משבר פרידה מוביל את הגיבורה לסמן את יום הולדתה הארבעים בטיול שורשים בעקבות פרויד. רעיון זה הופך במהרה להזיה מטושטשת-גבולות בין מציאות לדמיון, שבמסגרתה פרויד והגיבורה יוצרים קשר טיפולי-אינטימי, משוחחים להם על ילדותה, על אהבה, על תשוקה וחמדנות ואפילו על זקנה והאטה. סיפורה הקצר של אורנה ראובן הוא תענוג פרוידיאני ממדרגה ראשונה – אדיפלי, יצרי, רגשי ובה בעת נוּגה, עמוק וחודר לב. הוא אפילו עשוי לשחרר את הקורא.ת מכמה כבלים מיותרים.
קשה להסביר את טבעו האמיתי של המסע שהיא מתכננת. לאחר מחשבה מרובה החליטה לומר באגביות, שלכבוד יום הולדת ארבעים היא תצא לטיול שורשים בעקבות פרויד. זיגמונד פרויד. הניסוח הנבחר עורר תגובה מחויכת בשולחן יום ההולדת שלה, ואלונה סימנה לה בזווית העין שלא להרבות בפרטים.
יש כמה נקודות ציון מוכרות למסע הזה, כמו הבית ברחוב ברגגאסה 19 בווינה, שבתמונות בשחור־לבן נראה הדור וכבד־ראש, עם דלתות כניסה מחופות אבן, והאטליז מצד שמאל שמרתה הייתה קונה בו בקר לצלי. וגם בית הלבנים האדומות ברחוב מנספילד גרדנס 20 בלונדון, עם הצמחים המטפסים שמילאו את הגינה היפה שמולה מת. אבל היא רוצה לעקוב אחרי פרויד בדקוּת, משנות הילדות המוקדמות בעיר הנידחת פרייברג, דרך המעבר הדחוק ללייפציג, ומשם לדירות הזעירות שהחליפו בזו אחר זו בווינה, לאחר שאבא שלו הסתבך בחובות.
היא תלך אחריו ברחובות הקטנים של ליאופולדשטאט, בין מאפיות ומעדניות כשרות שהיא קשטה בדמיונה בריח חלות ודגים כבושים, עד שתגיע לגימנסיית שפרל. ואז, והנה שוב היא מתרגשת מכל זה עד דמעות, היא תחצה את הנהר על גשר זלצטור, ותגמע את הדרך אל האוניברסיטה, אל החוג לרפואה שאימא שלו חלמה עבורו.
"משבר ארבעים ראוי", אמרה אלונה בחיוך מלא טאקט, ומילאה את כל הגביעים ברוזה בעל גוון ורוד־כתמתם נהדר, ואף הובילה סבב ברכות חינני מלווה בהשקת כוסות לחייה. רק כשיצאו לעשן, אלונה חיבקה אותה ואמרה שבעיניה היא עשתה עבודת תחקיר מטורפת, ושזה לא טריוויאלי ולגמרי עומד בפני עצמו, ולכן היא לא באמת חייבת לטפס בעצמה לכל פונדק שפרויד חיבב באלפים האוסטריים, וגם לא לקבל טיפולי ספא בערי מרחצאות שיצאו מהאופנה כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה. "אבל אני רוצה", היא אמרה לאלונה, "אני רוצה לנסות לקבל את החדר שלו בכל מלון, ואני רוצה לישון במיטות שלו, ולאכול במקומות שאהב, בדיוק את מה שאהב, אני פשוט רוצה להיות איתו". אלונה נשפה עשן מהאף ואמרה: "לפחות את לא מרגישה חובה לאומית לעבור לסיגרים", ועל זה היא ענתה: "אני שוקלת את זה, וגם קוק, קוקאין הרי היה נושא המחקר המרכזי שלו, אחרי אברי המין של צלופחים והוכחת הדמיון בין תאי עצב של בני אדם וצפרדעים". אלונה הביטה בה ברוך והשיבה: "אני יודעת, מותק, אני יודעת".
