ענת זכריה דימוי scaled
ענת זכריה

קצרים ומלאֵי צער

0 דק'
ישראל
ענת זכריה

קצרים ומלאֵי צער

0 דק'
הקדמה

״לכל אחת ואחד מאיתנו יש בית שהוא מבין באופן טבעי, בית שהוא מכיר בתחושת בטן – ייתכן שאיננו גרים בבית הזה, ייתכן שהבית נלקח מאיתנו, או נכבש, אבל הוא עדיין שוכן בזיכרון ובדמיון, והוא מגיע עם רשימת מצאי שהופכת למצע הדמיון שלנו, וגם של התודעה שלנו.״
"הביתה" אנחנו לוחשים לסוס שבתוכנו, שואלים מכוח הלשון למצות במילה בוערת, כדרך שפעם, בתקוותם ובשיגעונם של הנעורים והבדידות והלילה, ידענו לאן לשוב. ומה אנחנו יודעים כעת?

 

דימוי השער: עוזי קצב, צריף, 2025, גלריה רואו-ארט
דימויים לכל הסיפורים: תמי בצלאלי מאיירת וסופרת

עברית
עברית

כְּבָר לֹא אָמַרְנוּ מִלִּים כְּמוֹ:

״חָלַף״ וְ״אֵיפֹה״                                     

הִפְסַקְנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּלָּה ״נוֹרָא״.

הִמְשַׁכְנוּ לְהַצְבִּיעַ עַל מַרְאוֹת

פְּשׁוּטִים וּרְאוּיִים:

סִדּוּרֵי עֲנָנִים,

גְּבָעוֹת נִבְלָעוֹת זוֹ בְּתוֹךְ זוֹ

בְּתוֹךְ אָבִיב בָּהִיר.

אָכַלְנוּ אֲרוּחוֹת בֹּקֶר

מֵעַל הַדְּבַשׁ רִחֵף זְבוּב                  

וְנִשְׁעַנּוּ עַל הַמֵּצַח,

דִּבַּרְנוּ כְּמוֹ מְאַזְּנִים צַלָּחוֹת עַל מַקֵּל

בְּתָכְנִית אֵרוּחַ.

בְּסוֹפֵי הַשָּׁבוּעַ הִסְתּוֹבַבְנוּ בְּפִּיגָ׳מָה

מִדֵּי פַּעַם הִתַּרְנוּ אֶת כַּפְתּוֹרֵי חֻלְצָתֵנוּ

הָעוֹר עֲדַיִן מָתוּחַ הֵיטֵב

וְהַזַּיִן צָמוּד לַיָּרֵךְ

(גַּם בְּכָךְ כְּבָר אֵין פֶּלֶא).

נָשַׁמְנוּ עָמֹק בְּאֹפֶן מְסֻכָּן

וְהִדְלַקְנוּ טֶלֶוִיזְיָה לְכַבּוֹת

אֶת הַנִּיצוֹץ,

חִכִּינוּ שֶׁהַחַיִּים, הַסְּדָרוֹת יַרְאוּ

סִימָנֵי מַשְׁמָעוּת

נִפְגַּשְׁנוּ עִם הַדְּבָרִים וְהִשְׁתַּעֲמַמְנוּ.

הִתְוַכַּחְנוּ עַל יִשְׂרָאֵל הָאִסְלָאם,

אֲמָנַת זֶ׳נֶבָה, הַשּׁוּק הַחָפְשִׁי, מִתְוֵה הַגָּז

מְדִינִיּוּת הַחוּץ,

וְהִשְׁקַטְנוּ אֶת לִבֵּנוּ לְשָׁעָה

שֶׁגַּם הִיא שָׁכְבָה גּוֹסֶסֶת.

אָמַרְנוּ כִּמְעַט יַחַד:

אַתָּה צוֹדֵק, אַתְּ צוֹדֶקֶת

מִבְּלִי לְהָרִים מַבָּט.

מִדֵּי פַּעַם אָמַרְנוּ: אֱלֹהִים

מוֹחֲקִים אֶת עַצְמֵנוּ לְגַמְרֵי.

חָשַׁבְנוּ לָמוּת

פַּעַם לְבַד וּפַעַם בְּצֶמֶד

וְהָלַכְנוּ הָלְאָה.

לֹא סָבַלְנוּ, בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא

יָכֹלְנוּ לִסְבֹּל. חִיַּכְנוּ,

בְּדֶרֶךְ אַגַּב הוֹשַׁטְנוּ לֶחִי

לִנְשִׁיקָה.

בַּגַּנִּים, בַּמִּסְעָדָה, בָּאוֹטוֹבּוּס

הִתְחַמַּקְנוּ מֵאֲחִיזַת הַבָּשָׂר.

דִּבַּרְנוּ עַל סַפָּה נִפְתַּחַת בְּצֶבַע טוּרְקִיז

קָנִינוּ טוֹסְטֶר לְחִיצָה מִקְצוֹעִי, וִילוֹנוֹת,

כַּמָּה דְּבָרִים נְחוּצִים.

כַּמָּה מְעַט חֵשֶׁק.

קַמְנוּ בַּלֵּילוֹת לְהַשְׁקוֹת

אֶת שְׁנֵי עֲצִיצֵי הַמִּרְפֶּסֶת, לְהַבִּיט בַּשְּׁכֵנִים.

רָצִינוּ לְהִתְרַעֵם

לְהִתָּלוֹת בָּאַהֲבָה שֶׁמְּדַמִּים לְמַיִם רַבִּים

אֲבָל מָה אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל?

עוֹד זוּג בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

שֶׁיִּהְיֶה בְּהַצְלָחָה אָמַרְנוּ,

שֶׁיִּהְיֶה בְּהַצְלָחָה.

 

 

 

מתוך 'פלשתינה אי', סדרת כבר – הוצאת מוסד ביאליק, 2018

דימוי: תמי בצלאלי מאיירת וסופרת

תרצו משהו אחר?
21
3
דילוג לתוכן