קראו ב:
עברית
איני זוכר מה בדיוק הוביל את קרוביי לרעיון להפוך אותי לבורר: האם הם ניחנו בסגולה העילאית לגלות את הייעוד החבוי באדם, או שמא לא מצאו מישהו אחר להטיל עליו טרחה זו? כך או כך, הסכמתי ברצון, והתנאי היחיד שהוצב לי – לפסוק על-פי טעמי מצפון – לא הטריד אותי כלל. נהפוך הוא, אני חייב לציין שדרישה זו דווקא קסמה לי… בקיאותי בדינים הייתה שטחית, לעומת זאת מצפון היה לי בכמויות. אוכל להעיד בגאווה, שהצטברו אצלי אוצרות שלמים של מצפון (אולי משום שעד אז לא הזדמן לי להשתמש בו)…
מלבד המצפון, עמדה לנגד עיניי דוגמה ומופת בדמות שלמה המלך, שגם הוא היה שופט, ובמעמד זה ידע לצאת ביצירתיות ממצבים מסובכים ביותר; זאת, חרף היעדר מוחלט של דינים ותקנות הקשורים למוסד הבוררות דאז. התפעלתי במיוחד מתחבולתו הנודעת בהכרעת סכסוך בין שתי נשים בעניין הילד: האחת טענה שהוא שלה ואילו השנייה – שהוא שלה. אני מסכים שקשה היה לגלות מי מהן האם האמיתית, אלמלא הרעיון הגאוני של שלמה המלך: הוא נטל לידיו חרב, והכריז שיחצה את התינוק לשני חלקים שווים. זו שהתחזתה לאם הסכימה לכך (לפי העיקרון: אם לא לי, אז גם לא לך), ואילו האם האמיתית כרעה על ברכיה וזעקה, בעודה ממררת בבכי: "אל נא תחתוך את התינוק! מוטב שתמסור אותו לה!"
כך גילה שלמה את האם האמיתית. היו גם דרכים אחרות: לחשוף את האמת על סמך הצהרות של עדים, לקבוע את הזכות על התינוק בשיטת "עץ או פלי", או להמתין עד שהוא יגדל ולראות למי הוא דומה. אולם אין ספק שבמקרים כאלה "שיטת החרב" היא היעילה ביותר.
עם כניסתי לתפקיד החדש, הבטחתי לעצמי להתעלות מעל הדינים, הכובלים את היצירתיות האנושית, ולנהוג אך ורק לאור העקרונות שתבע שלמה המלך הגדול: מהירות והחלטיות! כמוטו של פועלי קבעתי לי את הפרשה עם החרב והתינוק; לדעתי, זו צריכה לשמש כנר לרגליו של כל שופט בר דעת.
לפני שניגשתי לתפקיד, לא ידעתי עד כמה הרסנית מלאכת הבורר לבריאותו, לכיסו ולדימוי העצמי שלו. טמנו לי פח בכך שעשו אותי לבורר – הבנתי זאת כבר ביום הראשון, שהתגלה גם כאחרון. אכן! עליי להודות: כיהנתי מעט מדי במעמד הרם שבהיכל הצדק – יום אחד בלבד…
II
…התיישבתי בכורסה, העברתי את המבט על פני הנוכחים והכרזתי:
– ובכן, נתחיל. הצדדים! גשו נא לפי התור.
בסתר ליבי, קיוויתי שהתיק הראשון יעסוק בוויכוח בין שתי נשים בגלל תינוק… או אז הייתי יודע כיצד לנהוג… לא לחינם בכיס שלי היה אולר גדול במיוחד, שרכשתי כבר אתמול בתור אביזר חיוני של נאמן הצדק. אך למרבה האכזבה, המקרה הראשון התגלה כפרשה סבוכה ומסועפת תחת הכותרת "פגיעה מילולית". השכיר פדוֹסֶייֶב תבע את הסוחר לוּטוֹכין על כך שזה האחרון כינה אותו, לכאורה, "טיפש". כל העסק היה הרבה יותר פשוט, אילו לוטוכין הכחיש את המיוחס לו (במקרים כאלה, בדרך כלל, הדיון נגמר), אך כבר על השאלה הראשונה שלי לוטיכין השיב בכנות:
– כן! קראתי לו טיפש!
– ואתה לא מתבייש? – אמרתי – מדוע עשית זאת?
– כי הוא באמת טיפש.
– זה תמוה: מה, "טיפש" זה סוג של מעמד?
– ודאי שזה מעמד, – אישר לוטוכין בקור רוח. – אתה ממש נבון, כבוד השופט. למשל, "שופט" – כך מכנים אותך. ואילו פדוסייב – טיפש. מכאן שצריך לקרוא לו "טיפש"!
לוטוכין התבצר בעמדה זו והתקשיתי לעקור אותו ממנה. "מעניין, – חשבתי לעצמי. – איך היה נוהג במקומי שלמה המלך החכם? אני בטוח שהוא היה ניגש לעניין סבוך זה מזווית בלתי צפויה לחלוטין… אח! אילו לפחות אחד מהם היה תינוק…"
וכאן שרתה עליי הארה. אמיתית, מלכותית, ברוח של שלמה המלך: "מה אם פדוסייב באמת טיפש? אנסה לבחון אותו. אם לוטוכין צודק, אסגור את התיק המסתורי הזה – וחסל."
