טוד היה גדול ורועש. הכול אצלו היה גדול והכריז על עצמו בפומבי ובקול רם: גובהו (2.04), פניו (לבנים, משובצים נמשים כתומים, סנטרו כבד, משקפיו עבים, עיניו כחולות עכורות, שפתיו בשרניות ולחות, פשוקות למחצה תמיד), ראשו (מעוטר קווצות שיער ג'ינג'יות מזדקרות, מאסיבי, בעל מצח בולט ותנוכי אוזניים כבדים), ידיו (ארוכות, בעלות מרפקים בעובי מאיים ואצבעות ענקיות, מנומשות גם הן), רגליו, או שמא נכון יותר לומר "רגלי ענק", בנעלי זמש עצומות במידתן. גם לכפות הרגליים הכבירות, וליתר דיוק לבהונותיהן, הייתה הבעה רועשת – בזה הבחינה מאשה בלילה הראשון שלהם. עוד בילדותה זיהתה שלבהונות רגליהם של בני האדם הבעה ייחודית, בדומה לארשת פניהם. אצבעות הידיים נטולות הבעה ואילו אצבעות הרגליים ניחנו בה! לכן מסתירים כולם את בהונותיהם בתוך גרביים. את אצבעות הרגליים הלבנות העצומות של טוד, שבקצותיהן ציפורניים ורודות קמורות, כיסתה פלומת שיער ג'ינג'ית דקה והן היו רועשות גם כן, במיוחד האצבע האמצעית שהתארכה ובלטה בהתרסה.

ובאשר לקולו של טוד… הוא רעם בדירת שני החדרים הסובייטית של הוריה של מאשה כך שהשכנים מעבר לקירות הדקים קפאו במקומם. על אף שלא היה זה קול בס אלא בסך הכול קול גבוה שהאמיר תדיר לפלסט. וגרם לוואזות של סבתא לצלצל.

אך הדבר הכי רועש בהופעתו של טוד היה החיוך שלו. כששפתי הנפיל הלחות שלו נפשקו וחשפו שיניים לבנות ובריאות מאו-ו-ו-וד, יחד עם החניכיים הבשרניות, החלל סביבו כמו התרחב והתמלא במשהו חדש וזר, והאנשים הסובייטיים, אפופים תמיד בחששות ובפחדים, התאבנו נוכח הפגנת החופש הזר והמרעיש.

"אל תצחקי בקול רם, זה סימן לטיפשות!" לימדו את מאשה בבית ובבית הספר. ואילו טוד צחק בפה מלא, רוקו משפריץ לכל עבר וראשו הג'ינג'י מוטה לאחור. הוא צחק בקולי קולות ואימה ואביה של מאשה החליפו ביניהם מבטים נבוכים. טיפש הוא בטח לא היה: הזמינו אותו שוב לשמש מתורגמן בעסקה למכירת מכונות אמריקאיות חדישות לחיתוך מתכות. העסקה נחתמה בהצלחה, המנהל, יחד עם המשפטן והמזכירה, הלכו לראות את "אגם הברבורים" בתיאטרון "בולשוי", אחר כך חזרו הביתה לדטרויט, וטוד התעכב מעט "כדי לראות את מוסקבה", שבה ביקר לראשונה. חבר של חבר, שהתמחה בלימודים סלאביים, חי במוסקבה וכתב עבור העיתונות האמריקאית, נסע עם אשתו לטיול בסיביר והשאיר לטוד דירה ריקה בבניין שיועד לתושבים זרים בשדרות קוּטוּזוֹב. בלנינגרד ביקר טוד כמה וכמה פעמים: שמונה פעמים בתפקיד מתורגמן בעסקאות דומות ופעמיים כשעוד היה סטודנט בפקולטה לפילולוגיה בסטנפורד. ואילו במוסקבה לא ביקר אפילו פעם אחת.

את מאשה הוא פגש במגרש החלקה על קרח בפארק גורקי והתאהב בה מייד. Gorky Park היה שמו של רב-מכר אמריקאי שראה אור זה לא מכבר, וטוד קרא אותו במטוס, בטיסת ניו יורק מוסקבה ב-4 בדצמבר 1981, לקראת פגישתו עם "מוסקבה המסתורית, בירת האוטופיה האדומה". ספר בלשים, המגולל את קורותיהם של החוקר חסר המורא רֶנְקוֹ, אירינה היפהפייה, איש הקג"ב רוקם המזימות פְּרִיבְּלוּדָה ואוסבורן רודף הבצע, נראה בעיני הפילולוג, המומחה לשפות הסלאביות, שטחי למדי. אבל פארק גורקי עצמו עורר את דמיונו. ועל אף שבקושי ידע להחליק, הוא שם פעמיו למגרש ההחלקה. והתנגש במאשה כמו משאית רכינה המתנגשת ברכב פרטי. שניהם צנחו לתוך תלולית שלג, כמו ברומן שברומן. ומאותה תלולית השלג הכול התחיל.

 מאשה הייתה בחורה מושכת בעלת גזרה דקה, כתפיים רחבות, פנים ערניים ועיניים גדולות בצבע ירוק כהה. היא עמדה לקראת סיום לימודיה בפקולטה היוקרתית לעיתונות באוניברסיטת מוסקבה, לשם התקבלה מהניסיון השני. הוריה השתייכו לחוגי המשכילים בעלי המקצועות הטכנולוגיים. היא כבר שלטה לא רע בשפה האנגלית וטוד דיבר רוסית שוטפת, אם כי במבטא אמריקאי כבד. הוא נולד וסיים את לימודיו בבית הספר באוסטין, אביו סחר במכוניות תוצרת גרמניה ואימו, יחד עם אחותה האומנית, ייצרו תכשיטים ייחודיים ומכרו אותם בגלריה ברחובה הראשי של העיר.

את הלילה הראשון שלהם בילו מאשה וטוד בדירה ההיא בשדרות קוטוזוב. בדירת ארבעה חדרים הגדולה הקירות היו לבנים, דבר לא רגיל ואף… לא מכובד בעיני אדם סובייטי (הרי זה נהוג רק בבתי חולים!). כל החפצים כאן היו זרים, הכול הדיף ריח של חוץ לארץ. ובחדר האמבטיה עמדה אסלה אמריקאית לא מהעולם הזה מלאה במים תמידית. לצידה הבריק הבידה המסתורי. בערב ההוא הם שוב הלכו לפארק ומאשה ניסתה ללמד את טוד להחליק. אך קל יותר היה ללמד פנס רחוב. בסטנפורד התאמן טוד בחתירה. הם קפאו מקור והצטרדו מרוב צחוק…

טוד הדליק שני נרות עבים בידיי הנפיל שלו, חלץ פקק מבקבוק יין צרפתי, שעל תוויתו הופיע ארמון עתיק ואפלולי, מזג את המשקה בצבע ארגמן לגביעים גדולים מדי ונקיים מדי, והם התחילו לשתות ולדבר, ישובים על ספה מתוצרת חו"ל בצבע אפור, שחור ואדום.

לפני מאשה הייתה לטוד חברה באוניברסיטה, גם היא די גבוהה, אחר כך היא עזבה אותו; מאוחר יותר, כשהמשיך ללימודי הדוקטורט, יצא עם בחורה נוספת. אך גם הקשר הזה הסתיים בלא כלום. גם למאשה היו שני רומנים. הראשון נגמר מהר; הקשר השני, עם ולנטין, סטודנט לרפואה חובב גראס ורוק כבד, דעך לאיטו במשך שנה ועתה הגיע לשלבי הגסיסה הסופיים שלו. טוד נפל על מאשה כמו סקוויה אמריקאית. מאשה הבינה שהיא מוצאת חן בעיניו אבל היא מצידה… בקיצור… היא לא ידעה בינתיים מה ואיך יהיה עם טוד הרועם. בכל אופן, כל העניין היה יוצא דופן ומעניין.

'נראה,' אמרה בליבה. 'נראה.'

הם התחממו מהיין והשתכרו די מהר. טוד לא הציע שום מתאבן. גם לא היה לו מה להציע: בעלי הדירה השאירו לו מקרר ריק. מדי בוקר שתה טוד שתי כוסות קפה שחור וקינח בשתי פרוסות לחם לבן סובייטי ענקיות, על פרוסה אחת מרח חמאת בוטנים ועל השנייה ריבת תותים, שאת שתיהן הביא עמו מחוץ לארץ; את ארוחת הצהריים נהג לאכול בעיר, במקומות מזדמנים, בערבים שתה בירה עם צ'יפס או תה עם דובשניות סובייטיות שהתחבבו עליו עוד בלנינגרד. אחרי הכוס השנייה טוד השתתק באחת והתאבן. כתמים אדומים בצבצו על לחיי השיש שלו. הוא נטל את ידה של מאשה בידו. בתוך כפו היא דמתה ליד של ילדה.

