התרמית – חלומות של האיש שלא איבד את צלו1 1 האם זו היתה רק תרמית או יותר מזה? הה, כמה מעייפות היו הדרכים וכמה קשים הימים! האם לא מוטב היה לבחור בקיצורי דרך? שום דבר...
הייתי רק בן עשר, אך יכולתי להבין כי משהו חמוּר קרה. אמי דאגה לסגור את דלת חדרנו בכל פעם שנפתחה לבל נשמע את ההתלחשויות הנרגשות בסלון. "ישיבות סודיות" מעין אלה התקיימו בביתנו אך ורק לצורך דיון...
היתה זו אחת מדעותיו הכמוסות של פיטר בְּרֶנְץ', כאותן דעות הנצורות בלב כולנו, שהצלחתו הראשית בחיים סופה שתתבטא בכך שהוא מעולם לא נקט עמדה כלפי מה שקרוי יצירתו של ידידו מורגן מַאלוֹ. בעניין זה חזקה אמונתו...
הגניחה שלה משכה אותי אל המקום. הייתי מותש, המשטר בעבודה החדשה סחט אותנו עד טיפת החיים האחרונה שבעורקינו. אבל החשד שלי שהצרחות והגניחה ועינויי הכאבים המושתקים נבעו מסיטואציה אחרת, הוא שהשיב לי קצת חיים וגרם לי...
ברובע קטן ממערב לכיכר וושינגטון יצאו הרחובות מדעתם ונשברו לרצועות קטנות שנקראו "דרכים". ב"דרכים" האלה יש זוויות ועיגולים משונים. רחוב אחד חוצה את עצמו פעם או פעמיים. ברחוב הזה גילה פעם אמן אחד אפשרות רבת-תועלת. תארו...
ברגע שראה באולם קבלת-הפנים של שדה התעופה את חברו שבא מהמולדת, מיד שאל אותו: "הבאת, הבאת לי את זה?" חברו הושיט את ידו אל התיק התלוי על כתפו ואמר, כאילו חיכה לשאלה הזאת: "שיגעת אותי בשיחות...
ביום השלישי לאחר שעברו לגור מחוץ לעיר הוא חזר ברגל מהכפר כשהוא נושא סל של מצרכים וסליל חבל של עשרים מטר. היא יצאה לקראתו, מנגבת את ידיה על חלוקהּ הירוק. שערה היה סתור, אפה ארגמני ממכוות...
למרות שאהבתי שירה והתעניינתי בה, על אבו סלמא שמעתי לראשונה רק לאחר שסיימתי את לימודי התיכון בחיפא. אני נזכר בכאב איך נהגתי לחלוף על פני ביתו מדי יום במשך ארבע שנים רצופות, מבלי שאעלה על הדעת...
מה, היא באמת עשתה מחטף ורצה לקנות כרטיסים בעצמה? איזו בושה. הוא מסתכל עלי, לא? הרוסי הזה עם הקרחת? וגם ההיא, נועצת מבט ישר בפרצוף שלי. כן, וגם ההוא עם הסיגר בפה, גם הוא בוהה בי....
בלילה שלפני האשפוז האחרון שוב פקד את שחר החלום על אנשי האבן. כמו תמיד היא התעוררה ברגע שלא יכלה לשאת באימה. היא פקחה עיניים והתרוממה. לבה הלם בפראות וזיעה קרה שטפה את פניה. היא לא הספיקה...
אימא אמרה: "את חייבת ללכת לבית הספר או שיסגרו לנו את אבא". היינו חמישה ילדים, ארבע בנות, בן אחד. אחותי היתה הכי גדולה, שנה אחריה אני – אבל אני הייתי חזקה יותר וגם יותר מהירה. וגם...
אור השמש התגנב אל תוך החדר ויצר מסגרת לבנה סביב הווילון הכהה הקצר שבקושי כיסה את החלון. הזוהר סביב החלון המואפל הזכיר לו את הריבוע השחור של מלביץ'. הוא נאנח. ורה היתה צוחקת למחשבה המגוחכת הזו....
דיוויד נעץ מבט בתמונה של מימי, שצולמה בבר מצווה שלו, עשרים וחמש שנה קודם לכן. היא הייתה אחייניתו, אחיינית מדרגה שנייה, והיא ומשפחתה באו למילווקי מברוקלין לכבוד האירוע. הוא זכר שהיה מאוהב בה בטקס. היו לה...