כבר שנה וארבעה חודשים שהיא ככה, עם הראש בתוך המכתבים של פרויד, והתמונות והספרים. זה התחיל אחרי הפרידה משי, שהעניק לה כשי לחג דיכאון מז'ורי שלא ידעה כמוהו. אולי ביחד העניקו, בסופו של דבר הייתה זו היא שאחזה בזרועו באצבעות דביקות וביקשה שיישאר את הלילה, ואחר כך עוד יצאו ממנה תחנונים איומים, שבכל זאת יאהב אותה, שינסה להצליח בזה…
כשהלך, היא זחלה אל המיטה עטופה עד צוואר בהשפלה שלה, ונשארה שם בהתמסרות של נזירה בתענית. לא התקלחה, לא אכלה, לא החליפה מצעים, עישנה. רוב הזמן לא היה לה אפילו חשק לבכות. העציצים שלה יבשו, השמיכה כוסתה באפר, זה הרגיש מתאים. גופה הלך והצטמצם בתוך הבגדים שלבשה באותו ערב מר, עד שבאחד הימים פשטה את כולם, מהסוודר שהצחין ועד התחתונים והגרביים, וחזרה לשכב במיטתה כמו גופה קטנה ואלמונית. באופן מוזר זה הקל עליה, ולמחרת לקחה פרויקט לא מסובך של עריכה לשונית, רק כדי לא לאבד את העבודה. היא סימנה תיקונים סבירים מבלי לקרוא, היא לא הטעינה את הטלפון, לא דיברה עם נפש חיה, לא שנאה ולא קינאה יותר, וזה הרגיש נכון.
בדיעבד, היא לא הביאה בחשבון את הסקרנות של אלונה שגרה בדירה מעליה. לפעמים, כשנפגשו במעלה או במורד המדרגות, אלונה הייתה מזמינה אותה לשתות משהו ולעשן אצלה במרפסת, מדגישה שהיא מתכוונת לזה באמת. זה היה נעים, אף על פי שאלונה דיברה בלי סוף על המזל הגדול שקיבלה חל"ת כדי לסיים את הדוקטורט בפרשנות ופסיכואנליזה, ואיזה טמטום זה היה לא לנצל את תקופת הקורונה לכתיבה, וכמה נורא יהיה אם בסוף לא יאשרו לה את הדיסרטציה בגלל עיכובים.
פעמון הדלת צלצל, חד ונחרץ, ובסדק שנפער להרף עין נגלו שרידי החורבן, מכוסים באבק ובאפר. אלונה דחקה את הדלת וחמקה פנימה, היישר לפתחו של מקדש היגון. נדמה היה שאלונה רואה היטב את הגיליוטינה שניצבה במרכז הסלון, זו שחתכה באחת את חייה לאיתו ולבלעדיו. אחרי ימים שלא דיברה, היא תיארה בקול נמוך איך שי נמנע בכל כוחו מהתמסרות, מיעט לקרוא לדבר שהתהווה ביניהם אהבה, השתקע בגופה ובנפשה ובו בזמן הציב סייגים, ואיך זה רק הפך את הרסיסים שנידב לנחשקים יותר, גרם לה להיות כל הזמן במיטבה בנוכחותו, כלומר מתאמצת, ואיך למרות שגמר מהר מדי בשבילה היא הקפידה להיראות כאילו מעולם לא נהנתה ככה, ושיותר מזה היא לא צריכה. אידיוט.
"לבני אדם יש דרך מאד ספציפית לאהוב", אמרה אלונה, "יש מי שיושבת בשלווה נסיכית לארוחה שנערכה רק בשבילה, ויש מי שאוספת בזחילה אסירת תודה את פירורי האהבה שנשכחו מתחת לשולחן. שתיהן הרי למדו את זה פעם, מזמן, ביחסים הכי ראשוניים. וזה נצרב בנפש, בלי מילים, גורם לנו להרגיש שזה מה שנכון לצפות לו".