"מאשה, את מוצאת חן בעיניים שלי מאוד," אמר והוסיף: "מאוד!"

שפתיו הלחות האדימו מהיין ונפערו, וחצי חיוך רועם האיר את פנים הדירה, שכל תכולתה צעקה חוץ לארץ.

מאשה לא ענתה דבר והביטה ישר בפניו של טוד, בחנה אותם. אצבעותיו משכו מפניו את המשקפיים בתנועה מגושמת. עיניו הפכו מייד לגדולות יותר ועכורות פחות. פניו התקרבו לפניה ומילאו את הסלון. שפתיו הגדולות והלחות של טוד כיסו את שפתיה של מאשה. הם התנשקו. עבור מאשה המשימה הייתה סבוכה למדי, היא טרם פגשה בשפתי נפיל בחייה. פיו של טוד הדיף ריח קיבה ריקה.

"מאשה, אפשר?" הדהד באוזנה.

כף ידו התקמרה בצורת דחפור וכיסתה ברכות את שדיה העטופים בסוודר אנגורה.

"כן," היא ענתה.

במיטה, אחרי גיפופים ונשיקות רועשות ולחות, שבהן כיסה את שדיה ואת כתפיה, הוא התחיל להפשיל את תחתוניה.

"מאשה, אפשר?"

"תן לי." היא הניחה את ידי הילדה שלה על כפות הדחפור שלו.

ואמרה: "טוד, אני בסוף המחזור, זה… בסדר?"

"מח… זור? אה, וסת?" הוא נזכר.

"כן… זה כלום… טיפה דם… זה לא יפריע?"

"הו, לא, לא," הוא הבין והנהן בהתלהבות בראשו הענק. "זה לא יפריע בכלל, זה נורמל, נורמל!"

מאשה השתחררה מהתחתונים על כל תכולתם: תחבושת היגיינית מעשה ידיה – אחת מאלה שמיליוני נשים סובייטיות הכינו מדי חודש, ובעטה את התחתונים ברגלה מהמיטה. טוד הפשיל את תחתוני הפסים שלו, ולאורו של אותו צמד נרות עבים, שהועבר לחדר השינה, ראתה מאשה את הזין שלו – גדול ולבן כמו פניו של טוד. ואת שיער הערווה הג'ינג'י.

הוא לפת אותה בזרועותיו והחזיק בה כמה רגעים, נישק אותה נשיקות רועשות ולחות, אחר כך התחיל לגשש במגושמות את דרכו לגן התענוגות. מאשה עזרה לו למצוא אותה. הוא חדר אליה עמוק ובעוצמה. התרומם מעליה על ידיו, גנח בראש מוטה לאחור וקפא.

"ספינקס," חשבה מאשה.

הוא התעורר לחיים, חיבק אותה וסובב אותה על צידה בזהירות. מאשה ראתה את גרגרתו הגדולה של הספינקס.

טוד היה מנוסה במיטה, הוא אהב מין. אך חרף כל מאמציו מאשה לא גמרה בלילה הראשון שלהם. ואילו הוא שפך לחיקה את זרעו שלוש פעמים, ובכל פעם מחץ את גופה בידי הענק הגדולות והקרירות שלו ונהם לתוך ראשה: "מא-א-אשנקה… מא-א-אשנקה מתוקה…"

מאשה התעוררה מוקדם בבוקר והחלה להתארגן. טוד, אבריו פרושים על פני כל שטח המיטה הזוגית, פקח עיניים: "מאשנקה… את… כבר… ממהרת?"

"כן, לצערי. אני מתחילה בתשע וחצי באוניברסיטה ואני עוד צריכה להספיק לקפוץ הביתה לפני כן."

מאשה נעמדה ערומה, רכסה את החזייה ותרה בעיניה על השטיח הכחול אחר תחתוניה הוורודים. אבל אלה לא היו בשום מקום. טוד התיישב על המיטה, חיבק את מאשה, הצמיד את פניו לשדיה. היא ליטפה את ראשו.

"זה רע שאת ממהרת."

"מצטערת, מותק."

"את… היה לך טוב?"

"מאוד," היא נישקה את קווצות השיער הג'ינג'יות הסוררות.

הן הדיפו ריח של בחור רגיל ולא של חוץ לארץ.

"את… מה את עושה היום?"

"בערב – כלום."

"אז נצא לאיזה מקום… יו נואו… לארוחת ערב?"

"כן, כן. לאן שתרצה. אפשר בקפה 'שוקולדניצה'".

"יותר טוב למטרופול^[1]".

"מטרופול? יכניסו אותי בכלל?" היא סרקה במבטה את השטיח. "אבל איפה הם… לעזאזל…"

"יכניסו, יכניסו, יו נואו! בוודאי! אחרת יהיה להם רע מאוד!"

הוא חזר שוב ושוב על "יו נואו" הזה שלו, שנשמע כמו "נאו". 'עכשיו' תרגמה מאשה בליבה. 'כל האמריקאים חיים בכאן ועכשיו, רק אנחנו ממשיכים לחיות בחלומות…'

פנים הדירה, שנדף ממנה ניחוח של חוץ לארץ, והלילה שבילתה עם האמריקאי נתנו בה את אותותיהם. מחשבות חדשות הזדחלו לראשה. 'כאילו ביקרתי באמריקה…'

אבל התחתונים נעלמו כלא היו. היא הסתובבה בחדר השינה, כרעה, הציצה מתחת למיטה. טוד נחפז לסלון להביא את משקפיו, חזר – נפיל לבן ערום וממשוקף – כרע בעזוז תוך חריקת ברך, וקרא מייד: "הנה, מאשנקה!"

הוא השחיל על אצבעו הענקית את התחתונים, שהיו זרוקים על הרצפה, והושיט לה.

"אוי!" היא פלטה ולקחה אותם. "זה מה שנקרא: להרכיב את המשקפיים בזמן!"

הם צחקו.

תחבושת מאולתרת מוכתמת בדם נשמטה מהתחתונים. טוד תפס אותה מייד.

"גם זה…"

מאשה חשה מבוכה, נטלה ממנו את התחבושת, הביטה במיטה, שבה בילו את הלילה הראשון שלהם, והבחינה בכתמים אדומים על הסדין.

"תראה מה זה…" היא משכה בכתפה. "ואני חשבתי שנגמר… מטומטמת…"

"זה… נורמל!" טוד כרע על ברכיו מולה וחיבק אותה. "מאשה, את… את פשוט, יו נואו… מופ-לא-ה!"

"טינפתי לחבר שלך…"

"את מאוד… מאוד מופ-לא-ה!"

הוא אימץ אותה אליו חזק, נישק את שדיה, את עצמות הבריח שלה ואת צווארה. אחר כך הניף אותה באוויר וקם על רגליו. מאשה מצאה את עצמה תלויה באוויר מתחת לתקרה, בקרבה לנברשת הזרה, התחתונים בידה השמאלית והתחבושת בידה הימנית. 'איש עוד לא הניף אותי כל כך גבוה…' טוד הביט בה מלמטה. פניו נגלו לה באור שונה. היא ראתה פתאום איש אחר. טוד אחר. והתחשק לה להיכנס אתו למיטה. 'אני צריכה לזוז…' היא נזכרה באכזבה והצליפה בתחתוניה על הנברשת.

טוד הניח אותה על השטיח. היא לבשה במהירות את התחתונים, התחבושת נותרה בכף ידה: "מותק, איפה יש כאן פח אשפה?"

"מה?" הוא לא הבין.

"אני צריכה לזרוק…"

"אני אזרוק." הוא הושיט את כף ידו הפתוחה.

היא השתהתה לרגע, אחר כך הניחה את התחבושת על כף ידו כמו על צלחת: "הנה".

מראה התחבושת המקומטת, המוכתמת בדם קרוש היה עלוב. פיסת צמר גפן הזדקרה מתוך אגד החבישה המקופל לארבעה.

"ככה זה… אצלכם?"

"ככה זה אצלנו!" מאשה החלה להתלבש. 

טוד קירב את כף ידו לפניו ובחן את התחבושת, כמו מדען שבוחן חרק אקזוטי.

"מעניין?" מאשה לבשה את הסוודר וניערה את שיערה הערמוני מהצווארון.

היא לא הייתה ביישנית כלל.

"יו נואו, לא רגיל. מאוד."

"אצלנו זה רגיל."

"קונסטרוקציה משונה. מאוד."

"מעשה ידיי."

"איך זה?"

"אני הכנתי אותה בעצמי. ומכינה כאלה מדי חודש."

"למה? ומה עם… בית מרקחת? לקנות?"

"יש שם רק צמר גפן ואגד."

"וטמפונים?"

"מה?"

"אפשר לקנות אצלכם בבית מרקחת טמפונים?"

