שארלוט הילדה ישבה על אבן השפה הצרה, לחיה מונחת על אחת מברכיה, ובמקל רשמה בעפר בעצלתיים. היא רחרחה את רגלה, הריחה את העפר והזיעה עליו. לאחר מכן נאנחה וזרקה את המקל הצידה.
"אמילי", היא אמרה.
אמילי בת התשע עמדה מאחוריה, כשגבה שעון על עמוד העץ שהתחמם מהשמש, בהונותיה נתמכות על קצה המדרכה.
"אה?" אמילי נשפה.
"נשחק כאילו יש'לי חנות. נשחק כאילו יש'לי חנות מצרכים ואת חייבת לקנות דברים. אה, אמילי?"
אמילי הייתה כל כך משועממת וישנונית, שלא ענתה. עיניה האפורות והקודרות הביטו מעבר לכביש וכל שראתה נדמה לה צהוב – הלכלוך על הדרך, הבית הנטוש מעבר, השדות היבשים: חוֹם ודממה צהובים פועמים.
"אמילי? השתגעת? תעני לי!" שארלוט הסתובבה על שפת המדרכה והביטה בה בכעס.
"מה?" אמרה אמילי, ודחפה עצמה הרחק מהעמוד.
"יש'לי חנות ואת חייבת לקנות דברים". היא הושיטה ידה אל המשאית האדומה הקטנטנה, שהייתה רכושן המשותף, והחלה למלא אותה בחלוקי נחל. "ואז אני חייבת לתת לך אותם. את צכה ללכת הביתה קודם ואז את צכה לטלפן". היא אחזה את המשאית ביד מלוכלכת בעודה מביטה באמילי בפנים זועפות.
הן שמעו צעדים על דרך החצץ. שארלוט שכחה מהמשחק, ושתיהן הביטו במעלה המדרון. אמילי הסיטה את שערה הבלונדיני מעיניה והציצה. בעינה השמאלית הייתה פזילה, והיא פיתלה את צד זה של פניה בכל פעם שהסתכלה על משהו.
“אני מתערבת שזה דייר מהאכסניה של מר אוסטרמן", שארלוט אמרה, "אני מתערבת שגם הוא מניו יורק".
הוא פנה במדרכה, שהחלה חצי בלוק לפני ביתה של שארלוט. אמילי יכלה לראות אותו עכשיו, דמות קצרה במכנסיים לבנים לא מגוהצים. גם הוא ראה אותן, והחל לשרוק מנגינה.
"שלום", הוא בירך את שתיהן.
"שלום", הן ענו יחד.
הוא עצר לרגע, הביט סביבו. "תהיו כאן כשאחזור?" הוא דיבר בשקט, מחייך. "אביא לכן ממתקים".
שארלוט ואמילי סקרו אותו בדממה.
"אני אוהבת… אני אוהבת ממתקים מכל סוג" שארלוט אמרה לו.
הוא צחק, קרץ להן והמשיך במורד המדרכה. הוא הסתובב ונופף פעם אחת, אבל רק שארלוט ראתה זאת. שתיהן נותרו ללא תנועה זמן רב, צופות.
"נרא'לך שהוא יחזור, אמילי?"
"אה?"
" נרא'לך שהוא יחזור בדרך הזו?"
"אה?"
"אמרתי, נרא'לך שהוא יחזור?"
אבל אמילי התקדמה לכיוון ביתה בלי להגיד מילה, ושארלוט ישבה על שפת המדרכה, מניחה את פניה על אחת מברכיה, בזמן שעקבה אחר האבק. עד מהרה דלת הרשת לביתה של אמילי חרקה, נסגרה עם טריקה כפולה, ונשמעו קולות עקביה החשופים של אמילי מהדהדים לאורך המרפסת.
“הא", אמרה אמילי, והושיטה לשארלוט אפרסק קטן וחיוור. שארלוט לקחה אותו בדממה, נגסה בפרי בשיני תינוק כהות.
"מתערבת איתך שלאיש הזה יש מכונית".
"הא?"
