לפני כמה ימים השותפה הודיעה לי שהיא עוזבת. עכשיו אני הייתי זו שצריכה להעביר הלאה את התנאים.

לפני חודש, כשרק נכנסתי, היא הסבירה לי אותם: החוזה כאן הוא מולי, היא אמרה. והחדר הקטן עולה כמו החדר הגדול. כשאת תיכנסי, את תיכנסי לחדר הקטן. וכשאני אעזוב, את תעברי לחדר הגדול ומישהו אחר ייכנס במקומך לקטן וכך הלאה.

לא היה אכפת לי להיות בחדר הקטן. גם ככה את רוב הדברים שהיו לי רן ואני מכרנו לאלה שנכנסו במקומנו. היו לי שתי מזוודות של בגדים ומצעים וזהו.

החוזה הוא מולי, אמרתי למישהי. החדר הקטן עולה כמו החדר הגדול. את תיכנסי לקטן, וכשאני אעזוב את תוכלי להיכנס לגדול, וכך הלאה.

המישהי הזאת לא אהבה את התנאי. זה לא נשמע לי הוגן, היא אמרה.

ככה זה, אמרתי. אלה התנאים.

היא הסתובבה ברחבי הדירה, פתחה את הארונות בשני החדרים ואז במטבח. אחרי זה היא העבירה אצבע על האבק. לא יודעת. היא אמרה. אני אוהבת מאוד את הדירה, אבל זה נשמע לי פשוט לא הוגן.

כשהיא פתחה את הדלת כדי לצאת, עמד שם כבר המישהו הבא. הוא לא צלצל. הוא חיכה בסבלנות מחוץ לדלת לשעה שבה קבענו. הוא נראה צעיר ממני בכמה שנים, די רזה, מנומס. הוא דיבר מאוד בשקט, ולפעמים הייתי צריכה להגיד מה? מה? והוא חזר על עצמו שוב בלי להתעצבן.

הוא לא פתח אף ארון. הוא הציץ אל החדר הגדול, אבל לא נכנס פנימה. הסברתי גם לו את התנאים, והוא אמר שזה מקובל עליו, אז קבענו שיגיע למחרת בערב לחתום.

חיכיתי לו עם החוזה מוכן. העברתי בינתיים כמה בגדים במזוודה אל המסדרון שבין שני החדרים. שמתי ברקע טלוויזיה, אבל לא שמעתי אותה, כי היה הרבה רעש מלמטה. השעה הייתה עשר, והוא איחר כמעט בשעה. הוא התקשר לומר שהוא בפקקים. הוא בא מרחוק. הוא התנצל הרבה פעמים. הוא לא חשב שזה יהיה ככה. אמרתי שלא נורא, שזה בסדר.

בעשר ורבע הוא התקשר ואמר שיש לו בעיה, והבעיה היא שהוא נכנס לחניון מהכיוון הלא נכון. הוא עלה על מחסום דוקרנים, ושני הגלגלים הקדמיים שלו התפנצ׳רו. אני מטומטם, הוא אמר. ואמרתי שזה לא נכון. שזה יכול לקרות.

הוא הציע שאבוא עם החוזה לשם. שהוא יעבור על זה בזריזות בזמן שהוא מחכה לגרר. הוא שוב התנצל בקולו העדין, אמר שהוא לא רוצה לעכב אותי. אמרתי שהכול בסדר, שאני אבוא. 

החניון היה במרחק של עשר דקות הליכה. היה קר. כשהגעתי הוא ניסה להתחנן לפקח שלא ייתן לו דוח. הפקח לא הסכים, ואמר ששני הגלגלים האחוריים חוסמים חצי נתיב. ניסיתי להתערב קצת. זה לא עזר.

הוא התיישב על המעקה מזיע. איך עשיתי את זה? הוא אמר.

לא נורא, אמרתי והתיישבתי לידו. לא ידעת.

פשוט התבלבלתי כנראה, הוא אמר.

כן, אמרתי. זה קורה.

הברים שמסביב התחילו להתמלא. אנשים הלכו ברחובות, עמדו בתורים להיכנס למקומות. הוא הסתכל על הבר ממול.

בא לך אולי שנשב שם? הוא אמר וניגב את הזיעה מהמצח. נשתה משהו ואני אוכל להשגיח משם על האוטו.

בסדר, אמרתי. אבל לא בטוח שיהיה מקום.

בואי נבדוק, הוא אמר.

אז הלכנו לבדוק. לא היה מקום. הוא הציע שנבדוק את הבר שליד, אז הלכנו גם לשם.