"טמ…פונים? לא שמעתי על דבר כזה. מה זה… בשביל וסת?"

"כן. אצלנו כל הנשים קונות טמפונים. זה נוח מאוד."

היא גרבה את הגרביונים ולבשה את מכנסי הג'ינס, ניגשה אליו. הוא השליך את התחבושת על הרצפה וחיבק אותה: "מאשה, היום בערב אנחנו…"

"בטח."

היא הביטה בפניו: עיניים עכורות מאחורי עדשות משקפיים עבות, שפתיים לחות פשוקות למחצה, עור שיש משובץ נמשים, סנטר כבד ועליו שלושה פצעונים, תנוכי אוזניים בשרניים. כל זה היה נפלא. אפילו נפלא מאוד.

ענק, ג'ינג'י', מוזר. זר.

'רוֹצָה!'

 

מאשה קפצה הביתה לאכול ארוחת בוקר ולקחת את התיק, אחר כך נסעה לשעה השנייה באוניברסיטה, לראשונה היא בכל זאת איחרה. בארוחת הבוקר אמרה להורים ולסבה, שהתגורר אתם בדירה, שישנה אצל חברה. ועם טוד רק החליקה בפארק. והודיעה שהיא החליטה להזמין אותו אליהם הביתה. הוריה, שאתם הייתה ביחסים טובים, החליפו ביניהם מבטים ולא אמרו דבר.

"להזמין אמריקאי? הביתה?" צעק הסבא כבד השמיעה ופרץ בצחוק, חושף שיניים דלילות שניכרו בהן נזקי העישון. "בימינו, מאמא'לה, זה היה נגמר ככה!"

הוא הצליב שני זוגות אצבעות לצורת סורג.

"אבא, עכשיו, ברוך השם, לא סטלין בשלטון אלא לאוניד איליץ'^[2]," ענתה האם לסב במלוא הרצינות. "בטח, מאשה, תזמיני. אֹפֶה מאפה דגים."

"הוא דובר גרמנית?" שאל האב, מהנדס מתכת במקצועו, וכיבה את בדל הסיגריה. "אנגלית אני לא מדבר מילה."    

"ואני מדברת הרבה מילים…" מאשה לעסה חביתית ממולאת בגבינת טבורוג ולגמה מהקפה. "אבא, הוא מלהג ברוסית שוטפת. טובה יותר מהגרמנית שלך. טוד… מממ… הוא בחור מצוין. חכם, משכיל. אתם תחבבו אותו. זהו זה! אני רצה!"

היא קפצה על רגליה לפני שסיימה ללעוס.

"ומה הוא שותה חוץ מוויסקי, טוד הזה שלך?" שאל אבא.

"אבא, הגיע הזמן שתשתחרר מסטראוטיפים," גלגלה מאשה על לשונה את המילה האופנתית ומיהרה למתלה הבגדים.

"נשתה וודקה," פסק האב והביט באשתו.

 

אחרי שנפרד ממאשה, הוריד טוד הערום מהמיטה את הסדין המוכתם בדם, לקח אותו לחדר האמבטיה, הכניס לתוך מכונת הכביסה. חזר לחדר השינה, הרים את התחבושת ודידה למטבח בעודו בוחן אותה. במטבח הוא התיישב על כיסא ורכן מעל התחבושת. הוא פרש את בד הגזה הצפוד, שעליו דם קרוש, ומצא בפנים פיסת צמר גפן.

'כל אישה מכינה כזה? מדי חודש? תקופת האבן…' חשב. 'למה, לעזאזל, זה לא נמכר אצלם?! אבל למה?! הרי הם משגרים ספינות לחלל! ארץ מסתורית…'

 

טוד ומאשה נפגשו מדי יום, את הלילות בילו אצלו. ועם כל לילה נוסף נהנו זה בזרועות זו יותר ויותר. ולא רצו להיפרד כלל. רק פעם אחת, כשטוד בא לארוחת הערב אצל "הזקנים" של מאשה, הם החליטו לא ללון אצל טוד – למחרת בבוקר הוא אמור היה לטוס לניו יורק. והם מאוד לא רצו בזה. כל כך לא רצו.

טוד נתן למאשה במתנה סוודר דק יפהפה, שהוא קנה בחנות למטבע זר "בֶּרְיוֹזְקָה", בקבוקון בושם Poison ועוד קופסה קטנה, שביקש לפתוח אחרי שייסע. מאשה קנתה לו את התקליט "על גל זכרוני^[3]", מטריושקה מעוטרת בציורי פאלח^[4] ואת "האמן ומרגריטה" מאת בולגקוב.

בתום ארוחת הערב הרועשת אצל ההורים, בליווי וודקה, סמובר חשמלי, מאפים מסורתיים וביצוע שירים רוסיים ואמריקאיים לצלילי הגיטרה (אבא של מאשה ניגן, התברר שטוד היה נטול כל חוש מוזיקלי בעליל), מאשה יצאה ללוות את טוד לתחנת המטרו. שלג ירד. חלונות בנייני הלבנים והבניינים הטרומיים האירו. הם הלכו בשתיקה והחזיקו ידיים. לשניהם לא התחשק לדבר. כל צעד גבה מהם מאמץ, קצב הליכתם לכיוון תחנת המטרו הלך והאט. וכשהאות M החלה להאדים מבעד למסך השלג, נעצרה מאשה ונצמדה לטוד.

"לא… לא… לא…" היא מלמלה לתוך מעילו האמריקאי.

טוד כרע, חיבק את מאשה, הצמיד אותה אליו.

"לא, לא, לא," היא חזרה שוב ושוב.

"מאשנקה…" הוא נהם.

"אני לא רוצה שתיסע."

"גם אני לא רוצה."

"אל תיסע, אני מבקשת!"

"מאשנקה, אני חייב. עבודה. אחזור מהר. יתנו לי ויזה. בטוח. בטוח!"

הוא ניער אותה.

"אל תיסע, אל תיסע…" היא מלמלה והניעה את ראשה מצד לצד.

"מאשנקה."

"בבקשה אל תיסע…"

הם קפאו חבוקים. ואז בבת אחת השתחררה מאשה מאחיזתו של טוד ורצה לכיוון המטרו. פיו נפער בתמיהה והוא יישר את רגליו. האות M האדומה השתקפה בעדשות משקפיו. הוא שעט אחרי מאשה בדילוגים ענקיים וגמא את המרחק ביניהם בנקל. אבל היא החוותה תנועת ביטול בידה ולא עצרה, ירדה בריצה במדרגות הגרניט לתחנת המטרו "האקדמית", דהרה לטלפון הציבורי, תלשה מידיה את הכפפות, שלשלה מטבע שתי קופייקות לתוך החריץ המתכתי הקר, חייגה את המספר של הבית. אביה ניגש.

"אבא, תקרא לאימא," מלמלה מאשה.

"מה קרה? איפה את?"

"שום דבר. תקרא לאימא, bitte!"

האם ענתה.

"אימא, תקשיבי, היום החלטתי לבקר עוד פעם…" פתחה מאשה בנחישות ונמנעה מלהביט בפניו של טוד שהופיעו מולה.

"אצל החברה לנה?" צחקה האם. "ככה קוראים לזה היום?"

"כן, ככה. בקיצור. אחזור מחר."

מאשה ניתקה. נפנתה לטוד.

 

ליל הפרידה שלהם היה קצר מדי. קצר עד גיחוך. כמו בדל נר עלוב. הזמן התכווץ, דקות הפכו לשניות. הם צללו זה לתוך זו שוב ושוב בלהט, לחשו מילות אהבה ומלמלו וידויים, גנחו ונאנקו, אחר כך צנחו לשינה חטופה ושוב התגלגלו זה לזרועות זו כמו לתוך ים.

אך שעון היד הארור של טוד התעקש לצלצל בשעה 6:00.

מאשה נרעדה וקראה "לא!", אבל אז נרתעה פתאום, התיישבה על המיטה בגבה לטוד. הוא התרומם על ידי הענק שלו.

"לא אסע לשֶרֶמֶטְיֶיבוֹ^[5]," פסקה בלי לסובב את ראשה.

ושוב חזרה על דבריה בכעס: "אני! לא אסע! לשרמטייבו!"

הוא השתהה מעט בדמות הספינקס הג'ינג'י, זחל לקראתה, חיבק אותה, הצמיד את אפו לשקע גבה התחתון. הם נותרו קפואים במשך דקות אחדות. אחר כך התחיל הסיוט הדומם של ההתלבשות וההתארגנות.