הסמל גי בּון היה עורך דין בחייו האזרחיים. כחייל בצבא צרפת הוא נפלט בחורף 1939 משירות קרבי בקו הגבול עם לוקסמבורג בגלל דלקת ריאות חמורה. כעת שירת במחלקה המשפטית של חיל ההנדסה בפריז. ב-12 ביוני, יום...
את אוֹלֵגָרְיוֹ ואת בנו ויליאם היכרתי בקנטינה של העיירה. במשך שבועות הייתי במנוסה. נסעתי ממקום למקום, שתוי. ישנתי במכונית, אכלתי כשהייתי רעב. לא היה אכפת לי לאיזו עיירה הגעתי; בעצם כולן נראו לי אותו דבר: כיכר...
היא ישבה ליד החלון וצפתה בערב הפולש אל השׂדרה. ראשה היה שעון אל הווילונות ובנחיריה עלה הריח של קרֶטוֹן מאובק. עייפה היתה. מעטים עברו שם. האיש מן הבית האחרון עבר בדרכו לשוב לביתו; היא שמעה את...
*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה. כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את...
כל מי שעבר את גיל שלושים ייזכר בקלות בתמונות. השמש העומדת לשקוע, תזמורת כלי הנשיפה, פניו של הנשיא הזורחות מרוב זחיחות. הנשיא שהיה בביקור באפראזיה, מדינה לא-שקטה ומושחתת מעיקרה, שהוא רצה לקשור איתה יחסים דיפלומטיים. הפופולריות...
"היי אתה! שם למטה!" כששמע את הקול שקרא אליו הוא עמד בפתח הביתן שלו והחזיק בידו את דגלו, כרוך סביב מוט קצר. לפי פני השטח אפשר היה להניח שהוא יודע בלי כל פקפוק מנין הקול מגיע;...
זיכרונות של חיילים, מלחמת ספרד (1809) הפעמונים במגדל הכנסייה של העיירה מֶנְדָה צלצלו זה עתה חצות. ברגע זה דומה היה שקצין צרפתי צעיר שנשען על מעקה הרחבה הארוכה שגבלה בגני הטירה שקוע במחשבות עמוקות, עמוקות...
טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא...
השגתי סַפָּר אחד שמגיע מקַרטֶרוויל ועוזר לי בשבתות, אבל בשאר הזמן אני מסתדר יפה לבד. אתה יכול לראות בעצמך שכאן זה לא ניו יורק; וחוץ מזה, רוב הבחורים עובדים כל היום ואין להם זמן להיכנס פה...
רחוב נוֹרת ריצ'מוֹנד, רחוב ללא מוצא, היה רחוב שקט, חוץ מבשעה ש"בית-הספר של האחים הנוצרים" שילח לחופשי את תלמידיו. בית ריק של שתי קומות עמד בקצהו הסתום, מופרד משכניו במגרש רבוע. שאר בתי הרחוב, יודעים שחיים...
לפי האנס כריסטיאן אנדרסן נוסח חדש: נורית זרחי היה קר, קר נורא; מושלג וחשוך לגמרי, והערב היה הערב האחרון של השנה. בקור הזה ובחושך הלכה לאורך הרחוב ילדה קטנה ודלפונית, ראשה חשוף לרוח ורגליה יחפות....
1 כשהודיעה אשת השוער (היא שנהגה להיענות למצילת הכניסה), "אדון – עם גברת, אדוני," עלתה לעיני מיד, כמו שעלתה פעמים רבות בימים ההם – כשהיתה המשאלה אֵם המחשבה – חזוּת של אנשים המבקשים שאצייר את דיוקנם....
א יובל שנים קינאו הגברות של פּון-לֶוֶק במרת אוֹבֶּן על המשרתת שלה פֶליסיטֶה. בעד מאה פרנק לשנה, היתה מבשלת לה ומנקה, תופרת, מכבסת, מגהצת, ידעה לְמַתֵּג סוס, לפטם את העופות, לחבץ חמאה, ושמרה אמונים לגברתה –...
"הצייר הזה!" קרא ווֹלטֶר לַדלָאוּ בהתרגשות. סיפור זה מקורו באנקדוטה על סטיוארט, המסופרת ב'תולדות אמנות העיצוב' לדאנלַפּ – ספר מהנה ביותר לקורא המצוי, ובעל עניין עמוק, לדעתנו, לאמן. (הערת המחבר) גילברט סטיוארט (1755-1828), המוזכר בהערת המחבר,...
