השמש גברה, פורמת את פקעות העננים לרצועות תכולות.

ידו סככה על עיניו, מגננה מן הנופים המוכרים. חוליות מצועפות אובך צהבהב, ערוצים מבותרים, שיחי רותם ועצי שיטה סחופי חום ורוח. על הכביש התרבו מכוניות ונהג המונית צפר קללה לאחת שהאטה את התנועה. בתוך בהרות האור השמנוני שהבהיקו על האספלט, אפשר היה להבחין בקווי פניו המתוחים של הנהג המקולל ובפרצוף קטן שפחס את אפו כנגד השמשה, מתבונן בהם שעה שעקפו את אביו והמשיכו הלאה.    

בשער עמדו שני חיילים. הבכיר שעל כיסיו וכותפותיו נצצו סיכות ומלחייו עלה ריח של קצף גילוח חקר את פניהם, הזוטר שחולצתו הפרומה גילתה תליון זהב, בדק אם שמם מופיע ברשימה. סימנו להם לעבור.

התקשתה לצאת מן המונית. הנהג הבין וניסה להפגין התחשבות, מתרחק לעשן מתחת עץ אשל, רומס את אפר תפרחותיו הלבנות. לבסוף כרעה על סף המדרכה, ראשה כבוש בין ברכיה, לא לראות את הרחוב. הוא התיישב לצידה. חיכו לפסיכולוגית, שהודיעה אמש שככל הנראה לא תוכל להגיע, "ממש מצטערת, משבר משפחתי".

"אפשר לחזור," אמר כשהמונית הסתלקה, "לבוא ביום אחר." וחשב, מה זה משנה, ממילא אי אפשר לחזור וממילא כל הימים אחרים. מהבית הסמוך יצא שכן לשעבר עם שתי כוסות תה קר. שתי אצבעות חסרות בידו הימנית. השכן דקלם את השורות המוכרות על צער.

הסלון היה ערבוביה של זמנים לא קרואים. בגדים וקרעים, מזרונים פרומים, פחיות משקה מכווצות, נעל התעמלות קטנה, בדלי סיגריות, שקיות ריקות של חטיפים, ספרים שנפלו ועלים יבשים שנסחפו דרך החלונות המנותצים, שברי אגרטל שטואטאו לפינה. האוויר הכביד על כתפיהם עכור בריח של קפה שחור, זיעה זרה ושתן. הטלוויזיה שרדה. נקייה מאבק, מבריקה וגאה על הכוננית. הוא התכופף והרים אחד מהספרים. כריכה קשה, דפים מבריקים ועבים, נקנה על ידי הוריה בארץ אחרת. עקב אחר השורות והתבונן בציורים, פתאום ראה באחת הפינות כתם שוקולד ישן.

הם נכנסו לחדר הילדים. פצעים פעורים בהו בהם מן הקירות, בשטיח נחרכו חורים שחורים חושפים מרצפות קרחות. הכותל הצפוני נחרב ואפשר היה לראות את החצר, מגלשת פלסטיק דהויה ושרוטה, אופניים קטנות ומעוקמות מוקפים בעשבים לוהבים באש ירוקה. השכן נופף להם לשלום בשלוש אצבעותיו הנותרות והפעיל את תקתוק הממטרות. סילונים מקושתים נתפרדו לטיפות לוהטות. לרגע נדחף לאמבטיה, לקחת מגבת לרדת על ברכיו ולייבש תלתלים רטובים, אבל הדחף כמו המגבות התקרש והתקשה.

שמע טפיחה, הסתובב ומצא אותה ישובה על קרחת הרצפה ראשה בין ברכיה. "אני חייבת לצאת מפה." אבל כשהושיט לה את ידו היא לא הסכימה לאחוז בה וכשהתקרב להרימה, קראה "אל תיגע."

הוא התבונן בשולחן הלבן עליו נחו מחברות עם כתב ילדותי, גדול ומעוגל, עפרונות שחודם קהה או נשבר, מעופרים בעלי שלכת ושברי טיח. הוא לקח שקית ניילון גדולה והחל להכניס לתוכה דפים מצויירים.