 

מונית לקחה את טוד לנמל התעופה שרמטייבו. מאשה דידתה הביתה. היא החליטה לא ללכת לאוניברסיטה, התפשטה, צנחה למיטתה. וצללה לתוך חלום ססגוני:

 

היא ילדה קטנה, היא נכנסת לארון בגדים ענקי בדירת סבתה, הוא גדוש שמלות ומצעים ומדיף ריח מתוק של נפטלין. היא נוברת בערמות הבגדים ומוצאת את בגד הים הכחול של אביה, שהוא קנה בנסיעת העבודה בפולין, בגד ים יפה מאובזר בכיס פנימי מוסתר, ששימש, לדברי האב, לאחסון מפתחות וכסף קטן. היא פותחת את רוכסן הכיס הקטן ומגלה בפנים לא מפתח ולא מטבעות אלא תמונה של ילד. זהו טוד, על אף שהוא לא ג'ינג'י ופניו שונים לגמרי. הוא אומר לה משפט אחד מהיר באנגלית אבל היא לא מבינה אף מילה, הוא חוזר וחוזר על המשפט ולבסוף היא קולטת שעליה ללכת לתחנת רכבת אמריקאית כדי לפגוש אותו, כי שם אמור לקרות משהו חשוב, ואם היא תאחר, הוא יילקח ממנה לתמיד. היא פוסעת, היא רצה ברחובות מוסקבה השוממים, היא מבינה שהיא מאחרת, היא רצה, מחפשת את תחנת הרכבת ומוצאת אותה לבסוף במבנה מכוער וישן שקירותיו בלויים, היא נכנסת פנימה ומוצאת את עצמה בתחנת רכבת אמריקאית ענקית מלאה באמריקאים לבושים היטב, מדיפים ניחוחות בושם וסיגריות ואוחזים במזוודות ובתיקים, צועדים, נחפזים, מעשנים, משוחחים ביניהם; לתחנת הרכבת יש ריח של אמריקה, היא מבינה שזאת תחנת רכבת אמריקאית מיוחדת במוסקבה, הכול כאן אמריקאי – הקיוסקים, הדוכנים, הגלידה, המשקאות, הרכבות ברציפים, אפילו היונים גדולות ולבנות יותר מהרגיל. גם נקי כאן מאוד. היא מחזיקה את התצלום בידיה ותרה במבטה אחר הילד בתוך ההמון הנע, היא בוחנת את ההמון ואת התמונה, אבל הפנים המצולמים משנים את תוויהם, תווי הפנים של הילד מיטשטשים והיא מבינה שלא תוכל לזהות את טוד, היא תתבלבל בינו לבין אחרים. פתאום מישהו מחבק אותה מאחור. היא מפנה את ראשה לאחור. מאחוריה עומד זקן ממושקף, שדוף וענקי. זהו טוד. הוא גבה עוד יותר! הוא מרים אותה ונושא אותה על ידיו. פניו הצרים, הענקיים, המקומטים והבלויים קרובים מאוד לפניה, פיו פעור למחצה ובו שיניים שהצהיבו. הוא נושא אותה ונושם בכבדות, הוא מטפס במדרגות על במה מוגבהת שעליה ניצבת מיטה ענקית מכוסה עלי כותרת של ורדים. טוד מעמיד אותה על המיטה, הוא מתנשם כדרכם של זקנים ומצווה עליה: Get undressed! היא מביטה סביבה: המוני אמריקאים עם המזוודות שלהם ניגשים לבמה ומתגודדים סביבה. Get undressed! חוזר טוד על דבריו בחוסר סבלנות ומתחיל להתפשט בעצמו, מסיר את בגדיו המיושנים והבלויים בידיו הענקיות והרועדות. מאשה מבינה שהם התחתנו ושזהו ליל הכלולות שלהם. היא מורידה את כל בגדיה ועומדת ערומה על המיטה הענקית. האמריקאים, האוחזים במזוודות ובתיקים שלהם, מביטים בה בשתיקה. אבל מאשה לא חשה שום בושה. 'עכשיו אני רעיה!' חולפת מחשבה בראשה וממלאת אותה גאווה, 'תסתכלו!' טוד נפטר מבגדיו, מטפס על המיטה, נאנח אנחות של קשיש ושוכב פרקדן. 'מאשה, בואי אליי!' אומר טוד ברוסית ואוחז בידה. היא עולה על טוד, מפשקת את רגליה ומתיישבת על האיבר הענקי שלו. טוד שוכב ונושם בכבדות האופיינית לזקנים, הוא לא זע, מאשה מבינה שקשה לו מאוד, ושעכשיו, כשהוא הזדקן כל כך, היא, אשתו, צריכה לעשות הכול בעצמה, היא מתנועעת, מתנועעת, נעים לה, נעים לה מאוד, נעים לה נורא-א-א, על אף שטוד זקן וחסר אונים באופן מבעית, אבל למה, למה הוא הזדקן כל כך מהר?! זה כל כך לא הוגן, זה כל כך מפחיד וחסר תקנה, עכשיו רק המוות מצפה לו, אבל הוא כל כך טוב וכל כך יקר לה, והיא אוהבת אותו כל כך, חרף הקמטים והידיים הבלות והרועדות והפה האומלל, היא מתנועעת, מתנועעת, מתנועעת, ואין לה שום עניין באמריקאים האלה שמסתכלים על טוד ועליה, ולא מעניינים אותה הלחשושים שלהם והחיוכים הדו-משמעיים, טוב לה, כל כך טוב לה, טוב לה עד בלי די, היא אוהבת אותו, אוהבת מאוד, אוהבת לתמיד, אוהבת לנצח, אוהבת מאוד, מאוד, מאוד…

 

מאשה התעוררה מאורגזמה. לראשונה בחייה גמרה בשנתה. היא הרימה את ראשה והרגישה את הדמעות זולגות על לחייה.

 

במטוס הזמין לו טוד, על אף שעת הבוקר המוקדמת, מנת סקוטש כפולה עם קרח. הוא לגם מהוויסקי והביט בחלון. השמיים היו נטולי עננים. רוסיה – ארץ לבנה, שזורה פיתולי נהרות כהים – שטה למטה. השמש הבהיקה על שכבת הקרח שכיסתה את המים הקפואים. נופה של הארץ הצפונית והמסתורית היה מכשף. אך דמותה של מאשה, שקרמה עור וגידים במרחבי זיכרונו של טוד, האפילה על הנוף. ככל שהוא שתה יותר, דמותה של מאשה הלכה והתחדדה – תנועותיה, מילותיה, צחוקה, מלמוליה, ידיה ואצבעותיה הדקות והזריזות, הנחיותיה הנוקבות, ילדותיות-עוקצניות במגרש ההחלקה, צחוקה המתגלגל בקור המקפיא, המונולוגים חמורי הסבר שהפכו את ארשת פניה למתוחה ומנותקת, שדיה המשתחררים מהחזיה, השיר שהיא שרה לצלילי הגיטרה של אביה, מביטה דרך האנשים, מעווה את פניה ומעקמת את שפתיה היפות בעווית מיוסרת, ההליכה המקסימה שלה לחדר האמבטיה בלילה, יפחותיה בעת אורגזמה, ריצתה המהירה לטלפון הציבורי, ולבסוף הלחישות שלה בחושך: "אני אוהבת אותך!". עד מהרה כיסו פניה של מאשה את הנוף כולו. הנהרות הכהים והשלג הלבן נעלמו.

"למה עזבתי, לכל השדים?" שאל טוד את עצמו, התרומם בתנועה חדה בעודו אוחז בכוס שהתרוקנה, הקרח נשמט ממנה, הוא צעד צעד לתוך המעבר בין המושבים ונעמד במקומו כמו עמוד.

התחשק לו לקפוץ מהמטוס או לסובב אותו חזרה. דיילת ניגשה אליו, נטלה את הכוס מידו: "תרצה עוד אחת?"

טוד שתק והביט דרכה.

"אני אידיוט," הוא מלמל.

"מה, תסלח לי?"

"אני אי-די-וט!" הוא הודיע בקול רם לדיילת ופרץ בצחוק.

"אז עוד אחת?" חייכה הדיילת חיוך שווה נפש.

"נו…" הוא נשען בידיו על מסעדי המושבים והפך בין רגע לפטרודקטילוס, נאנח, קימט את מצחו העצום וענה בנימה רצינית: "לא!"

 

הוא נחת בנמל התעופה JFK, טלפן להוריו באוסטין והודיע להם שהוא מתחתן.

