ביחד עד גילה למשפחה ההיא. הם היו דתיים, הבעל היה פקח חנייה בירושלים, והוא אמר לנו שאם אנחנו צריכים, הוא יסדר אותנו עם דוחות חנייה, וקרץ. הנסיעות לגילה ממרכז העיר נראו לי כמו נצח. פעם בשעה אוטובוס היה מגיע עד לשיכון של משפחת רפאלי, ליד רחוב הגננת. זה היה החורף הראשון שלי בירושלים, וישבתי ליד גיא במעיל גדול שלא חימם אותי, כי עוד לא קניתי ״מעיל טוב״, כמו שאומרים בעיר. היינו צוחקים כל הדרך על דברים שעכשיו אני לא זוכרת כל כך. הרבה מאוד שעות היינו נוסעים ככה עד שחזרנו לרחוב כורש, איפה שהוא היה גר, ואני הייתי חוזרת לבן יהודה לדירה. באחד הערבים הגענו לתחנה אחרי שהאוטובוס האחרון למרכז העיר כבר עבר. אמרתי לו שאני מזמינה מונית והוצאתי את הטלפון. הוא פתח את הגוגל מאפס ואמר לי, זה רק שבעה קילומטר, רוצה? שלוש שעות לקח לנו להגיע לרחוב בן יהודה. אני הלכתי לאט, הוא בהליכה מהירה, קצת מגושמת, כי הרגליים שלו קצרות.

למשך כמה לילות דמיינתי שהוא מגיע אליי לדירה בבן יהודה ונכנס איתי למיטה, שאנחנו שוכבים ושאני נותנת לו נשיקה כשהוא ישן על הכרית לידי. גם יעל, מכרה של שנינו מהספרייה, אמרה לי שהיא חושבת שנהיה זוג יפה. חייכתי חיוך מסתורי, כדי שתחשוב שיש ביננו רומן קטן שמתפתח, ושאולי קצת תקנא.

בהודעה אחרת הוא כתב לי: עקב הנגאובר קל הוחלט לא להגיע לכלכלה היום אז נשב על הרישומון פעם אחרת ותלמדי אותי את מה שהפסדתי. רישומון הייתה התוכנה של פעמונים, שאליה מעלים את כל המידע הכלכלי על המשפחה, וככה אפשר לעקוב אחרי ההתקדמות שלה לעבר האיזון הכלכלי. היו לנו המון התכתבויות על אפשרויות לתאריכי חיובי ישראכרט של משפחת רפאלי. הוא כל הזמן הקליט לי הודעות אם עשיתי כבר שיעורי בית, כי הוא רוצה שאני אסביר לו, ותמיד הקלטתי לו חזרה שעוד לא עשיתי.

אחרי כמה זמן הוא סיפר לי שהוא יצא לדייט, ושאלתי עם מי, והוא לא אמר, רק אמר איפה הם ישבו. עדיין אהבתי שכולם במסדרונות רואים בחור כזה עם קעקוע על הזרוע מחבק אותי. במיוחד מול כל האנשים שהוא ישב איתם באמצע השורה של טבע א׳ במבוא למיקרו א׳. לפעמים הוא היה מתיישב לידי באולם ולא לידם ווידאתי שהם מסתכלים. עד שכבר עזבתי את כלכלה כי נכשלתי בכל המבחנים. עברתי כל מיני חוגים, וגיא המציא שם לשילוב שלי: סהלא״ל: ספרות, היסטוריה, לימודי אמריקה לטינית, כי הוא צחק מזה שאני כל הזמן עוברת חוגים. בכל פעם היינו ממציאים שם אחר לשילוב שלי ובכל פעם הייתי צוחקת מזה מחדש. גם גיא אהב ספרדית כי הוא טייל במקסיקו, עזר למקסיקנים עניים לבנות בתי בוץ, ואמר שאם היה יכול גם הוא היה לוקח קורס אחד בלימודי אמריקה לטינית, ואמרתי לו שהלוואי שהיה מצטרף אליי ללמוד ספרדית. היינו יכולים לעשות יחד שיעורי בית.

בסוף השנה הצלחנו להגיע עם משפחת רפאלי אל האיזון הכלכלי וכך הפכנו לסיפור הצלחה של פעמונים. הגענו אפילו ביום שישי בבוקר לאוניברסיטה, לפקולטה למשפטים, כדי להרצות למתנדבים חדשים על התהליך. נעמדתי ליד הלוח הגדול והצבעתי על טבלאות ועל גרפים מהרישומון. סיפרנו גיא ואני איך לאט־לאט שכנענו את האמא לעבור לעבודה מכניסה יותר. גיא אמר: מצאנו להם הלוואה אחרת, אני אמרתי: כי פנינו לנציג מהבנק. גיא אמר: שילמנו עם הלוואה חדשה את המינוס, ואני אמרתי: עשינו העברות של תקציבים מהעובר ושב אל קרן ההשתלמות ובחזרה.