היא זקרה את ראשה ושאלה "אתה שומע?"

"לא," השיב, ואז, "כן."

צרצור דקיק וחד הגיע מן המטבח. "יש שם מישהו." קראה, נראתה כרוח רפאים ששמעה אדם חי.

לא היתה נפש חיה במטבח. רימון שכתרו שבור התייבש בסלסלה. באדנית התבלינים שכב גוש עפר שחור וצחיח שמתוכו פרץ שיח שענפיו עירומים ולבנים.  

שוב נשמעה החריקה הדקה. קו שרוט בלב דממת הסתיו. הבחינה בו ראשונה, תיקן ענקי, שריונו סדוק ודהוי, עמד על הכיריים וניסה בלסתותיו לגרד כתם שומן מהנירוסטה.

קריאתה היתה רפה. גם תגובתו היתה מסורבלת, לא מצא מטלית. תפס ספר בישול והטיח בתיקן, סבכת הגז ספגה את מרבית המכה. התיקן הזקן הרתיע את גופו הארוך, חג על צירו וניסה להימלט, אבל בריחתו היתה כשולה, אחת מרגליו נפגעה ונסרחה אחריו. גרר את עצמו לעבר שבר קטן בין אריחי החרסינה. הרים שוב את הספר, שנפתח לתמונה של קינוח, עוגת יום הולדת. ידיו החלו לרעוד, ועד שהיכה הספיק התיקן להשתחל ולהסתתר.

כעבור כמה דקות שמעו אותו שוב. שריטות זעירות, רעבות. מצאו אותו שוב, מעל כתם השמן, מנסה לקלף ממנו פיסה שרופה.

הפעם היה מוכן.

התיקן הבחין בו מרחוק. הפעם לא ניסה להימלט רק הרים את ראשו, נופף בשני מחושיו הארוכים, ואז הרכין ראש וחזר למלאכת הגירוד. צל הספר כיסה עליו, קודר כענן, כבד כגורל.

"אל תהרוג אותו" שמע אותה מאחוריו.

הציורים שאסף שרפו את ידיו. אשתו לא נגעה בדבר, שכבה מקופלת בין השקיות.

מהמטבח נשמעו השריטות בנירוסטה.

"הוא לא מפסיק."

"אמרתי לך."

הוציאה ביסקוויט שבור מהתיק, "תן לו פירור."

זה סתם יאריך לו את הייסורים, רצה לומר, אבל לקח ממנה את השברים וחזר למטבח.

הניח פינה שבורה בין החרסינה לתיקן, שקפא לרגע ואז הסב את גופו הפצוע, הטה את רטט מחושיו והחל לכרסם בזריזות את הפירור.

"תן לו עוד," שמע אותה מאחוריו.

יגיעו אחרים בעקבותיו, רצה לומר.

"ומה אחר-כך, מה יהיה אחר-כך," מלמלה.

הוא רצה להגיד לה שהם כבר באחר-כך, שלעולם לא יהיה להם אלא אחר-כך.

השמש נסתתרה מאחורי ענן והשמיים נתכהו. נהג המונית צפר להם. הם סימנו לו עוד רגע ופסעו דרך הכותל ההרוס אל בית השכן הזקן שאיבד שתיים מאצבעותיו. תחת קשתות המים הבוערות, דרך להבות עשבי הבר.

השכן קיבל את החבילה, הנהן כשביקשו ממנו להניח ביסקוויט על השיש במטבח מדי יום, נטל מהם את השטר בעבור חבילות הביסקוויט שירכוש בעתיד ופטר את הסבריהם המבולבלים במשפט "לא צריך להסביר". כשנפנו ממנו לעבר המונית, פוסעים בזהירות בינות גושי בטון, מוטות ברזל חלודים ודרדרים, לתוך אפלת הערב הארוכה, ראה את צלליהם משתלבים ונמוגים.