 

החודש שבא אחר כך שאב את מאשה וטוד לתוך מערבולת אהבים מטורפת שסחפה גם את המשפחות שלהם ואילצה את כולם להתפלש בתוכה: בעקבות שיחות הטלפון היומיות של טוד למאשה מניו יורק, איבד אביה את עשתונותיו וצעק שיפטרו אותו מעבודתו. מאשה הגיבה באיום לעזוב את הבית לדירת חברתה. האם ניסתה בכל כוחה לפשר בינה לבין האב. לוולנטין הודיעה מאשה שהרומן שלהם תם. אביו של טוד הביע את מורת רוחו המאופקת מהחלטת בנו להתחתן עם רוסייה (בן, צפה לכדור שלג של בעיות מזורגגות), האם חייכה ומשכה בכתפיה. ודווקא אחיו הבכור גרגורי, שהיחסים בינו לבין טוד תמיד היו קרירים, תמך בו בלהט. האח, ותיק מלחמת וייטנאם, אנטישמי, מאמין בכל ליבו שהקומוניסטים היהודים הסתננו מזמן לבית הלבן, בעל אוסף נשק אוטומטי ומטווח פרטי, התקשר לטוד מיוזמתו מקייטי, טקסס, כדי לברכו. הוא חזר ואמר שחיים בלי אהבה גדולה הם פח זבל (הוא עצמו נישא בשנית לאחרונה) והזמין את אחיו הקטן להתארח אצלו: נשתה, נפטפט, נירה קצת.

הוחלט שטוד יטוס למוסקבה בעוד חודש והוא ומאשה יגישו בקשה לרישום נישואין.

עבור שניהם החודש התארך ונדמה לשנה.

טוד, שלימד סמינרים בחקר התרגום במכללת האנטר ברובע מנהטן, היה נזכר לפתע פתאום במאשה, מששתק באמצע מילה ומאבד את חוט מחשבתו, מה שעורר גיחוכים בקרב הסטודנטים. גם ברחוב היה נעצר לעתים קרובות, מתאבן וצולל לתוך מאשה, זורק לה חצי משפט בליווי ה"יו נואו" שלו, ואז נאנח או מצחקק וממשיך ללכת. ואילו מאשה, להיפך, התמסרה כל כולה ללימודים כדי לא לחשוב על טוד; היא נהגה לשבת בספרייה ולקרוא את מה שצריך ואת מה שלא צריך; ביקרה במוזיאונים; נרשמה לחוג התעמלות אופנתי. הפעלתנות שלה לבשה אופי היסטרי, היא הרבתה במילים, הייתה אחוזת תזזית, העסיקה את עצמה במיני סידורים. ורק בלילה צנחה בעייפות לתוך טוד. מתפתלת מתשוקה ונרדמת. היא ניסתה לדמיין את גוף השיש המנומש שלו ולאונן אבל זה לא עזר. זה לא עזר בכלל.

ואיזה ביש מזל: טוד מיאן להופיע בחלומותיה.

החודש זחל כמו צב אבן.

סופסוף קיבל טוד אשרה, קנה מייד כרטיס והתקשר להודיע: "מאשה, מאשה, זהו! היום מאוחר בערב אני ממריא מ-JFK. אצלכם כבר יהיה בוקר! של יום המחר!"

"אני מחכה לך, מחכה לך, מחכה-ה-ה-ה!"

מאשה טרקה את שפופרת הטלפון והחלה לקפץ במקום ולמחוא כף כמו ילדה קטנה. היא חשה בכאב עמום ומוכר בתחתית הבטן.

'מחזור!' היא טפחה בידיה על ירכיה. 'תמיד בזמן, … אימא שלך!!'

"איזה…" היא פלטה אנחה עצבנית ונזכרה פתאום בקופסה הקטנה של טוד.

היא פתחה אותה עוד ביום עזיבתו. חפיסה ועליה תווית כחולה, מלאה בטמפונים אמריקאיים, ארוזים כל אחד בתוך שקיק נייר דק. טוד השקיע מאמצים לא מבוטלים כדי להשיג את החפיסה. מראה התחבושת ההיגיינית המאולתרת זעזע אותו. הוא שם פעמיו לחנות "בריוזקה" אך לא מכרו שם טמפונים.

'אמריקאים עובדים וחיים כאן שנים. איפה הנשים שלהם משיגות טמפונים?'

תעלומה! לא היה לו את מי לשאול – שכניו, עד כמה שהספיק לראות, היו צרפתים ושוודים. לדפוק אצלם בדלת ולשאול שאלה כזאת? הזיה…

'אולי בשגרירות יש חנות ייעודית לעובדים שבה מוכרים דברים כאלה?' היה ברשותו מספר טלפון של השגרירות. הוא חייג. ענו לו שאין חנויות בשגרירות. טוד ניתק, ניגש לחלון והחל לתופף בעצבנות באצבעותיו על הזגוגית. בחצר הבניין הוא ראה אישה לבושה מעיל פרווה שחור-לבן לא מתוצרת רוסיה. כלב ארוך פרווה קיפץ סביבה ונבח. טוד נזכר בכלב מ"לוליטה", שפרט בהתלהבות צלילים זריזים על העשב. הכלב הזה פרט צלילים על השלג.

What’re you yappin’ away like that for, y’lil’ fool! Actin’ like I don’t walk you each" and every day!" שמע דרך חלון הצוהר העילי הפתוח למחצה. 'אמריקאית!'

בחלוף דקה הוא כבר עמד מול הגברת ושאל אותה שאלה מטאפיזית: איפה אפשר לקנות טמפונים ברוסיה?

"בשום מקום!" היא ענתה בכנות וצחקה.

זאת הייתה אישה בגיל העמידה, בעלת מבנה גוף מלא, שיער בלונדי ועור מטופח. טוד מלמל משהו על 'שיחת הטלפון הטיפשית שלו לשגרירות בקשר לחנות אמריקאית.'

"השתגעת? איזו חנות?! הבעיות שלנו לא מזיזות לאנשי השגרירות. אנחנו מביאים לפה הכול: תרופות, מוצרי קוסמטיקה, נייר טואלט, שמפו, אפילו מוצרי מזון. את הפופקורן לילד בעלי ואני מכינים לבד במטבח. מה שכן, בשר החזיר טוב אצל הרוסים, קח את זה בחשבון, כמובן, רק אם אתה קונה אותו בשוק. ועל הבקר שלהם אני לא ממליצה. תשבור את כל השיניים."

"האמת היא שאני צריך רק טמפונים," הודה טוד.

"טמפונים? אשתך לא דאגה לזה?"

"זה עבור חברה רוסייה שלי."

"מנהל רומן עם רוסייה?" חייכה האישה חיוך קורץ.

"כן. רומן." ענה טוד בנימה שמחתה כליל את החיוך מפניה המטופחים.

"אני יכולה לתת לך חפיסה אחת," אמרה ובחנה בעניין את הנפיל הג'ינג'י.

"זה אדיב מאוד מצדך, גברתי, אני מודה לך."

"אנחנו גרים באגף השלישי."

"ואני כאן, באגף הזה."

"מצוין! בוא אלינו!"

דֵבּוֹרה התגלתה כאישה חביבה: היא נתנה לטוד חפיסת טמפונים ובקבוקון סירופ מייפל.

 

וכעבור חודש שלפה מאשה מהחפיסה את הטמפון הראשון בחייה, קרעה את העטיפה. על אופן ההחדרה שלו היא קראה עוד קודם בהוראות שהודפסו על גבי החפיסה. בחדר האמבטיה של לנה חברתה היא שטפה את ידיה בסבון, הפרידה בין שפתי הפות, הכניסה לנרתיק את חלקו הרחב של המוליך העשוי קרטון והחדירה את הטמפון בעזרת החלק הדק של המוליך, בעודה אוחזת באצבעה בחוט הירוק. שלפה בזהירות את המוליך מהנרתיק.

'גאוני ופשוט. כמו מזרק!'

"מי המציא את זה?" היא מלמלה, עטפה את המוליך הריק בפיסת נייר טואלט והכניסה לחפיסת הטמפונים החדשים: 'עוד יהיה לזה שימוש'. היא יצאה מחדר האמבטיה, התהלכה בדירת החדר של לנה (שכבר יצאה ללימודי ההנדסה שלה). הטמפון כמעט שלא הורגש בפנים. בעצם, הוא לא הורגש כלל. 'אהובי דאג לי…' חשבה והביטה בהשתקפותה במראה שבארון הבגדים. 'הוא אוהב אותי. ואני אותו…'

"מחר בבוקר לפי השעון שלנו הוא ממריא מניו יורק," הודיעה לבבואתה. "הארוס שלי! את מבינה, הא?! מחר!"

היא הצמידה למראה את כפות ידיה ונתנה לעצמה נשיקה. ומייד חשקה בטוד. היא מחצה את שדיה ופלטה אנחה. 'שוב נטנף את הסדינים. כמה שזה… מתוק!' היא עצמה את עיניה והצמידה את לחיה לזגוגית המראה.

"טוד החמוד, קח אותי… חזק…" היא לחשה ואדי נשימתה כיסו את הזכוכית.

המחשבות עליו שיתקו אותה. היא עמדה כך, מוחצת את שדיה ונצמדת למראה.

אבל לא הייתה ברירה אלא לנסוע לאוניברסיטה. ולהיבחן בבחינות המזורגגגגגות. החשובות. הארורות.

היא התלבשה, לקחה את התיק ונסעה.