ככה, בערך, התחיל הרומן שלה עם פרויד. הדימוי של זחילה אסירת תודה הכאיב לה, אבל היה בו גם משהו מעורר. פתאום חשבה שכבר הייתה גופה קטנה ואלמונית, לא רק כעת, לא רק בפעם הזאת. המחשבה שמדובר בנ"צ קדום שאליו היא חוזרת, נמשכת לעברו מכל השבילים, הפתיעה אותה בעוצמתה. זה היה רעיון מוכר וחדש בו־זמנית, כאילו ידעה אותו מבלי לדעת.
למחרת אווררה את החדרים והניחה כמה חפצים במקומם. כל אותו זמן חשבה על האפשרות שפעם, בראשית חייה, נטמנה בתוכה פרידה בלתי נסבלת, האימ־אימא של כל הפרידות, והיא זו ששולחת כלפי מעלה גלי סונָר מייסרים. במובן הזה, היא התנשמה בפליאה, שי הוא לא יותר מניצב שהוצב לצד הגיליוטינה. היא עלתה במדרגות, שתיים־שתיים, ושאלה את אלונה אם ניתן להרגיש את גלי הסונר גואים ועדיין לנסות תוואי דרך אחר.
אלונה נתנה לה ספר על המקרים המוקדמים של פרויד. היא חיבבה את המטופלות שלו – נשים צעירות שהיו להן סימפטומים בהחלט משונים, אבל בעולם הפנימי היו עצב גדול או פגיעה שנשמעה לה מוכרת, והן לא יכלו לומר על זה שום דבר, אפילו לא לעצמן. נגיד אנה, שכל הסימפטומים המוזרים שלה הראו, בעקיפין, שהיא טובעת באבל על אבא שלה, ובאשמה שלה כלפיו על זה שהיא צעירה וחיה, ובקנאה של אימא שלה בה, אבל לא היו לזה מילים. אפילו לחשוב את זה היא לא העזה. ורק הסימפטומים המשיכו להראות כמה שהיא סוערת ובודדה. או אליזבת, שהתאהבה בגיס שלה, וכשאחותה מתה עברה בה לרגע המחשבה האיומה והמסעירה שעכשיו הוא יהיה שלה. הנפש של אליזבת לא הצליחה לעמוד במשמעות של הקונפליקט הזה, אבל הגוף שלה העיד עליו דרך כאב מסתורי ברגליים, שעצר את אליזבת מלרוץ אליו, או סתם לטייל איתו ביער.
פיסות אמת קטנות שהורחקו מרוב כאב, שטות בתוך הנפש. בימים הן מציגות את עצמן בסימפטומים, בלילות הן מתגנבות לחלומות. כשפרויד מצא פיסה כזו, הוא ניקה אותה במברשת עם שערות דקיקות, בחן היטב מתחת לזכוכית מגדלת, הניח בזהירות לצד האחרות. כשהיו לו די פיסות אמת, הוא חיבר אותן למשהו שאפשר לדעת, והיא אהבה אותו על זה.
זו הייתה הסיבה שהיא התחילה לספר לו על הדיכאון שלה. לפּשר היה כוח משיכה. היא תיארה את המתח התמידי שהרגישה בנוכחות שי, לא בדיוק מתח, סוג של ערנות־יתר חיישנית, תחושה חמקמקה של זרות, לא זרות מובהקת, כאילו לעולם אינם לגמרי שלווים ביחד, או נמנים עם אותו המעמד, או משתייכים באמת זה לזה. הוא התעכב על המילה מעמד, והיא הנהנה ואמרה שבקשר הזה שי כיהן בקביעות במשרת הנסיך. שבועות ישבה מול שער הארמון הסגור למחצה, עייפה ורעבה ומחכה לאות. כל כולה הבנה וסבלנות, נכונה לחשיבה ושיח. טוב שלא ערכה טבלת "בעד ונגד" שתבהיר עבורו את המצב. וגם הייתה יורדת לו שעות, לא מבקשת לעצמה – לה הספיק לפנטז שהוא הבין את גודל טעותו ורץ אליה. הוא לא שואל, אין זמן להשתהות, הוא רק חודר מאוד בכוח. ולרגע היא שלו לעד, ושער הארמון נשאר פתוח. בת כמה את, ילדה טיפשה.