"אמרתי" – היא לקחה נשימה עמוקה – "אני מתערבת איתך שלאיש הזה יש מ-כו-נית".
"איזה איש?"
"האיש ההוא… שהרגע חלף".
אמילי ליקקה את אצבעותיה המוכתמות מהאפרסק. "הוא לא חוזר". היא נאנחה, והביטה אל עבר הדרך הלוהטת שהובילה לשדות צהבהבים מטושטשים. החרקים בדשא ובעצים שרו בקצב. שני קליקים וזמזום ארוך. במורד הדרך, במקום שבו נפגשה עם הרחוב שמוביל לעיר, הן שמעו את המכונית הארוכה של מר ווינקופ. הן ידעו לזהות אותה מבין כל שאר המכוניות בשכונה. שארלוט ואמילי ישבו על הקצה של שפת המדרכה והביטו.
בעודו חולף, מר ויינקופ נופף ביד נוּקְשת אצבעות לעברן, והן זימרו, "שלום, ויינקופ הזקן".
המכונית נגררה במעלה הגבעה, הגיעה לפסגה והשמיעה אנחה כשפגשה במפלס הקרקע. שארלוט המשיכה לצפות בגבר בלבן.
היא נעמדה פעם אחת והסתכלה לכיוון העיר, אבל הנוף היה בעיקר מכוסה בעצים לאורך המדרכה.
אמילי חייכה ונהמה בזלזול.
שארלוט החזיקה את המשאית הריקה ביד אחת ובהתה במורד הגבעה. "לא תצליחי לראות אותו אם הוא בא". לפתע משכה פנימה את נשימתה. "הוא בא ועוד איך", היא לחשה, ורצה שפופה לכיוון אמילי על יד שפת המדרכה. היא החלה לדקור בעפר, לבה פועם במהירות.
אז שמעה אמילי את פסיעותיו, הסתובבה והציצה אל תוך הצהיבות. הוא שרק שוב. הכתם הלבן החל מתקרב.
"יש לו ממתקים!" שארלוט אמרה.
הגבר הוציא את הסיגריה שלו מחוץ לפיו וזרק אותה מטה.
"שלום", הוא אמר בשקט, ואז הביט בבתים, ובחזרה בשתי הילדות הקטנות על שפת המדרכה. הוא הושיט את השקית לשארלוט. שני מקלות ליקריץ' בלטו מחלקה העליון, והיא התאכזבה לראות שאלו היו כולם ממתקים באגורה, סוכריות קרמל לא עטופות ולבבות סוכר, שמוכרים חמישה בסנט. פעם, גבר זקן מהאכסניה של מר אוסטרמן הביא לה ממתקים בשווי חמישה סנט.
באיטיות היא הכניסה קצה אחד של מקל ליקריץ' אל פיה. הגבר נע באי נוחות, נשען על עץ והדליק סיגריה נוספת. "לא אמרת לי מה שמך", הוא אמר לבסוף.
היא אמרה לו, והוא אמר ששמו רובי.
"יש לי מכונית… רוצה לעשות סיבוב מתישהו?" הוא המשיך לזוז, מכניס ומוציא את ידיו מכיסיו. "אני מתערב שאת אוהבת לנסוע, שארלוט".
“בטח שאני אוהבת", היא אמרה, וזרם כהה של מיץ ליקריץ' זלג על סנטרה.
הגבר השעון על העץ זינק לכיוונה, הוציא ממחטה מקומטת מתוך כיסו. הוא שם יד אחת מאחורי ראשה וניגב את פניה בחוזקה. "את… די מלוכלכת". אז הוא נעמד שוב והחזיר את הממחטה לכיסו. אמילי צפתה בו בסקרנות, בלי להסיר את עיניה. הוא הרגיש את העוינות מפיה המעוות.
הוא שאף מהסיגריה שלו בחוזקה. "מה את אומרת על לצאת לסיבוב הערב?" הוא לחש. "אחרי ארוחת הערב".
"הייתי רוצה", שארלוט אמרה.
לאחר מכן הוא הלך בשקט, מביט אחורה אליהן, מחויך וחברותי.