היום האינסופי עבר בהתבוססות במדמנת הבחינות. בשתיים מהן קיבלה ציון עובר ובאחרונה, המעצבנת ביותר, בפילוסופיה המרקסיסטית-לניניסטית, נכשלה ונרשמה למועד ב'. בהפסקה בין שתי הבחינות אכלה ארוחת צהריים בחדר האוכל של האוניברסיטה. אחרי הבחינה השלישית הכושלת היא נסעה הביתה, להורים, עייפה ולא מרוצה. לא היה לה כוח להיסחב עד דירתה של לנקה בשכונת סְטְרוֹגִינוֹ. החושך ירד, שעת העומס עמדה להתחיל. בחשמלית היא חשה סחרחורת ובחילה. היא נדחקה בין ההמון שהדיף ריח רע, ירדה בתחנה שליד חנות הכולבו "מוסקבה". היא הקיאה על השלג את האוכל שאכלה במזנון. 'הרי הבטחתי לעצמי לא לאכול שם…' היא חשבה ברוגז, התיישבה על ספסל קפוא, גרפה בידה חופן שלג ולעסה. החשמלית הבאה הגיעה. גם היא הייתה מלאה באנשים עד אפס מקום. 'לא עולה…' החליטה מאשה וגררה רגליים לכיוון הבית לאורך רחוב גּוּבְּקִין ואחר כך ברחוב בַאֲבִילוֹב.

הבית היה כבר די קרוב אך כל צעד נוסף דרש ממנה מאמץ כביר: הראש המשיך להסתחרר והבחילה עלתה, עלתה, עלתה… בקושי רב היא הגיעה לתחנת המטרו, התיישבה על מעקה האבן להסדיר נשימה. שוב גרפה חופן שלג ומצצה אותו, הצמידה לרקות.

'איך נפלתי ככה… לכי תדעי מה הם מבשלים שם במזנון הזה… הרי נשבעתי לעצמי לא לאכול שם… ושוב הלכתי, כמו מטומטמת… לרוטב של כדורי הבשר היה טעם מר…'

בהפסקות בין ההרצאות נהגה מאשה לסעוד בבית הקפה שבאקדמיה למוזיקה ומפעם לפעם נסעה עם חברותיה לאכול ארוחת צהריים בבניין הראשי של אוניברסיטת מוסקבה העומד על גבעת ווֹרוֹבּיוֹבי גוֹרִי. שם היה חדר אוכל סטודנטיאלי מפואר. וזול מאוד. ואילו זה שבבניין לימודי העיתונאות היה מזעזע.

היא התרוממה מהמעקה והמשיכה לגרור רגליים בדרך המוכרת. כאן הלכה עם טוד, פה היא רצה למטרו להתקשר והוא השיג אותה כמו טרזן…

תיקה הגדוש בסיכומים ובספרים הכביד על הכתף, מחשבותיה הסתרבלו, הראייה התערפלה.

'מה אכלתי שם, לעזאזל?'

היא גרפה חופן שלג ממכסה מנוע של רכב חונה, הידקה אותו לכדור, הצמידה למצחה. הקרירות של השלג הייתה נעימה. היא חצתה את הגן והגיעה לבניין שלה. כל שלושת החלונות של דירתה האירו.

היא נכנסה לחדר המדרגות החשוך, שריח שתן חתולים נדף ממנו. מעלית לא הייתה בבניין. בשארית כוחותיה היא טיפסה לקומה השלישית, פתחה את הדלת במפתח שלה, נדחקה לתוך החמימות המוכרת, שמטה את התיק היצוק מברזל מהכתף לרצפה. אביה, ששתה תה במטבח, העיף בה מבט חטוף וסובב את ראשו. הוא עדיין כעס על בתו.

"מי זה בא ומה הביא אתו?" נשמעה קריאתה המוכרת של אימה מחדר השינה.

למאשה לא נשאר כוח לענות לה. היא הקיאה.

"מה, מה קרה?" רצה אליה האם.

"אימא, אכלתי משהו לא טוב בחדר האוכל," פלטה מאשה והתעלפה.

 

רופא האמבולנס שאל את מאשה השרועה על המיטה: "את בהריון?"

"לא," ענתה מאשה בקול חלוש.

"בטוח?" הוא קימט את מצחו.

"ילדה, תגידי אם כן, אל תסתירי," ייעצה האם שישבה לצידה.

"אימא, קיבלתי היום."

והיא שוב הקיאה לתוך גיגית שהועמדה ליד המיטה, היא הקיאה מיצי מרה.

"הרעלת מזון," פסק הרופא. "חמורה. הדופק חלש מאוד. לחץ הדם נמוך. צריך לאשפז את הבת שלכם."

"אולי זה יסתדר מעצמו, דוקטור?" הבעת תחינה הצטיירה על פניה של האם.

"זה לא יסתדר."

"היא תשכב קצת וזה יעבור," הציע האב שעמד בסמוך בפנים קודרים.

"זה לא יעבור מעצמו. היא מאבדת הכרה. עם זיהומים לא משחקים. עלולים להופיע סיבוכים, היא תצטער על זה אחר כך."

 

פינו את מאשה למרכז הרפואי על שם בּוֹטְקִין. באמבולנס היא איבדה הכרה פעמיים. במיון העבירו אותה למיטת גלגלים והחליטו לאשפז אותה לא במחלקה למחלות זיהומיות אלא במחלקת טיפול נמרץ, בחדר שבו אושפזו ארבעה חולים קשים נוספים.

על אף שהפסיקה להקיא, שטפו למאשה את הקיבה וחיברו אותה לאינפוזיה. האחות שהחדירה לה צנתר שתן הבחינה בחוט ירוק שהשתרבב למטה. היא הניחה שהחוט שזור בשיער הערווה.

'הצעירים ההיפים!' היא צחקקה בינה לבין עצמה. 'בקרוב יתחילו לתלות מחרוזות על הפיפי…'

לאב, שהתלווה למאשה, ייעץ הרופא בטיפול נמרץ לחזור הביתה ולהתקשר בבוקר: "ניתן לה עירוי וזריקות, בבוקר היא תרגיש טוב יותר, אל תדאג. הבת שלך היא בחורה בריאה."

האב עזב.

לילה קודר, קדחתני-ממוקד ירד על חדר טיפול נמרץ. חולים הוכנסו והוצאו. מת הזקן שלקה בליבו. אחריו מת חולה נוסף, שאלכוהול כילה את הכבד שלו. מאשה שכבה מחוסרת הכרה ומחוברת לעירוי. מדי פעם שבה אליה הכרתה והיא נזכרה בכול. קרעי מחשבות התגודדו בראשה: 'איך נפלתי ככה… איך נפלתי… טוד יצחק עליי… זו קבלת הפנים שהכנת לי, ארוסתי-כלתי… יו נואו… הוא כבר עלה על מטוס… עוד לא… מה השעה בכלל… למה החולשה הזאת, אלוהים… איזה חיידקים עקשניים… מתנחלים להם בתוך כדורי בשר עם אורז… או בתוך ביצייה… בפנימייה… לנקה למדה בפנימייה… נמייה… הומייה… גומייה… מרינקה גמישה מאוד… אני לא יודעת לעשות שפגאט כמוה… מאשה, את צריכה… לקחת את עצמך בידיים… ריקודים קצביים – זה טוב… גוף מוצק… טוד יאהב את זה… אבריא וארקוד לו רוק אנד רול… טודיק חמוד שלי, סלח לי למטומטמת, סלח לי… אנחנו נרקוד יחד בלשכה לרישום אוכלוסין… ושיצאו לכולם העיניים… כמו דג במים… סוחבים רגליים… לעזאזל, למה הם סחבו אותי הנה… הייתי נחה קצת בבית…'

היא איבדה את ההכרה שוב ושוב. עורה האפיר, פניה שקעו, אפה התחדד. עם עלות השחר טיפס מד החום לארבעים, היא קדחה. רופאי מחלקת טיפול נמרץ התגודדו סביב מאשה. הרופא האחראי היכה באצבע צרדה על  שקית השתן הריקה: "אַנוּרִיה. היא לא נותנת שתן בכלל."

"תראה, הידיים מתכסות בשטפי דם."

"פֶּטֶכיה. בשביל הרעלת מזון זה נראה… מוגזם למדי."

הרופא השני הציץ בתיקה הרפואי של מאשה: "לא סובלת ממחלות כרוניות, הלב והכליות בסדר."

"בחורה בריאה. אז מה העניין? אה?"

"מישה, הזרקנו לה כל מה שהיה אפשר."

"הדופק מורגש בקושי."

"לחץ הדם 70 על 40."

צג האק"ג צפצף.

"אנחנו מאבדים אותה, מישה! הלב נעצר."

"דפיברילטור, מהר! עיסוי!"