המארחת הייתה עסוקה. המבט שלה היה נעוץ במחשב.

אני מכיר אותה, היא הייתה אתי בבית ספר, הוא אמר. אולי היא תסכים להכניס אותנו.

ניסינו להידחף בין כל האנשים שעמדו בתור. לא היה לו נעים לדחוף בעצמו, אז הלכתי ראשונה. הוא באמת הכיר אותה.

היא נתנה לו נשיקה בלחי ושאלה אם הוא גר כאן.

אני עובר לכאן, הוא אמר. ומה אִתךְ?

איזה יופי, היא אמרה וחזרה למחשב. איכשהו אנשים עקפו אותנו ומצאנו את עצמנו מחוץ לתור.

אני מצטערת, היא אמרה כשכבר היינו מאחורה. אין לי מקום היום בכלל.

את רוצה אולי לקנות איזו בירה ונשב פה בחוץ? בדשא?

בסדר, אמרתי. אבל לא בטוח שימכרו לנו. כבר אחרי אחת-עשרה.

אנחנו אנשים בוגרים, הוא אמר. אין סיבה שלא.

אבל כשנכנסנו לסופר, לא נתנו לנו בגלל החוק ההוא. יצאנו עם שני בקבוקי קולה. 

התיישבנו על פיסת הדשא הקטנה שממול לחניון הקטן ושתינו. נתתי לו את החוזה, והוא קרא שוב ודפדף בין הדפים. הוא עבר מהדף הראשון לאחרון, ואז לעמוד אקראי וקרא ממנו שוב.

תגידי, הוא אמר. איך הזרם במקלחת? לא בדקתי אתמול איך הזרם.

הזרם בסדר גמור, אמרתי.

או-קיי, הוא אמר והמשיך לעבור על החוזה. זוג אחד עבר ממש לידנו. הם אחזו ידיים והוא עקב אחריהם במבטו. הם הגיעו לבר והכניסו אותם.

אכפת לך אם אני אבוא לדירה אחרי זה רק כדי לבדוק את הזרם? סתם כדי להיות שקט עם זה לפני שאני חותם.

או-קיי, אמרתי. בסדר.

רק אם זה בסדר, הוא אמר. סתם כדי שאני אהיה רגוע.

או-קיי, אמרתי. אז תבוא פשוט אחרי זה.

אני אבוא אחרי הגרר, הוא אמר. אני בטוח שהזרם בסדר, אבל רק כדי שאהיה לגמרי שקט.

אין בעיה, אמרתי.

הוא לקח עוד שלוק. אז את נהנית לגור כאן בסך הכול? נחמד לך?

כן, אמרתי. נחמד.

זו העיר הכי טובה שיש, לא? הוא אמר. בטח כיף לגור כאן.

כן, אמרתי.

הסתכלנו שוב אחורה לכיוון הבר ההוא עם המארחת, שהייתה אתו בבית ספר. הזוג שעבר לידנו מקודם ישב שם עכשיו עם בירות.

רוצה אולי להתנשק עוד מעט? הוא אמר.

מה? אמרתי.

כאילו בחצות, סתם. הסילבסטר. לא יודע.

אממ, אמרתי.

לא משנה, סליחה. לא יודע למה שאלתי את זה בכלל.

הסתכלתי עליו. הראש שלו נראה לי פתאום קטן בהרבה משאר מהגוף. זה בסדר, אמרתי. אם אתה רוצה אז אפשר.

כן? הוא אמר.

כן, אפשר.

חיכינו עוד כמה דקות, ואז האנשים שמסביב התחילו לספור. בחצות הוא התקרב עם השפתיים, אז עשיתי את אותו הדבר והתנשקנו. אחרי זה סיימנו עם הקולה והלכנו לכיוון החניון. חיכינו עוד עשר דקות, ואז הגרר הגיע. הם הציעו לו לקחת אותו אִתם לחניון הגרירה, אז הוא עלה אִתם. אמרנו שנדבר. 

כשהגעתי הביתה ראיתי את כל ההודעות שקיבלתי בזמן הזה מכל האנשים שרצו לראות את הדירה.

חיפשתי את הטלפון של הבחורה ההיא הראשונה ושלחתי לה הודעה. אם את עדיין רוצה, את יכולה לבוא ולקבל את החדר הגדול, כתבתי.

אחרי זה העברתי את הדברים שלי מהמסדרון בחזרה לחדר הקטן. זה לקח חמש או שש דקות, ואחרי זה הלכתי לישון.