היינו מדברים הרבה בטלפון. בהתחלה על משפחת רפאלי ועל האיזון הכלכלי, אבל אחר כך גם על דברים אחרים, שעכשיו גם אותם לצערי אני לא כל כך זוכרת. לדייט ההוא הוא יצא עם יובל, גיא סיפר לי באחת השיחות. בחור ירושלמי שרק השתחרר מהקבע. הם נהיו זוג רציני. יובל אפילו לקח את גיא ואותי פעם לגילה באוטו, והם התנשקו מולי בקדמת הרכב כשהם אמרו ביי, והרגשתי כמו ילדה קטנה שההורים מסיעים אותה ונותנים נשיקה קצרה בפה, והיא מנסה לעשות כאילו שהיא לא מסתכלת. למסיבה שצילמתי בירושלים באותה שנה, זו הייתה מסיבת סילבסטר, הם הגיעו יחד. צילמתי אותם הרבה בנשיקה בחצות. באחד ההארד דיסקים יש לי כנראה את התמונות האלה.

הרבה פעמים חשבתי לכתוב לגיא, לשאול אותו מה שלומו. לא דיברנו הרבה בשנים האחרונות. באחת ההתכתבויות שלנו סיפרתי לו שאני יוצאת עם מישהו כבר כמה חודשים, והוא שאל איך קוראים לו ואמרתי שדניאל, והוא שאל איך הכרנו וסיפרתי, והוא ביקש שאשלח לו תמונה ושלחתי וכתבתי לו, אפילו להורים שלי עוד לא הראיתי תמונה. אחר כך גיא עזב את ירושלים, אני לא. הוא התחיל לעבוד בעבודה רצינית, אני לא. פעם אחת נסעתי בתל אביב ועשיתי פנייה חדה שמאלה, לרחוב ישורון, בדרך להורים שלי, וכמעט דרסתי שם מישהו, וזה היה הוא. יצאתי מהאוטו וחיבקתי אותו ונבהלתי כי הוא כמעט נהרג בגללי. אבל שנינו צחקנו, ואמרנו איזה קטע שאנחנו נפגשים כאן, ליד הרחוב של ההורים שלי בתל אביב. יעל, החברה המשותפת של שנינו מהספרייה, לקחה אותי לפני שנה כצלמת לחתונה שלה. היא ביקשה שאצלם גם את החתונה הקטנה למשפחה וגם את החתונה הגדולה עם החברים. שאלתי אותה אם גיא יהיה בחתונה הגדולה והיא אמרה שבטח שהוא יהיה. התלבטתי הרבה אבל התאריך של החתונה הגדולה יצא קרוב מדי למועד ההגשה של התזה לאוניברסיטה, אז צילמתי רק את החתונה הקטנה. המלצתי להם על צלמת חתונות אחרת. בסוף לא הגשתי את התזה, ובסוף ספטמבר הצלמת העלתה לפייסבוק אלבום מהחתונה, והיו תמונות יפות מאוד של גיא בחולצה לבנה מרים את יעל ברחבה.

כשיעל צלצלה אליי ואמרה לי שהיא יודעת על גיא, שאלתי אותה איזה גיא, והיא אמרה שהיא חשבה שאני כבר יודעת, אבל לא ידעתי. חשבתי על גיאים אחרים. על גיא הג׳ינג׳י שבכלל משרת במודיעין, ועל גיא אחר, שהיה עם יעל בלימודים. לא בכיתי. פתחתי את המחשב וחיברתי את ההארד דיסקים החיצוניים עד שמצאתי את התיקייה מהצילום האחרון שלי בצבא, לא כולל הקראטה ביד אליהו, ועברתי תמונה תמונה. ראיתי אותם, את החיילים מהיחידה ללוחמה בטרור, רעולי פנים, מרימים רובים באוויר, עם סרטים ירוקים על הראש, חלקם מחופשים לבני ערובה עם סרטים שחורים על העיניים. ראיתי גם את העיניים של גיא, מציצות, עם הריסים הארוכים שנראים כמו איפור שחור מסביב לעיניים.