דווקא כשדיברו על הילדות שלה, היא נזכרה בפשעי חמדנות גאוותניים, עבירות קלות של יצריות מופרזת: לרקוד ריקוד לאבא בתחתונית של שמלה, בלי השמלה. להסתכל בחוברת פורנוגרפית פריזאית מקומטת שנמצאה דחוקה בתחתית הארון בחדר ההורים. לא להודות. לנוח בקיץ הלוהט על מזרן קטן בסלון, עירומה. כן, בסלון, עירומה. הרוח שהפיק המאוורר הישן באה והלכה, נלכדת לרגע על אצבעה הרטובה, מהפה, מהפות, משניהם יחד. לדוג לעצמה את כל הדובדבנים מהגלידה, ולהחזיר לקופסה רק וניל נטול ריגושים, ואז עוד ליישר למשעי את פני השטח. היית קטנה כל כך, אבל איש לא חשב שזה מחוכם או מצחיק… או הפעם שבה מרוב כמיהה למתיקות, חצתה תפוז מעוך שנשכח במקרר, ושפכה על כל מחצית גבעה מוגזמת של סוכר, שהפכה לנגד עיניה לעסיס כתום שנזל על הסנטר והכתים לגמרי את חולצת בית הספר. מה את עושה? מי אוכל תפוז ככה? למה את תמיד משתגעת?
מבעד לעיניו היא ראתה בבהירות איך התרגלה לחשוב שהיא רוצה יותר מדי, תאוותנית וטורפנית ובלתי מתחשבת. אם את כזאת מוגזמת ורעה, כדאי מאוד שתתאפקי, שלא יברח לך עוד מהדבר הזה שמתגנב בליפסטיק האדום, בכפתור הפתוח במחאה. אילוף הסוררת, היא אומרת די בשקט, בתוכה מים מרים עולים ועולים, נהרות של איבה ושל זעם. אם לא תסיט הפעם את נתיב המים אליה, אם תעז ללכת עד מוצא הנהר, האם תהיה מדוכאת פחות?
אלונה נתנה לה טלפונים של שתי פסיכולוגיות שהן גם פסיכואנליטיקאיות, שתיהן מומלצות מאוד. היא הייתה אמיצה ואמרה בישירות שהיא לא יכולה לתת לאף אחת לחצוץ ביניהם. היא כבר מזמן נקשרה אליו בעבותות של אהבה, אל המבט העז, אל הזקן המטופח שעטף את שפתיו שהפיקו מילים חריפות. העובדה שחי במקום אחר, באלף אחר, העובדה שאינו חי, לא עמעמה בדבר את הנוכחות שלו.
היא קראה כדי להיות קרובה אליו, גומעת את הספרייה של אלונה בתשוקה ובלי סדר, מדלגת בלי יומרה בין מקרים ותקופות, נעה קדימה ואחורה על גוף היצירה שלו, נצמדת להערות שוליים ולהתכתבויות יוקדות. היא הזמינה באיביי ספר צילומים ישן של אדמונד אנגלמן, שצילם את הבית ברחוב ברגגאסה, רחוב הגבעה, כמה ימים לפני הבריחה ללונדון. אלונה ממש התלהבה מהספר, והן התבוננו בו יחד במשך שעות, ראשיהן צמודים זה לזה כמו ילדות ממתיקות סוד, התלתלים של אלונה סוככים על שערותיה הישרות. הדירה שלו הייתה רחבת ידיים ומשופעת ספרים, עציצים וכריות רקומות, והן ניסו בדמיונן את כל פינות ההסבה הנאות. הקליניקה נראתה כמו מוזיאון של העת העתיקה, והן העבירו את אצבעותיהן בזהירות על הפסלונים, התבליטים והתמונות, והיא דמיינה את עצמה על הספה עם השטיח האוריינטלי, עטופה ורכה, תנור מבוער מפיק חום נעים, והוא שקוע בכורסה מאחוריה, ספון במקטורן שלו, רגליו נחות על הדום.