פיצוץ רכבות היה מדע מדוייק כאשר נעשה במחשבה תחילה, באמצעות כוח מספיק ובסיוע מכונות-ירייה שהוצבו בעמדות מתאימות. בהיעשותו בצורה מרושלת ובאי-סדר עלול היה להפוך מסוכן. הקושי, בפעם זו, נבע מכך שצוותי מכונות-הירייה שעמדו לרשותנו היו הודיים,...
רב טוראי קוֹזְ'יוֹלֶק צווח בקול שהסגיר שרק לאחרונה הוא התחלף: "היכון – להתפזר!" ומיד, כבר לא ברשמיות, טפח לְדרקון על השכם: "אחי, לך תראה מה קורה עם ארוחת הערב." דרקון מיהר בשמחה אל המבנים הסמוכים שבהם...
מהמרפסת שלי אני יכול לראות את ז'ורז' על שפת הבריכה שלו, כשלושים מטרים במורד הגבעה. מפריד בינינו סבך שיחים על קרקע אדומה סדוקה משופעת, תחומה בשתי גדרות אבנים. ז'ורז', בבגד ים ובסנדלים, מרכיב משקפי שמש משנות...
אימא הסתלקה בעשרים באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושמונה בסביבות השעה אחת-עשרה וחמישים בלילה. בעשרים ואחד באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושמונה בסביבות השעה שמונה ושלושים בבוקר אבא התקשר והודיע לי את זה: ״אימא מתה הלילה...
על הקיר שלי בסלון תלוי מסור, מפתחַ של בית מכיס של ענק. הוא שם הרבה זמן. "בשביל מה המסור שלך?" אנשים שואלים, ואני אומרת, "זה לא המסור שלי. אף פעם לא היה לי מסור משלי." "אבל...
זו היתה הפעם השלישית שיצאנו ללבנון, ורציתי להגיע לנקודת-הריכוז יחד עם בָּרָזָני. הגעתי למסגריה שלו ודחפתי את הדלת. גוש של אבק סתם את אפי. רחש חד חתך את האוויר: המודעה שהיתה תלויה על הדלת נקרעה. במסגריה...
עמדנו עם גרשום שלום לצד קברם של הוריו ושל אֶחיו בבית הקברות היהודי ברובע וַייסֶנזה שבברלין. זה היה בחודש דצמבר והיה קר. גרשום שלום ופאניה אשתו לבשו מעילים קלים, זה עתה הגיעו מירושלים. שלום היה אמור...
פריז היתה נצורה, מורעבת, נזעמת. הדרורים על הגגות התמעטו, והביבים התרוקנו מיושביהם. אנשים אכלו מכל הבא ליד בחורף 1870-1871 היתה פריז נתונה תחת מצור של הגרמנים. מר מוריסו, שען במקצועו ושוכן בית לעת מצוא, התהלך בדכדוך...
הבית התחיל להתפרק ואף על פי שכבר לא הייתי ילד, לא עשיתי דבר כדי למנוע זאת. הכלים המלוכלכים נערמו במטבח, לא היה מי שיציע את המיטה שלי והיו לי פחות ופחות חולצות בארון. אם ניצלנו ממתקפת...
נטליה הגיעה לבר מאוחר, אבל היא הביאה לנו סיפור, מה שהיה בגדר פטור בעיני כולם. הפעם אחותי לא התנצלה על האיחור, היא ידעה שהיא נהנית מהמחילה שלנו מזה שעתיים. בסופו של דבר, כולנו עיתונאים, ובבר הפינתי...
"תן-לי-את-זֶה-ה-ה! עכשיו, בבקשה ממך, בסדר? אל תתחיל לשתות שוב! קדימה – תן לי את הבקבוק. אמרתי לך שאני אשגיח עליך. נו, בחייך. אם אתה רוצה את זה כָּכָה-ה – אז מה יהיה כשאחזור הביתה. נו, בחייך...
מצאתי כבר כל כך הרבה דברים בכובע שלי, שכבר הפסקתי לספור. סנדוויצ׳ים, אוכל מקולקל, אבנים, אשפה, פעם אחת אפילו צואת כלבים. יותר זבל מאשר שטרות. אם כי מטבעות מצאתי הכי הרבה, אבל בשווי כל כך נמוך,...