הם התחילו לבצע פעולות החייאה, לוחצים על עצם החזה. סניטר הביא את עגלת הדפיברילטור. הם הצמידו אלקטרודות עגולות לבית החזה שהאפיר והתכסה בשטפי דם כחלחלים, נתנו שוק חשמלי. רעד חלף בגופה. הלב פרפר ואז התחיל לדעוך שוב. נתנו לה שוק חשמלי נוסף, ועוד ועוד. ועוד. ועוד. ועוד.

ליבה של מאשה הלך ונדם.

"אנחנו מאבדים אותה. נטשה, אדרנלין ללב!"

האחות חיברה למזרק מחט ארוכה אימתנית.

"חצי קוב על תמיסת מלח."

"ידוע…" זימרה האחות.

"בת הים שלנו!" הרופא האחראי הפליק על ישבנה.

האחות מסרה לו את המזרק המלא. הוא מישש את צלעותיה של מאשה, מצא את המיקום, השקיע את המחט במלוא אורכה בתנועה מיומנת והזריק. מאשה פרכסה בכל גופה. הרופא שלף את המחט. הם המשיכו לבצע עיסוי חזה בתורות. מאשה פרכסה. הפרכוסים הפכו לזעירים, כאילו גשם חזק ובלתי-נראה ירד על מאשה. אצבעות רגליה, שהתאפיינו, כפי שהיא הבחינה מזמן, 'בגיחוך סרקסטי מאוד', רעדו רעידות קלות. אחר כך פסק הרעד.

ליבה של מאשה נדם.

 

בשנייה זו ממש באזור הצ'ק אין בנמל התעופה הניו-יורקי JFK נעצר לפתע טוד, שצעד רגע לפני כן בצעדי ענק וגרר אחריו שתי מזוודות עמוסות במתנות, כאילו נתקל בקיר בלתי-נראה. הקיר הפיל אותו ארצה. והוא צנח, מלוא גובהו, כמו עץ גדול, על הרצפה הבהירה והחלקה. משקפיו נשמטו והחליקו הרחק על הרצפה. אנשים כיתרו את טוד. הוא לבש מעיל עור ארוך ועטה צעיף צמר קשמיר אדום; כובע פרווה רוסי בעל כיסויים לאוזניים נפל מראשו הג'ינג'י. גופו החל לרעוד. הסובבים, אשר סברו שמדובר בהתקף אפילפטי, חשו לעזרתו, הניחו את הכובע מתחת לראשו וביקשו לשחרר את הידוק לסתותיו. אך אלה לא התהדקו כלל, פיו היה פעור למחצה כמו תמיד. אדוות פרכוסים חלפה בגופו והוא החל לסוב סביב צירו, כאילו ישות בלתי-נראית אחזה בו בידיים ענקיות בראשו וברגליו וסחטה אותו, כמו כביסה רטובה.

המעיל, הצעיף, מכנסי הצמר העבים – הכול, לרבות עור גופו, נסחט והחל להתכסות בקפלים. המראה היה כה משונה, עד שכל מי שחש לעזרתו נרתע לאחור. טוד הסתובב סביב צירו. ידיו נכרכו סביב הַגֵו, רגליו התלפפו, גרבי הפסים הציצו מבעד למכנסיים. טוד לא הוציא הגה, עיניו היו פקוחות. צוות האמבולנס שהוזעק למקום החל להתרוצץ סביבו, אך נסוג מייד באימה: טוד התערבל והתערבל. מעיל העור השמיע קול פצפוץ והתפקע. הרימו את טוד, הניחו אותו על מיטת הגלגלים והחלו לפנותו. גופו הלך ונסחט בדרך לרכב האמבולנס. הוא המשיך להיסחט במהלך הנסיעה. הרופא והפרמדיק שישבו לצידו הביטו בבעתה בתופעה המסתורית.

 

אחרי שליבה של מאשה נדם, הרופא האחראי בצוות ההחייאה ירק אוויר ברוגז, הלך הצידה, שלף מכיסו חפיסת סיגריות.

"הגופה השלישית במשמרת. יופי של עבודה, חברים!"

הם התדיינו מי יתקשר לקרובי המשפחה להודיע על הפטירה. בקרוב חילופי משמרות. צוות חדש אמור להגיע, ואתו גם מנהל המחלקה. הוחלט לחכות, כדי שהוא בעצמו יטלפן להוריה של מאשה.

הם הלכו לפינת העישון.

אחרי שחזרו, הם מילאו גיליון נלווה עבור חדר המתים, רצו לכסות את גופתה של מאשה כדי להוביל אותה לחדר המתים. אבל אז משהו משונה התחיל לקרות לגופה האפורה והמכוסה בשטפי דם. היא החלה להתנפח, כאילו מישהו ניפח אותה במשאבת אוויר. האחות האוחזת בסדין והסניטר קפאו במקומם, ידיהם מונחות על הידיות של מיטת הגלגלים. הגופה תפחה והאדימה בו בזמן.

"מה זה הדבר הזה?" מלמלה האחות.

הרופאים ניגשו אליה. גופתה של מאשה החליפה את צבעה לצבע ארגמן והמשיכה לגדול. הרופאים התרוצצו סביבה. הגופה תפחה. איש מהצוות הרפואי לא נתקל בתופעה דומה לפני כן. הם הזעיקו את הרופא הראשי התורן של בית החולים. הלה בא, הציץ. והורה לקחת את הגופה לתא הפנוי עד לבואה של ההנהלה. כך עשו.

ומה קרה הלאה לגופותיהם של מאשה וטוד? הן הלכו והכפילו את נפחן. גופה אחת בבית החולים המוסקבאי על שם בוטקין וגופה שנייה ב- Jamaica Hospital שנמצא לא הרחק מנמל התעופה הניו-יורקי JFK. גופתה של מאשה תפחה והאדימה, הידיים, הרגליים והראש – די מהר הכול הפך למאסה ארגמנית אחידה, אלסטית כמו גומי; תחילה הגופה התופחת התעצבה לצורה אליפטית, אחר כך החלה להתעגל; על פני כל שטחה בקעו נקבוביות שהפיצו ריח ייחודי שלא דמה לשום ניחוח אחר, וזה לווה בצליל חרישי, שנשמע בקושי והזכיר נשיפות קטועות עדינות. הצלילים האחדים, שבקעו מהנקבוביות, התמזגו למקהלה אחידה, משונה עד טרוף, והיה נדמה שעשרות אנשים נושפים יחד נשיפות מקוטעות. מיטת בית החולים לא עמדה במשקל הגופה וקרסה תחתיה.

גופתו של טוד התערבלה וגדלה. בגדיו נקרעו ונשרו. צבעה של הגופה היה לבן, משובץ בכתמים כתמתמים, שבעקבות תנועת הסחיטה שינו את צורתם לפסים דקים; הרגליים והידיים נכרכו סביב הגוף המתארך והמתרחב ודבקו אליו; גם הראש נסחט, תווי פניו היטשטשו, שיערו הג'ינג'י נשר; בעת הסחיטה השמיעה גופתו של טוד צלילי חריקה. בדומה לגופה של מאשה, היא הפכה לגמישה וקפיצית כמו גומי.

בשני בתי החולים נלקחו מהגופות דגימות לבדיקת ביופסיה. בחינה מהירה הראתה שמולקולות החלבונים, חומצות האמינו והפחמימות משנות את צורתן ללא הרף והגופות מאבדות נוזלים. הגופות התמצקו בהדרגה, איבדו מהאלסטיות שאפיינה אותן קודם והזכירו פלסטיק למגע. כשגופתו של טוד פרצה את אחד הקירות, הוכרז על מצב חירום ועל פינוי בית החולים. הגופה, שהמשיכה להוסיף למשקלה, הוצאה בקושי רב מהמבנה, הועמסה על קרון משא פתוח והובלה באמצעות משאית, בליווי הצוות הרפואי והמשטרה, לפורט המילטון שבברוקלין.

גופתה של מאשה הוצאה מבית החולים על-ידי אנשי הקג"ב והובאה למרכז המו"פ של הארגון בפאתי מוסקבה. להוריה הודיעו שבתם מתה כתוצאה מהרעלה באמצעות חומר שמקורו לא ידוע וגופתה הועברה מבית החולים לצורך ביצוע בדיקות. לשאלות האב, מתי תוחזר להם הגופה, ענו לו שלאחר החקירה הגופה תישרף והם יקבלו את האפר. כעבור כשבועיים הגיע לבית המשפחה איש קג"ב והביא עמו אפר עץ רגיל בתוך כד. אותו הטמינו בבית העלמין ווֹסְטְריאקוֹבְסְקוֹיה.

