יום אחרי היציאה מהמיון אני כבר קובעת עם מלכי פגישה ברחוב רבי עקיבא. בא לי לעשות שופינג ומלכי נראית לי כמו אחת שמחבבת מסעות שמוקדשים לקניות. אנחנו מסתובבות ברחוב, אין כמעט אנשים, החנויות ברובן סגורות. ומלכי מעלה גיחוך, לאן פנינו מועדות בדיוק.
בפתחו של בניין מתקלף מהודק שלט עם אותיות מוזהבות – "בוטיק פאות".
"נראה לי שהוא פתוח, בואי נעלה," עולה במוחי רעיון חדש.
הנה אכן סלון פאות מסתורי עם פאנית שהיא בכלל חילונית, אך רוב לקוחותיה נטועים עמוק במגזר החרדי.
היא מקבלת את פנינו בשמחה. יש משהו סוסי בתנועותיה המהירות, בלסת החצי פתוחה ובאופן שבו היא מגלה פאות שמוסתרות לה במגירות, או נישאות בגאווה על ראשי קלקר לבנים. גם מלכי משתתפת בחגיגה, לה יש פאת ליס, היא מודדת עוד אחת, ואחר כך מואסת בעניין ובוהה בי.
"תנסי את זאת," היא מצביעה על פאה בעלת מרקם מעט אדמוני, אחר כך היא נעלמת מאחורי פרגוד מרשרש ושולפת פאה עם פסים בלונדינים דקים, אני כמעט מתפתה לנסות אותה, רק שבלונד מעולם לא היה הצבע המועדף עליי. אני שוב מודדת את הפאה האדמונית שמלפפת את קודקודי בעדינות נחושה.
"נראה לי שאקח אותה," נזרקת למוכרת הסכמה גלויה.
המוכרת כמובן מחמיאה לי על הרכישה, היא מסבירה לי שזו פאה שכולה שיער אירופאי משובח, שעליה אפרוש תשלומים למשך מספר חודשים טובים. מה יאמר על זה סמי שלי, בטח יקדם את פניי בסבר פנים קודר.
"כי מה עכשיו רוכשים פאה כזו יקרה? אנשים מאבדים מקומות עבודה, גם אנחנו שורדים, רק בזכות סיעתא דשמיא גדולה אנחנו שורדים, וחוץ מזה יש לך עוד פאה ליום יום, מה הבעיה איתה?"
אלה יהיו המשפטים בהם יקדם את פניי. אבל החלטה זו החלטה. נפשי הפצועה מתאווה לפאה כזו בדיוק.
הן מעולם לא חשבתי שאגהץ אלפייה ועוד אלפייה במין קלילות כזאת. כך בשיטתיות מובהקת ורצונית נלכדתי. לא דברי החנופה של המוכרת הם אלה שהכריעו את הכף, זו הייתה הסחורה. הנה כן, מרקם המשי הנינוח של הפאה הנוכחית מדלג מעל מחסומים כלכליים, בלתי עבירים, זה לא ממש מאפיין אותי, אבל שיהיה. אפילו שיש לנו מספיק הוראות קבע, לטיפולי שיניים דחופים, ואם כבר מותרות, מה בקשר לכיסאות מטבח עמידים. לפני המגפה הזאת היינו מארחים. אני מעבירה על הרכישה את כף ידי המלומדת, חובבת המרקמים. הנה פאתי, חליפתי, חלקה, גולשת כמו מורדות החרמון. הפאה היא העטרה, זו לא עוד פאה מתולתלת ושובבה, לא ולא, כל המרקם שלה מכריז על נוכחות. על כך שהפכתי בסיועו של כרטיס האשראי שלי לאישה צוננת ואדיבה, אחת שיודעת ומכירה בערכה. אישה שיש לה עבר, והווה, ועתיד, אחת שמשקיעה בעצמה, ולאור כל זאת תתקבל באהדה בכל חוג, אירוע, שמחה. כל השכנות המכרות, יפנו אליה, יבינו לאן היא משויכת, שאינה אחת מאלה שקושרת מטפחות והופכת אותן למגדלים, ככה זה, אם קונים פאה אז בסדר, מסתכנים.