להלוויה שלו חשבתי בהתחלה שלא אלך. כבר הבנתי שגם אחרי הלוויות אני לפעמים חושבת שאני רואה את המתים מרחוק, ברחוב, עומדים בתור בקפטריה, מחפשים חנייה, נעלמים בתוך מדרגות נעות. בסוף כן הלכתי. דניאל הציע לי שיבוא איתי כדי שלא אהיה לבד ואמרתי לו שלא צריך, חבל לבזבז יום עבודה. צעדתי לשם, לשער 6 בבית העלמין, כמו שהיה כתוב על מודעת האבל שקיבלתי בוואטסאפ. ראיתי את האנשים מהשורה של גיא בטבע א׳. הם התחבקו והלכו מקדימה. הלכתי לבד בשיירה מאחורי הרכב הצבאי שהסיע את הארון. עמדו לידי כמה חיילות, שכנראה היו בתורנות של ביקור בהלוויות צבאיות. הצטרפתי אליהן. שמעתי מישהו שסיפר שיובל התחיל לחפש לבד בבתי חולים כשגיא הפסיק לענות לו. הוא עבר על האקסל של המוזמנים לחתונה שלהם, ולפי השמות של טור החברים של גיא מהצבא, הוא צלצל אחד אחד ובדק אם הם יודעים איפה גיא. הוא גייס חברים של גיא לצלצל איתו לבתי חולים, לחפש מידע. הם אמרו בשיחות הטלפון לבתי החולים שסימן הזיהוי זה הפאזל על היד. חצי צוות נפצע באותו בוקר. יובל צלצל לקצין נפגעים והודיע לו שגיא מת. הקצין נבהל שהם כבר יודעים. כעבור כמה שעות הם קיבלו הודעה רשמית, לפנות בוקר, ממה שהבנתי מההספדים. ככה גיליתי שגיא היה אמור להתחתן שמונה ימים בדיוק אחרי ההלוויה. לא נעלבתי שלא הזמין אותי.

המפיקה של החתונה שלהם ארגנה את ההלוויה. אחרי ההספדים כולם שרו את השיר שהיה אמור להיות שיר החופה שלהם. אחד החברים הגיע עם מדים כחולים של טייס ומשקפי שמש וכובע שהסתירו את הפנים. הוא אמר שאם גיא היה יודע שככה הוא מגיע להלוויה, הוא היה אומר לו, יא טמבל אחד. הטייס אמר שלפני שבוע הם ארגנו מסיבת רווקים ליובל וגיא. הם הושיבו אותם על שני כיסאות, גב אל גב, ושאלו את גיא אם הוא יודע מה הדבר שיובל הכי מתעצבן שהוא עושה. הטייס במשקפיים אמר שגיא לא ניחש את התשובה הנכונה, אבל לא אמר מה גיא ניחש. חבר אחר מהצוות אמר שאחרי המטווחים במילואים גיא חתם על הנשק ואז הלך מהר, בהליכה המהירה המגושמת שלו. החבר מהצוות צעק לו מרחוק אם הוא זוכר שהוא מתחתן עוד שבוע וגיא אמר לו חזרה, תהיה רגוע.

ניסיתי לדמיין את הבית של שניהם. סלון עם ספה גדולה. רצפות חדשות, לא מנומשות כמו בדירות ישנות. מכונת קפה על השיש במטבח. אם הייתי מגיעה אליהם הייתי צוחקת על גיא, איך פעם הוא היה אומר לי כמה כסף הוא חוסך על זה שהוא לא לוקח מוניות אף פעם, ומתיישבת על ספת הרי״ש הגדולה שלהם, ומניחה את הראש על הכרית מבד קורדרוי.

גיא ויובל רצו שהמוזמנים יקבלו שושנים בסוף האירוע, ולפני שיצאתי משער 6 הנחתי על הקבר של גיא שושנה אדומה, שהמפיקה חילקה לכל האורחים. מחוץ לבית העלמין ראיתי מרחוק שלט נוסף ודהוי שהיה כתוב עליו: לאירוע – עם חץ – בגן האירועים. לא הצלחתי לחזור הביתה באותו לילה. נשארתי לישון אצל ההורים. השארתי את הדלת פתוחה, ושמעתי את ההורים שלי רואים ״זהו זה״, ואת אמא שלי מתפקעת מצחוק. שמעתי בראש את החברים של גיא מספידים. נתתי נשיקה לכרית, אני לא יודעת למה. ראיתי את גיא ויובל יושבים על שני כיסאות עם הגב זה לזה, ואת הקישוטים הצבעוניים שתלויים על הקיר מעל ספת הרי״ש בבית שלהם. הרבצתי באגרוף למזרן. שמעתי את החבר של גיא צועק לו אחרי שהוא חתם על הנשק. שוב הרבצתי למזרן באגרוף וקראתי לאמא שלי. היא הגיעה והזיזה עם הישבן שלה את הרגליים שלי, פנימה לתוך המיטה, והתיישבה צמוד אליהן. שמעתי את הקול שלה, מקריאה לי סיפור כמו כשהייתי קטנה, ואת גיא לידי, במושב של האוטובוס האחרון מגילה, אומר לי עוד כמה תחנות נשארו.