כמה אינסופיות אנחנו ובאותה העת כמה קטנות, כמו מיניאטורות, חיפושית עולה על עלה. כמה רציתי לשוב ולומר שאני מתגעגעת, שאני משתנה. החיים סובבים סביב אותן השמשות. געגוע קושר לעבר והשינוי קושר לעתיד. במהירות, כמו טיפות מים שפוגעות בעלה אנחנו משתנות.
החלון של הבית הוא חלון אל העולם, אני מסתכלת החוצה אבל אני לא יוצאת. אני והחתולה שלי יושבות על אדן החלון, מעבירות את הזמן עם השמש, מסתכלות מטה ומתבוננות על העוברים והשבים המעטים. עוקבות אחריהם באיטיות עם הראש שלנו. בקצה השני של הבית יש מרפסת עם נוף אחר. היום במרפסת עשינו שתילות מחדש. אלמלא הסגר הייתי הולכת למשתלה ואת שתילות האביב הייתי מחדשת בהמון אלפי פרחים. במקום, יכולתי לטפל רק במה שיש.
כינסתי את כל העציצים במרפסת, דיירי הבידוד. בעציץ אחד התגלו מאות אלפי נמלים, כמו חולי קורונה בעולם, והן החלו מתפזרות ועולות על הידיים שלי, התחושה מדגדגת. כמו דובה, אני רוצה ללקק את כפות הידיים (להרגיש משהו שהוא טבע). מאות אלפים גם ללא פרנסה. שופכת את האדמה מהקומה השנייה אל הארץ. אף אחת לא עוברת מתחת. עכשיו הנמלים נמצאות שם על האדמה, ואני נותרתי למעלה לשכן מחדש את הצמחים בבתיהם.
הזוטה נשתלת בכלי משלה, ואני גוזמת אותה מעלים כסופים חסרי כוח, מחלצת את הפיגם תחת צמח בר, שאני חושדת בו שהיה טוב למאכל, אבל כעת כבר נבל ועליו קמלו. מצופפת יחד את כובעי הנזיר, באדנית החדשה העלים שלהם מזכירים לי מפרשים בים. ביניהם אני שותלת אלוורות תינוקות. התִּינוֹקִיּוּתשלהן מזכירה לי את איילה ואת התינוק שיש לה בתוך הבטן. איך זה להוסיף עכשיו חיים אל העולם הזה? אולי מי שבאה לכאן עכשיו חושבת לעצמה שבעולם יש שקט, והרחובות רחבים ומעטים בהם האנשים, ולא צפוף. האנשים ספונים בבתיהם אבל הם יחד.
המים מתנקים והאוויר מתנקה, ואנחנו זזות מעט, לאט. אפשר לחשוב דווקא לא על משבר או על הרס, אלא שבעולם הזה אימא ואבא תמיד-תמיד נשארים קרובים. שותלת את הנענע בכלי גדול יותר, היא מתכוננת אל הקיץ, ולבסוף גם את הלבנדר אני מכתירה כזוכה באדנית הכי גדולה שיש לי, כי אין לי אלא להשקיע במה שכבר קיים, עכשיו שדברים חדשים אינם.