הישרתי את המבט אל פדוסייב, שפניו עטו ארשת של עלבון, ואמרתי לו בטון האופייני לשופט:
– הינך תובע את הסוחר לוטוכין על כך שהוא קרא לך "טיפש". אמור לי, האם אתה בטוח לחלוטין שאתה חכם?
– לגמרי, – השיב פדוסייב.
– טוב, – חיככתי את ידיי בהתלהבות (העסק התחיל להתקדם בכיוון הרצוי). – אם כך, אחוד לך חידה קטנה ואפסוק לפי תשובתך איזה מין אדם אתה.
פדוסייב שתק והביט בי כאובד עצות.
– ובכן, נניח שלפניך דולקים שני נרות: ארוך וקצר… איזה מהם עליך לכבות, כדי שאחר כך הם ישתוו?
פדוסייב שקע במחשבה מאומצת, ואחר כך השיב, בעודו מעביר את היד לאורך זקנו בתנועה המשדרת סמכותיות:
– את הארוך.
חייכתי מתוך גיחוך.
– משמע שלוטוכין צדק. אתה באמת טיפש. הֱיה שלום! התיק נסגר.
המלך שלמה, שראה אותי ממעל, ודאי היה מרוצה, אולם השכיר פדוסייב נעלב. הוא אמר:
– איזה מין שופט אתה, אם מטיח עלבונות… אתלונן עליך!
– כמה שתרצה! – צעקתי בקוצר רוח. – לך לדרכך! הבא בתור!
הסוגייה הבאה עוררה בי עניין רב יותר: היא הייתה כמעט ברוח של שלמה המלך, רק שבמקום התינוק היה מעיל ובמקום הנשים – גברים. אבל העיקרון היה זהה.
– הינה, כבוד השופט, – אמר אחד משני הגברים, טכנאי קרונות במקצועו. – המעיל היה תלוי על המסמר, והוא פשוט בא ולקח אותו. "לאן זה? אמרתי". "המעיל, הוא עונה לי, לא שלך אלא שלי". "איך שלך, אם קניתי אותו?" "לא, הוא אומר – שלי".
– ומה גרסתך? – פניתי לאדם השני, בעל שער אדמדם וידיים מלוכלכות.
– הוא משקר, כבודו, – הכריז האיש המלוכלך. – המעיל שלי.
– טוב, אם כן – סיכמתי בנימה מעושה של קור רוח. – הוא אומר שהמעיל שלו, ואילו אתה טוען שהמעיל שלך. הצדק יעשה אם אחצה את המעיל לשניים.
פרסתי את המעיל על השולחן, הוצאתי את האולר ונעצתי מבט חודר בפני הקובלים. ציפיתי שבהתאם לעקרון שלמה המלך, בעלי המעיל ייפול על הברכיים בדמעות, יושיט אליי ידיים ויתחנן: "הו, אל-נא תחתוך את המעיל! מוטב שתמסור אותו לאיש הזה!"
במקום זאת, הם עמדו וצפו בשוויון נפש איך אני מנופף באולר מעל המעיל הפרוס לפניי. ב"פרשת התינוק", מה שמנע משלמה לחתוך את הילד הייתה העובדה שסלע המחלוקת היה יצור חי. עליי הנסיבות האלה לא יכלו להקשות… חתכתי את המעיל בקפידה בעזרת האולר, הענקתי את החצאים לטכנאי הקרונות ולאדם המלוכלך ואמרתי:
– הינה לכם, כמידת הצדק! לכו לשלום!
אחד מהם סובב בידיו את החצי שלו כה וכה (דווקא האיש המלוכלך), גיחך לעצמו, השליך את חלקו על הרצפה ויצא בטריקת הדלת. ואילו הטכנאי– אז השתכנעתי שהוא הבעלים של המעיל – הניח את קרעי המעיל על השולחן ואמר:
– נא לשלם לי 50 רובלים בעבור המעיל.
– למה זה? – נבהלתי.
– ככה! המעיל היה כמעט חדש ואתה השחתת אותו… הואל נא לשלם!
לאחר ששקלתי את העניין בהיגיון, החלטתי שטכנאי הקרונות אכן זכאי לסכום שנקב. שילמתי לו והתנחמתי בכך שעקרון הבוררות שאימצתי לי בכל זאת עבד: הרי בסופו של דבר, גיליתי את בעלי המעיל!