כי היא הפאה, הפאה הזו היא הפאה, בטח, די להזנחה הגורפת, אליה הורגלתי מקטנות.
"רגע מה רע לך עם המתולתלת!" קולו של סמי הדהד במוחי, כמו תקליט שבור משנות השמונים, הוא מוסיף להלאות.
אין מה לעשות, הוא ישלים עם ההוצאה. זהו, אספר לו עד למוצאי שבת ואז רק אפלוט שכך עלה בדעתי. נסתדר.
"פאה מקסימה, בעלך בטח יאהב אותה." מגיבה מלכי, כנראה מתוך מפת עולמה, ממה שידוע לי בעלה מועסק, המגפה לא פגעה אנושות במטה לחמה.
אני מהנהנת בחוסר סבלנות בולט, מחשבותיי שוב נודדות אל סמי ואל המצפה לי. אוף, סמי, איך בכלל אפשר להתחיל להסביר לו שכבר משחר ילדותי ידעתי ששיערי השחור והעבות, המתולתל, המלא, חסר הפניות, היה מבחינת אבא ענן עורבני ותוקפני, נשמע ילדותי. עבור סמי שיער מסולסל זה סוד מהותי.
לא אגלה דבר. גם לא על השעות המועטות בהן אבא מצא לנכון להזהיר, יותר נכון, לעיתים היה מתחנן או מתאר איך יגזור לי אותו בעודי ישנה. כשהאיומים הפכו ליום-יומיים ומשום מקור לא הפציעה ישועה, השתמשתי בדמי הכיס שלי, יצאתי למספרה ושם ביקשתי מהספרית שתקצץ את מחלפות ראשי ביסודיות, בלי רחמים, עד השורשים, גם שמשון נהג כך, רק שלו עשו את זה במרמה. אבל ילדה טובה, בוחרת לרצות את אביה, זה מובן מאליו. כבר כשפסעתי ברחוב, עושה את דרכי חזרה, טעו ופנו אליי כמו לבן, "הי, ילד, תיזהר, למה אתה רץ בכביש," צעק לעברי אזרח קשיש.
התעלמתי מהמכוניות, מהעצים, מהרמזורים המהבהבים, מנסה לחמם את תנוכי אוזניי הקפואים, שפתאום נגלו לעיני כול.
כשהדפתי את דלת הכניסה לדירה, עשיתי זאת ברעש גדול. מייד לכדתי את עיניהם של אחיי שנראו מבועתים, אימא כהרגלה התעלמה, ואבא, זה שלמענו נעשתה המחווה, הזדרז להסיט מבטו ממסך הטלוויזיה, נותן בי מבט מזולזל. אולי לא הייתי צריכה להיכנע, יש קרבות שאסור להרים בהם ידיים. פתאום הרגשתי מולו מאוד לא מהותית, ומסתבר שגם את הפתרון הקיצוני, מרדני משהו, שהגיתי, הוא שנא. לטענתו נראיתי כמו חייל. חיילים מקומם בשדה הקרב, לא בביתו. מה הבעיה שלי להסתפר בלי להגזים, למה כל דבר צריך להפוך למחאה. מסתבר שמשום מה, כל מה שעשיתי לא השביע את רצונו.
בכל זה אני נזכרת בעודי מגששת אחרי הארנק, הרכישה כדאית, יופייה של אישה מתחיל בשיער, ואותו צריך לכסות, השאלה באיזו צורה. למה המראות ההם עדיין מציפים אותי, מי צריך אותם. אשאל את אליהו בהזדמנות הקרובה. מלכי כאילו מבחינה בחוסר המנוחה שטורד את מנוחתי.? אנחנו נפרדות לשלום, לרגע מתחשק לי להתרפק עליה, נודף ממנה ריח מיוחד, אולי זה בגלל שהיא משתמשת בבושם של אילנה. חוש הריח שלי פועל ומגיב לגעגוע. בכל זאת משהו חיובי שמתערבל בתוך התבשיל הרגשי. זהו, אל דאגה מצבך טוב, מפמפמת בי תובנה מנחמת.
"אז כמה עלתה לך הפאה?" סמי מהין לשאול רק אחרי ההבדלה.