על התקשורת עם הוריו של טוד הופקד צוות הסי-אי-אי, אשר הודיע להם שבנם הורעל בשדה התעופה באמצעות חומר שמקורו לא ידוע, ככל הנראה מתוצרת סובייטית, ושבדיקות נערכות בגופה. כמו כן, נאמר שכתוצאה מההרעלה הגופה איבדה צלם אנוש, לכן, בתום החקירה, חלקה יישרף והאפר יימסר למשפחה. ההורים סיפרו לצוות החוקרים שבנם היה בדרכו למוסקבה, שם תכנן להתחתן עם אישה רוסייה. כעבור זמן קצר הם קיבלו כד אטום ובו "אפר בנם".

והגופות, בינתיים, המשיכו לעבור גלגולים: הן הלכו וגדלו, אם כי קצב גדילתן הואט, והקשיחו. מה שהיה פעם מאשה, הפך לכדור בצבע אדום כהה ובו נקבוביות עגולות; מה שהיה פעם טוד התגלגל לגליל מוארך בצבע חלבי, מכוסה בקפלים דקים כתמתמים. בדיקות כימיות, בקטריולוגיות ומבחני קרינה לא הניבו שום תוצאה, פרט למסקנה אחת: תופעה לא ידועה למדע. המבנה המולקולרי של שני העצמים הזכיר יותר ויותר הרכב של מחצבים: הכדור דמה לגרניט עם תכלילי בזלת, פרליט, צורן וקוורץ; הגליל – לנפריט מעורב בשיש, רודוניט, סיטרין ואופאל. העצם Ш81, שנשמר ביחידת המו"פ של הקג"ב תחת שם הקוד "מאשה הנקבובית", הועבר תחילה למחסן תת-קרקעי ואחר כך להאנגר ייעודי, שם המשיך לגדול לאט; הנקבוביות העגולות המשיכו לפלוט "נשיפות" שהתמזגו למקהלה רצופה וחלושה שדמתה לצליל נשיפותיהם של אלפי אנשים ישנים. הגליל המוארך NNNN, שהזכיר עמוד שיש שכוב וכונה על-ידי צוות הסי-אי-אי "טוד הסחוט", אוחסן במוסך מטוסים באחד משדות התעופה הצבאיים. הוא המשיך להשמיע צלילי חריקה, אם כי פחות ופחות. שני העצמים לא היוו סכנת קרינה או סכנה טוקסיקולוגית. 

בשנת 1987 קוטר הכדור הגיע ל-9.3 מטרים, אורך הגליל היה 14.2 מטרים וקוטרו היה 2.1 מטרים.

בעת ביקורו ההיסטורי של מיכאיל גורבצ'וב בארצות הברית והחתימה על הסכם לפירוק נשק גרעיני לטווח בינוני, שבאה בעקבותיו, הועלתה לסדר היום סוגיית שני "העצמים המשונים". סיפור אהבתם של טוד ומאשה, הרומן הקצר והלוהט שלהם, היה ידוע לשירותים המיוחדים של שתי המדינות. הוחלט להקים ועדה משותפת של מדענים מברית המועצות ומארצות הברית לצורך חקירת הכדור והגליל. הוועדה התדיינה במשך כשנה והגיעה למסקנה משותפת: תופעה לא ידועה למדע.

ובמהלך ביקורו של רייגן במוסקבה במאי 1988, לאחר החתימה הסופית על ההסכם לפירוק נשק גרעיני לטווח בינוני, נחתם גם פרוטוקול המסירה של הכדור והגליל לנציגי הקהילה הבין-לאומית, מכיוון שהגיע הזמן "ששתי המעצמות תיפטרנה מהסודות שלהן". 

כעבור זמן קצר הוצגו הכדור והגליל בפריז לעיני כול. אחר כך הם הועברו לפארק Kungsträdgården בשטוקהולם ושם הם נמצאים עד היום. גדילתם נעצרה כמעט לחלוטין, קוטר הכדור היום הוא 23.3 מטרים, אורך הגליל 36 מטרים, קוטרו 5.4 מטרים.

מייד אחרי שהמוצגים הוצגו לעולם, הוקמה "אגודת מאשה וטוד" שהגישה סיוע מגוון לזוגות מאוהבים. מיליוני אנשים התוודעו לסיפורם של מאשה וטוד; ההתנגשות שלהם במגרש ההחלקה על הקרח וצניחתם לתוך תלולית השלג הפכו למֵם. זוגות רבים שחזרו את הנפילה. תמונות של זוגות מאוהבים שוכבים בשלג התפרסמו בכל מקום.

ובנוסף, בחלוף זמן קצר קמה להקה בריטית-גרמנית בשם Masha&Todd שעשתה שימוש פעיל בצלילים שנפלטו מהכדור ומהגליל. האלבום הראשון שלהם  Snowdrift בסגנון ההרו-טראנס-האוס זכה לשבחי המבקרים ושיר הנושא Snowdrift, שבוצע על-ידי זמר ממוצא מרוקאי בשם אוֹבּוֹמוֹרוֹ טיפס למקום השביעי במצעד הלהיטים הבריטי ולמקום השניים-עשר במצעד האמריקאי. וידיאו קליפ בהשתתפות אובומורו בדמות מלאך ירוק מרחף מעל הכדור והגליל, בעוד סופת שלגים מכסה אותם, שודר בלופ בערוצי המוזיקה. וזה מה שקרה לאובומורו שלושה חודשים אחרי צאת האלבום: ב-31 בדצמבר 1989 הוא נכח במסיבת סילבסטר במועדון הלילה הלונדוני Fridge. הקהל המגונדר והססגוני שתה, עישן ורקד. כשהדי-ג'י החל לנגן את Snowdrift כולם מחאו כפיים לאובומורו, פינו לו דרך, הוא ניתר לבמה והחל להתנועע. בנוסף לקול הנפלא שבו ניחן, הוא היה גם רקדן מחונן. תחילה הכול היה כשורה: אובומובו רקד, כולם הריעו, קראו קריאות עידוד. או אז הופיע בתנועות גופו דבר מה משונה: נדמה היה שהוא מאבד את השלד שלו ונהיה לבשר שנע לצלילי השיר. בדקות הראשונות זה גרם להתלהבות רבה בקרב הקהל השתוי והמסטול – מחיאות כפיים, קריאות ושריקות מילאו את חלל המועדון. אך אט-אט שקטו מחיאות הכפיים והשריקות: במרכז המועדון רקד יצור שאיבד בהדרגה צלם אנוש – לא בדיוק בן אדם אלא אדם בשרי רך. אובומורו חזר על שלוש תנועות שהזכירו בקווים כלליים שלוש אותיות גדולות באלפבית הלטיני: I, J ו-S; הוא הזדקף, אחר כך רגליו התקערו בחדות לאחור, כאילו היו עשויות מגומי, אחרי זה הוא התפתל מכף רגל ועד ראש, כתפיו, צווארו וראשו נשמטו, והוא נע במהירות שיא ובתנועות לא אנושיות על הבמה בצורת האות S. המחול הלא אנושי היכה את הקהל בתדהמה. רבים התפכחו מייד. דבר מה מרושע וזדוני, שלא נראה כמוהו, הופיע בתנועותיו של אובומורו. גם פניו החביבים החייכניים, פני מלאך שהיו מוכרים היטב לכול, שינו צורה: תווי הפנים כמו זזו ממקומם והפכו לעיסה. הקהל נרתע לאחור, נשמעו זעקות אימה. עצם בלתי מזוהה נע על הבמה. הנוכחים שעטו לכיוון הדלתות, מוחצים איש את רעהו. בין רגע התרוקן המועדון. כולם נסו על נפשם – המלצרים, המאבטחים, הדי-ג'י. על הרצפה שכבו שתי בחורות וגבר שקועים בעלפון עמוק, בפינה ישב זוג שעישן יתר על המידה, הם התחבקו וצחקקו. ואילו המוזיקה המשיכה להתנגן. אובומורו ירד בקפיצה מהבמה והתקדם לכיוון היציאה בצורת האות S. ב-31 בדצמבר 1989 בשעה 23:23 זמן מקומי הוא יצא ממועדון Fridge לבריקסטון היל הלילי.

אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.  

 

  _______________________________________________________

[1]"מטרופול" – מסעדה במלון יוקרה בעל שם זהה במרכז מוסקבה.

[2]ליאוניד איליץ' ברז'נייב, מדינאי סובייטי, יושב ראש נשיאות הסובייט העליון (נשיא המדינה) בין 1977 ל-1982.

[3]אלבום קונספט של המלחין דויד טוחמנוב משנת 1976. האלבום נקרא על שם אחד השירים הכלולים באלבום לפסוקיו של ניקולס גיין בתרגום לרוסית.

[4]טכניקת ציור הקרויה על שם הכפר באזור איבנובו, רוסיה, שבו יוצרו חפצים מעיסת נייר מעוטרים בציורי יד.

[5]נמל תעופה בינלאומי במוסקבה.