III
הפרשה הבאה גרמה ללב שלי לפעום בהתרגשות יתרה: היא עסקה בדיוק בסכסוך בין שתי נשים בעניין הזכות על התינוק המפורסם. העניין היה פלאי ממש: הדמיון למקרה של שלמה המלך היה כמעט מלא. גם שתי הנשים וגם התינוק העטוף בשמיכה ניצבו לפניי. אמרתי "כמעט" – כי למרבה הצער, אחרי שהתעמקתי בפרטי הפרשה, גיליתי בה סטייה משמעותית מזו של שלמה המלך. ההבדל התברר במהלך דין ודברים:
– הגברות הנכבדות! – פתחתי. – למיטב הבנתי, כל אחת מכן מצהירה שהיא האם של התינוק ותובעת את הזכויות עליו?
– אם היא כל כך רוצה, – מיהרה להעיר האישה המגושמת, – שתיקח אותו לעצמה. הרי הילד הזה הוא באמת שלה!
– תראו את הנוכלת הזו! – התפרצה האישה הרזה. – הילד הוא שלי?! ממש! הוא שלך! ביקשת שאחזיק אותו לרגע על הידיים וניסית להימלט! איזו מין אימא את!…
– לא, את האם! – השיבה השנייה. – מה את משקרת? זה הרי ידוע: כל אחת רק מחכה להיפטר מהתינוק שלה! כולכם אלופים בלהביא ילדים לעולם ואחר כך מנסים להפיל אותם על מישהי אחרת!
הן פתחו בצעקות רמות בלתי נסבלות.
– הינה, הרהרתי לעצמי. – איך השתנו סדרי העולם מימי שלמה המלך! בזמנו, כל אישה ביקשה לאמץ תינוק זר, ועכשיו כל אם מנסה למסור את התינוק שלה לאנשים זרים. אלוהים! ובגלל איזה מעיל אנשים מסוגלים לשסות איש את גרון רעהו!…
שלפתי בטבעיות את האולר מן הכיס ואמרתי:
– כל אחת מכן תקבל עכשיו חצי מהילד!
אף אחת מהן לא התחננה בפניי… שתיהן עמדו בציפייה ל"ניתוח", והביטו בי ובאולר שלי כתרנגולות בבן אדם. ברור שלא התכוונתי כלל לחצות את התינוק… רציתי רק להפחיד את הנשים. אלא שהן לא נבהלו. אני מניח, שהן פשוט לא ממש האמינו לי. פלטתי אנחה, החזרתי את האולר לכיס ונקטתי צעד נאור יותר.
– א-הא… נו, טוב! – אמרתי בטון מאיים. – אם כך, אני לוקח את הילד לעצמי. שמעתן?
מדהים. גם הפעם אף אחת מהן לא נבהלה, לא פרצה בבכי, לא התחננה "הו, כבוד השופט הרחום" וכו'. במקום זאת, הן פשוט נשמו לרווחה, הסתובבו ויצאו מן החדר. ואני נשארתי עם התינוק על הידיים.
IV
כל המריבות המשפטיות האלה התישו אותי, ולתיק הבא, שעסק ב"פגיעה פיזית", נכנסתי בדהרה, בשאיפה לסיים את יום העבודה שלי מהר ככל האפשר.
– על מה אתה מתלונן? – שאלתי את עובד המכולת ענק הממדים.
– אתמול הוא סטר לי בפרצוף, הבנאדם הזה.
– יריבו היה עגלון שמן, בעל הבעת פנים חצופה.
– ואילו גם אתה סטרת לו? – שאלתי – לא היית תובע אותו?
עובד המכולת חשב זמן-מה והשיב:
– לא. אז לא הייתי מתלונן.
– אז למה לא סטרת לו?
– לא היה לי זמן לזה, כבודו, הייתי עסוק.
– והיום יש לך זמן?
– היום יש.
פניתי ליריבו:
– מה היית מעדיף? לקבל שבועיים מאסר או סטירה אחת?
העגלון שמח ואמר:
– עדיף סטירה!
– אז תן לו אחת, – אמרתי לעובד המכולת, – וגמרנו.
גם עובד המכולת שמח, הניף את היד וחבט ביריבו כך שהוא התגלגל על הרצפה.
– אה! – צעק העגלון תוך כדי שהוא קם. – סטרתי לך ולא נפלת, ואתה מפיל אותי מהרגליים?! אני אראה לך מה זה!
הוא אחז בעובד המכולת והתחיל לחבוט בו ללא רחם. מתוקף היותי אדם ערכי ושופט רחום, זינקתי לעברם בניסיון להפריד ביניהם, ומיד הבנתי שזו הייתה טעות: שניהם התנפלו עליי – על השופט והאדם הרחום שאני.
או אז הבנתי כמה קשה הוא תפקידו של בורר: ביום אחד איבדתי 50 רובלים, את המוניטין שלי, ובתמורה קיבלתי תינוק זר שאין לי צורך בו וחטפתי כמה מכות. "שלמה המלך היה מסודר, – חשבתי לעצמי. – היו לו שומרי ראש וסמכויות של מלך… כל מעשיו התקבלו בברכה."
כיום אני יושב בבית ושואל את עצמי: מדוע לא שרדתי בתפקיד הבורר? האם לא היה לי מספיק שכל? לא, שכל היה לי. מצפון? גם מצפון היה. חוכמה? די והותר.
אז למה?
הערות