ברגע ששמע את הצעקה – כי את הירייה הוא לא שמע, או ששמע ולא פירש אותה כירייה, כי כידוע, כדי לשרוד בבליל הקולות האינסופי שעולה מחצר פנימית משותפת צריך לוותר אפילו על הניסיון לפענח אותם, ולפיכך...
המתרגמת מבקשת להודות לצביה, לרחל ולליאור גן העדן של הרווקים הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר. הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות. מותש מההמולה...
*הסיפור זמין להאזנה ללא עלות במסגרת 10 סיפורים בהמלצת משרד החינוך לחטיבה עליונה* סיפורנו קרה בערבו של יום. משרת אחד חיכה מתחת לראשומון (שער העיר קיוטו, במאה ה-12 כשהיתה בירתה של יפן) להפסקת הגשם. מתחת לשער...
הבוקר הוריד התותח שלנו 120 קילו של פגזי מצרר על מוצב של מבריחים עשרה קילומטר דרומית מאיתנו. הורדנו חוליית חמושים ואז הלכנו לאכול צהריים בחדר אוכל בפאלוג'ה. לקחתי דג ושעועית לימה. אני משתדל להקפיד על אוכל...
מוקדם יותר התפוצץ צינור של מכל מים על הגג ומים התחילו לזרום. עכשיו אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל בסלון שלי, שותים שַמפּאל ואוכלים טוסט מֶלבָּה עם חומוס. שתי מאפרות גדולות, אחת מזכוכית, השנייה מקרמיקה שחורה, מלאות...
השעות הראשונות עברו בשתיקה. אביו פשוט ישב שם ולא הוציא מילה, רק מעת לעת קינח את אפו. היה נדמה לו שהוא עושה את זה בהפגנתיות. הוא חשב שיש לזקן איזו טינה חבויה, אבל הוא לא ידע...
לקראת הנסיעה לניגריה ג'ולי קנתה תריסר זוגות של מספרי תפירה חדים. ציוד טוב מעיד על כבוד. וקניות עוזרות נגד הבהלה. היא חששה שהנשים לא יאהבו את זה שהיא מופיעה ככה ומתימרת ללמד אותן משהו. היא קנתה...
השחר עלה זה מכבר. ההרים, שפסגותיהם המושלגות נבלעו בעננים, זהרו מתחת לכְחול השמים הקר כמו מבשרים שהפוגת הלילה תסתיים בקרוב ושהשלג, אשר ירד ימים רבים ללא הרף, עומד להתחדש. אור השמש היה לא יותר מאלומת קרניים...
אני אומר, "היי, אבא, מה העניינים?" עיניו רושפות לעברי, רטט פתאומי עובר בגופו כשהוא נרתע מקולי, ואז הוא צונח חזרה לכיסא. עיניו ריקות: אין אור, אין התרגשות, אין היזכרות. "מי אתה?" הוא שואל, קולו מעולף. אני...
"הוא דיבר איתך?" "שתק עד צומת בילו." "ואז?" "ואז האט והראה את המרכז המסחרי המכוער שבונים שם." "טוב, כל זה הגיע לו בהפתעה, את יודעת." אבא חוזר עם תפוז ביד ומגלגל אותו על השיש, אימא תופסת,...
זה היה אחד הלילות האלה שאתונה מבשלת אותנו במיץ של עצמה, תערובת של עשן אגזוזים, פלסטיק שרוף, גז מדמיע, ייאוש. השתדלנו לאטום את כל הפתחים, האוויר הסתנן מהמזגנים וצרב בנחיריים. העיניים התערפלו, נתקפנו בהלה, אבל הכי...
בערב חופשת הבנקים באוגוסט נעשה המגויס האחרון של כנופית ווֹרְמְסְלִי קוֹמוֹן למנהיגה. איש לא הופתע חוץ ממייק, אבל בגיל תשע כל דבר הפתיע את מייק. "אם לא תסתום את הפה", אמר לו מישהו פעם, "תכנס לך...
אני עומד מול שער הכניסה לחצר בית האבות. כבר עמדתי כאן לפני שעתיים, אבל לא נכנסתי. מצאתי לי בית קפה באחד הרחובות הסמוכים, ורק אחרי שלוש כוסות קפה, ארוחת בוקר מפוקפקת ויותר מדי סיגריות נעמדתי שוב...