שארלוט הייתה גאה בעצמה. היא נשענה אחורה על ידיה, ושרירים דקים של ירכיה הציצו מתחת לעורה מכוסה העפר.
"הוא לא ביקש ממך להצטרף".
אמילי נאנחה. "הוא לא יבוא. חכי ותראי".
אז שארלוט המתינה. היא סיימה את הממתק לבדה, ניקרה בארוחת הצהריים שלה, ורבצה בשמחה בצלו של הבית, מזמזמת לעצמה. אז היא שכבה בערסל המטולא שבמרפסת הקדמית, והסתכלה בתמונות מתוך מחברת נייר בלויה ומצחיקה.
אחר הצהריים היה לוהט, ארוך ושקט.
לאחר ארוחת הערב שארלוט יצאה החוצה לכביש ועמדה ליד העץ. אמה רחצה אותה בספוג, והיא לבשה שמלת כותנה במקום האוברול הדק שלבשה כל היום. היא לא אמרה לאמה דבר על האיש מהאכסניה של מר אוסטרמן. השמש השוקעת במהרה שילחה קרניים אופקיות אל תוך פניה. היא הייתה בטוחה שהוא יבוא. היא ניסתה לדמיין את המכונית, כמו אלה שהיא ראתה בעבר בסרטים. כזאת מכונית תהיה לו. והיא תיכנס למושב הקדמי הגדול והם ייסעו הרחק, כמעט בדממה. הם ייסעו מהר.
אבל אחרי כמה זמן היא התעייפה ונכנסה למרפסת הקדמית. העץ להט מתחת לכפות רגליה החשופות. היא נשענה על צד אחד של הערסל, ודחפה עצמה לתוכו. היא עדיין האזינה, ולא היה שום צליל של מכונית. אז חרקה דלת הרשת לביתה של אמילי, עצרה, וחרקה שוב. אמילי הופיעה, לא מקולחת ופרועה, בעודה אוכלת את מה שנשאר מחתיכת לחם עם חמאה. היא באה בכוונה למרפסת של שארלוט, נעמדה בעודה לועסת ומהרהרת, וצפתה בשארלוט שבערסל. שארלוט הביטה בה בבוז.
"אה… הוא לא בא", היא אמרה, ופנתה לכיוון המדרגות. היא שמעה משהו במורד הדרך, "זו אמא שלך מגיעה? אני מתערבת שהיא לא יודעת".
שארלוט קפצה מהערסל. "תשמעי, אמילי…" היא קימטה את מצחה בזעם. "אם את… אם תגידי לה…" היא כיווצה את אגרופיה לצדדיה, ואמילי הביטה בה ברצינות.
"הא!"
אבל שארלוט ניצחה.
לא הייתה עוד שמש, אבל עדיין היה אור. אמה של שארלוט שבה מהחנות. אף אחת מהן לא אמרה מילה. האישה נכנסה לבית, ושארלוט יכלה לשמוע אותה מזרימה מים בשביל התינוק. לבסוף דילגה אמילי לרוחב החצר הקדמית, אל תוך ביתה.
שארלוט שכבה בערסל והאזינה. מישהו הלך, שורק. היא רצה במורד המדרכה וראתה אותו מגיע. הוא היה לבוש בלבן שוב כשהז'קט שלו לא מכופתר. הוא עצר כשראה אותה, חייך וסימן לה. והיא העיפה מבט אל ביתה, ואז רצה במעלה המדרכה החמה, אל המקום שבו הוא עמד.
"איפה המכונית שלך?"
הוא הביט סביבו, גיחך והחווה בראשו. "במעלה הכביש… אנחנו לא רוצים שמישהו ידע. לא אמרת לאף אחד, נכון?"
"לא".
הם הלכו יחדיו. היא בקושי הצליחה לעמוד בקצב שלו, אז הוא אחז בידה. השדות נפתחו משני הצדדים לאחר שהמדרכה הסתיימה. שארלוט הזדקפה כדי לראות את המכונית, ואז הדרך התפתלה לפתע והם ראו אותה, חונה בצד הדרך. היא הייתה גדולה, אבל לא כל כך נוצצת כמו אלה שבסרטים. הוא פתח את הדלת והרים אותה פנימה, רגליה תלויות מקצה המושב. לאחר מכן נכנס פנימה מהצד השני.