חמישה מטופלים אחרי ארוחת הבוקר. באחת בדיוק מוגשת ארוחת הצהריים. הוא תיעב כרובית ועוף, אהב תותים, פטריות וארטישוק, וגם גלידת וניל ביתית. אחרי הארוחה תנומה קלה על הספה, לפעמים טיול קצר: יש לפקוד מוציאים לאור, את חנות הטבק, סוחרי עתיקות. ואז קפה, ושוב מטופלים עד שעות הערב, וצריך עוד לתקן כתבי יד, לערוך הרצאות, להשיב בקפידה על כל מכתב ומכתב. היא אספה ושמרה בדעתה אינספור זוטות: שהייתה בו ערגה לאיטליה אך חשש לנסוע לבד, שנהג לכתוב במהלך חופשות הקיץ הארוכות בקארלסבאד, בסֶמֶרינג, שנהנה מתיאטרון, שזייף בשירה, שאהב את הזמרת איווט ג'ילבר ששיחקה בקברט דמויות "נשים מפוקפקות".
"שני האגסים הם שדיה של אימו, שהניקו אותו; אדן החלון מסמל את הזדקרות החזה […] אימא, הראי לי שוב את השד שממנו ינקתי", היא מקריאה לו בעונג מ"פשר החלומות". היא מתה על זה, על העולם הישן שמציץ אליה משם, עולם שבו קומבניזון אחד נחבא במגירת הלבנים של אימא, רמז תחרה מתחת לערימת תחתוני ענק רופסים. האם יבין כיצד קרה שהיא חיפשה את הקומבניזון ואף מצאה, ואז לבשה אותו ללא רשות, הריחה את הריחות שנדפו ממנו וחלמה את רזי הרפתקאותיו? האם יבין שאז ניסתה בכל כוחה להיות טובה, אף שכבר היה מאוחר מדי בשבילה? היא מספרת לו שהיום קומבניזון נחשב לאאוטפיט, מתאים־בחוץ, בלי שום סודות, והוא מופתע.
ממש לפני הנסיעה היה להם ויכוח רציני בקשר לדורה. דורה הייתה מטופלת מעניינת, כי אצלה לא רק הגוף דיבר בסימפטומים, אלא גם הנפש השמיעה דברים שלא יעלו על הדעת, ואפילו במילים חזקות וברורות. דורה הגיעה לטיפול אצלו, כולה מדוכדכת ומשתעלת מין שיעול עצבני שחוסם את הגרון. היא סיפרה לפרויד שחבר של הוריה ניסה לגעת בה כשטיילו ליד האגם בחופשה משותפת. היא דרשה שההורים שלה ינתקו קשר עם החבר ואשתו, אבל החבר הכחיש את התקרית, ואבא של דורה האמין לו.
מתישהו בטיפול דורה קולטת שאבא שלה מנהל רומן עם אשתו של אותו חבר. פתאום עולה בה מחשבה מזעזעת, שהיא נשלחה אליו בתור הסחת דעת מהרומן של אבא שלה עם אשתו, כמו איזה פרס ניחומים. היא גם נזכרת ששנתיים לפני מקרה האגם, הגבר הזה חיבק ונישק אותה והייתה לה בחילה. כמה זמן מתנהלים הסכמים איומים כאלה מאחורי גבה?
