שמי אָסִר, ואני ממש לא קטן – אני בן שש!
אני גדול ממַלִיכַּה, בת הדודה שלי, בשנה שלמה.
לפני רגע התחבאנו מאחורי הווילון. ברור שאנחנו אוהבים להיעלם מעיני המבוגרים.
מהמסתור שלנו שמענו את אמא שלי אומרת לדודה, שילדים ביפן לומדים לפרק שעונים דיגיטליים ולהרכיב אותם מחדש.
הסתכלנו זה על זו בתדהמה ושאלנו: איך זה שאנחנו לא רואים את האנשים שמאחורי הווילון, אבל כן שומעים את הקולות שלהם?!
מהצד השני של המסתור צחקה הדודה ואמרה: "הלוואי שהילדים שלנו יהיו כמו הילדים ביפן –שילמדו משהו שימושי, ולא רק יצפו כל היום בסרטים מצוירים בטאבלט ובטלפון."
ואז שתיהן פרצו בצחוק רם.
הבטנו זה בזו בפליאה מדברי אמא ודודה, ואז מַלִיכַּה שאלה אותי:
– הילדים ביפן… הם שונים מאיתנו? הם גדולים?
עניתי לה בתמיהה:
– מה זאת אומרת?
היא ניסתה להסביר:
– אולי הם בגיל של אח שלי, אדם, שהולך כל יום לאוניברסיטה ויודע הכול?
רציתי להבין, אז שאלתי:
– הוא יודע על שעונים דיגיטליים?
היא ענתה בביטחון:
– ברור! יש לו המון שעונים.
חשבתי רגע ואז אמרתי:
– אז כנראה שהילדים ביפן הולכים לאוניברסיטה…
מלִיכַּה הציעה שנבקש מאדָם לקחת אותנו מחר איתו לאוניברסיטה, כדי שנהיה כמו הילדים ביפן — אבל אני מיד אמרתי: לא!
אני לא אוהב אוניברסיטה. אני רק אוהב לשים אוכל לחתולים, וללמד את הגורה הקטנה איך לעשות את הצרכים שלה בתוך ארגז החול שלה.
היא ענתה במהירות:
– אתה ממש מוכשר בללמד חתולים. הם שומעים בקולך בכל דבר — כאילו אתה קוסם!
צחקתי ואמרתי לה שגם היא מוכשרת — במיוחד בסידור הבית. (ראיתי אותך כמה פעמים מחזירה כל דבר למקום שלו בקלות)
היא חייכה חיוך קטן ואמרה:
– אנחנו מוכשרים בהרבה דברים.
ואז סיפרתי לה על הרעיון המסוכן שעלה בראשי:
– אז אולי… אנחנו יכולים ללמד את הילדים מיפן איך להאכיל חתולים ולאמן אותם,
וגם איך לשים כל דבר במקום שלו —
והם ילמדו אותנו איך לפרק ולהרכיב שעונים!
הערות