"מוכנה?"
"אה-הא". שארלוט סקרה את המכונית מבפנים.
"אוהבת?" שאל, וניגב את אפו עם גב היד שלו.
הם לא החלו בנסיעה מיד. שארלוט בחנה את לוח השעונים עם הצבעים המסנוורים, שבתוכו השעון עם המספרים הירוקים והמחוגים הכסופים. את העיגולים האחרים היא לא הבינה, אבל הם כולם היו יפים, צבעוניים ונוצצים. לפתע האיש תפס את ידה והיא הרגישה את אצבעותיו החמות והלחות, ואת פיה מתפתל, כמו לקראת בכי. אז הצטערה שהגיעה, הצטערה שאינה שוב במרפסת הקדמית עם אמילי. אבל הוא חייך, צחק אפילו, בעודו מתניע את המכונית.
"את אוהבת לנסוע מהר?"
שארלוט ניסתה לענות, אבל שפתייה היו נוקשות. הוא מחץ את ידה שוב.
"מהירות זה כיף".
ואז, מבעד לרעש המנוע היא שמעה שקוראים בשמה. גם האיש שמע זאת, ושחרר את ידה. אבל המכונית המשיכה לכיוון הבית שלה.
"שארלוט! שאר-לוט!"
"זאת אמא שלי", שארלוט אמרה בשקט.
שארלוט הבחינה בו מזעיף, ואת ידיו מתהדקות על ההגה. היא הרגישה את הרוח הקרירה על פניה והיא רצתה להמשיך לנסוע, אבל הם לא נסעו מהר, והיא רצתה מהר. כשהתקרבו לבית, היא כיווצה עצמה במושב, בתקווה שאמה לא תבחין בה.
האישה עמדה עם רגל אחת על שפת המדרכה, הסינר שלה משתרך כמעט עד הקרקע. היא נופפה להם, והוא האט את המכונית. היא התקרבה, החביאה את ידיה מתחת לסינר.
"שארלוט", היא אמרה בגיחוך, אך הסתכלה על הגבר כמעט מפלרטטת. "אמילי אמרה שיצאת לסיבוב. אני רק רציתי לבדוק איפה את… ואני צכה שתעזרי לי עם התינוק עכשיו". היא דחפה איזו קווצת שיער מאחורי אוזנה.
האיש מאחורי ההגה חייך חיוך רחב ואמר, "מה המצב?"
אמה של שארלוט הנהנה לעברו. "אני חייבת ששארלוט תעזור לי עם התינוק אחרי ארוחת הערב… זה מאוד נחמד מצידך לקחת אותה לסיבוב, אדוני, אבל היא לא אמרה לי כלום על זה". היא צחקקה בעצבנות.
"בטח, אני יודע", הוא אמר. הוא מתח זרוע אחת לעבר הדלת ופתח אותה באבירות. "אז אולי מחר. אהיה בסביבה לכמה ימים".
האישה הביטה ביראת כבוד בלוח השעונים הנוצץ ובמושבים המרופדים. "שמע… מצידי תיקח אותה בכיף לסיבוב מתי שאתה רוצה".
ואז שארלוט ואמה הלכו יד ביד במורד הדרך. פעם אחת האישה שלחה מבט הססני אחורה לעבר המכונית. "הוא איש נחמד נורא יחסית לעירוני, שארלוט. איפה פגשת אותו?… ותגידי, זו מכונית יפה, מה?"
שארלוט הביטה בקרקע המתחלפת תחת רגליה היחפות. ידה החופשית הברישה את הדשא הגס שצמח פרא.
"אולי הוא יהיה בסביבה מחר", אמה אמרה.
שארלוט תפסה עלה אחד של דשא בעווית, והקצוות ננעצו באצבעותיה. היא הביטה באגודל שלה, שני קווים אדומים עבים יצאו מבשרה.