פרויד חשב שבעומק ליבה דורה רוצה את הגבר הזה, ושהיא פגועה מההכחשה שלו בנוגע למה שקרה באגם. מתחת לכל זה נחה האהבה הילדית של דורה לאביה, והכמיהה שיבחר בה על פני הרומן. אבל דורה לא סבלה את הפירוש, שהפך על פיהם את כל המניעים. היא התעקשה שהיא לא זוכרת שאי פעם הרגישה משיכה כלפי הגבר, אבל זה התאים בדיוק לתיאוריה של ההדחקה. משהו בטיפול היה מוזר כל כך: הוא הרי הקדיש את חייו לניסיון לתת מילים לפיסות האמת הדחוקות של נשים מושתקות, אבל עם דורה הוא ניהל קרב אגרוף חסר תוחלת, עוד סיבוב ועוד סיבוב של הכנעה.
דורה עמדה לבדה מול אבא שלה, אלוף השמיטות והתככים, ומול הגבר השקרן ואשתו, שפעם היא אפילו חשבה שיהיו חברות, אהובות? ומול המטפל שלה גם. "היא עמדה מול כולכם ואמרה את האמת הלא נוחה, ואתם לא ידעתם איך להתמודד איתה, אז עשיתם לה אילוף הסוררת!", היא צועקת. "אתה יודע משהו? אני שמחה שדורה עזבה אותך!", את זה היא צועקת בשביל כל ה"דורות" בעולם, דורות של "דורות", של מכשפות, נשים היסטריות, נשים שרצו לעזוב, תפסיקו להביא להן מלחי הרחה, באמת שהיא כבר לא יודעת מה יעצור את השריפה.
מה הוא חושב, שהיא לא מכירה את כל זה בעצמה? את הדוד שאוסף לזרועותיו הננעלות כצבת ומנשק קרוב ולח מדי, תספרי עד שלוש בלב וזה נגמר, בפעמים הבאות בדיוק תהיי עסוקה במטבח, כמה יפה שעוזרת, אבל למה לא באה לברך את האורחים? הוא עוד מעז להיעלב, האשמאי הזקן, כן בהחלט שמים לב שהוא שמח לקראתה, זה לא יכול להיות שהיא היחידה שראתה. אבא ראה? אבא ראה? האם היא חלק מתפריט הארוחה? ומנגד, עוד סודות ועוד שקרים, קומבניזון גנוב, היא בחיים לא מחזירה, פות שנפתחת ונסגרת מתחת לשמיכה, הריח של האצבע והטעם שלה, אם גמרת חזק מאוד צריך לבדוק מייד שלא נגמרה לך הגמירה, האם יש כמות מסוימת של גמירות שהוקצתה לכל אחת? חדשות טובות, יש הרבה. למה את לא נרגעת? מה העניינים איתך? כולם רואים, או מריחים או משהו, מהגוף שלך.
כך יצאו שניהם אל המסע שלה. כשהגיעו לווינה הלכו קודם כול לברגגאסה 19. הוא התבונן בקורת רוח מסוימת בתור שהשתרך מול הקופה, אבל לא רצה להיכנס בעצמו בשעת דוחק. אולי יחזרו מאוחר יותר. הם צעדו במסלול הטבעתי שנהג לבחור בו לטיולי צהריים או ערב ארוכים יותר. הוא התעייף מהר, והם עצרו בקפה לאנדטמן שליד האוניברסיטה. היא הזמינה כופתאות ממולאות בשזיפים, וקיבלה גבעות רכות עטופות חמאה חמימה ואגוזים קלויים, ומעל לכול מושלגות אבקת סוכר. הוא שתה קפה פושר, גם זה הכאיב לפיו. היא השתדלה להתענג בנימוס, אך כשהגיע תורו של כתר הקצפת על ראש השוקו החם, בקעה ממנה אנקת אושר שגרמה לשתי קשישות סגולות שיער להסתובב. הוא חייך אליה. "זוכר שכתבת למרתה, 'פשוט לא מתקבל על הדעת שעוגיות יכולות להיות טעימות כל כך'? זוכר שכתבת למשפחה, 'בשנים האחרונות מתגלה אצלי כישרון להנאות החיים'?"
למחרת הלכו שוב לברגגאסה 19, והפעם היה נוגה מבלי להסתיר. הוא אמר משפטים קצרים, כמו רוב הדברים נמצאים בלונדון; מזל שנתנו להוציא את האוסף; אי אפשר להכחיש את הסוף. במטרה לעודד את נפשו, מנתה חלק מהמקומות שהיא רוצה שיבקרו בהם יחד: בווינה – קפה קורצווייל וקפה קורבּ, בסֶמֶרינג – פונדק הארכידוכס יוהאן, אף שקראה שנהרס במלחמת העולם השנייה, וגם וילה שוּּלֶר הצהובה והמתוקה לאין שיעור, שציור שלה מאת קולומַן מוׁזַה מוצג במוזיאון ליאופולד. אה, כמעט ששכחה את חדר 18 בווילה אקסלסיור בבאד־גסטן. היה נדמה שהוא מזדקן מרגע לרגע.
ביום שבו נראה מאושש, נסעו ברכבת למעיינות המרפא של קארלסבאד. המסע היה ארוך ויפה מאוד, אך ניכר שהמאמץ היה מעל לכוחותיו. כשהגיעו ביקש לשבת על ספסל בגינה קטנה שזכר. הם צפו אל שדרת עמודים מהודרת שתיירים פסעו בה הלוך ושוב, מוזגים לעצמם מי מעיינות חמימים לספלי פורצלן בעלי פיה מוארכת. אף שהיה עייף וחיוור, לא איבד את חוש ההומור והעיר על היניקה הקולקטיבית מהזרבובית המעוקלת. הוא ביקר פה בכל קיץ מ־1910 עד 1915, ובכניסה למלון רודולסהוף אפילו קבעו לוחית מתכת שחקוקות עליה המילים "זיגמונד פרויד ישן פה". זה נשמע לו חסר אלגנטיות, ובכל זאת הלכו לראות.
"אני עייף", אמר כשחזרו לווינה, "אני מאט את צעדייך. אני וגם הורייך, כולל הטעויות, איננו צעירים עוד". "לא", היא מושכת בזרועו, "זוכר שכתבת: 'החיים בגילי אינם קלים, אבל האביב יפה, וגם האהבה'?" "בוודאי שזוכר, אבל אי אפשר שלא להכיר בכך שמתהווה פה עצירה. מה שרציתי לומר לך, פשוט למדי: ארמון נעול, גם סגור חלקית, הוא לא בהכרח ארמון מצוין. אולי אפילו להפך. מה לגבי ארמון פתוח לרווחה? ארמון מאושר שהגעת? מה בנוגע לארמון משלך? הרי היה ארמון קדום, שבו הנסיכה נחה לה, נוכחת ושלווה… ועוד משהו, חשבי את המחשבות שלך, הן לא נעשות נכונות פחות אם למישהו לא נוח. אולי אפילו להפך. עם ליפסטיק, בלי ליפסטיק, הם יסתדרו. ולמען השם, ילדתי, בחרי את הטבק שלך בתבונה".
בארמון שלה היא נחה בקיץ הלוהט על מזרן בסלון, עירומה. כן, בסלון, עירומה. אלונה רואה בכך הרגל מבורך, לא פחות מההרגל לרקוד בלי שמלה. בשוכבה על המזרן, כמו הילדה שהייתה, היא מקשיבה לרחשים הפשוטים, לתנועת החילופים, מביטה בריקוד האורות על התקרה. פות נפתחת ונסגרת, הריח והטעם שלה, אלונה גומרת בזרועותיה.
