בואו נעשה אורגיה. בואו נשכור אוטובוס ענק וניסע מאילת לתל אביב הלוך ושוב שבוע רצוף נעשה קריוקי בעירום נשתה-נאכל-נקיא וחוזר חלילה, אולי יהיו סמים. בוא רק אתה ואני נלך למסעדה נאכל את כל הראמן נשתה את כל הסאקה נלך לסרט ואז שוב למסעדה ואז נעשה מסיבת דסטיניז צ'יילד בבית שלך, אני אלמד אותך דבר או שניים על איך לזנק לתוך הגוף שלי. בואי נקרא את כל התורה-הקוראן-הברית-החדשה בואי נאמין באלוהים בואי נהיה מלכות של שבת בואי נתפלל לחברות אמיתיות של גיל 30, את תצביעי לי על הצלוליט שלך ואני אצייר עליו ענן. בואו נקים כת נעשה ברית-דם נשתלט על איקאה נמצא את משמעות החיים בחיבור לרהיטים פרקטיים נעשה טקסי איוואסקה במחלקת שטיחים, אבל נאמין באלה אחת – השריפה. 

בואו נהיה האש.

בואו לא נהיה האדמה החרוכה המתבקעת. 

בואו לא נהיה העצים המקובעים במקומם הצופים במוות מתקרב ובא. 

בואו לא נהיה הרוח הנושפת השואפת לכבות. 

בואו נהפוך לאש. 

בואו נהיה טבע שאין לנצח, כזה שרומז לשמש לאחד כוחות על פני האדמה. 

בואו נהיה יש מאין בצורת שטן. 

נהיה למלכה שיוצאת בסיבוב דאווין במלוא התפארת, נתפשט ונפרוש את עצמנו לכל הכיוונים. כי אנחנו האש, ונולדנו מהכל ומלא כלום – מהחום מההצתה מההדלקה מהאור מהחיכוך מהכאב מהצורך מתשוקת החוסר. 

באנו להרוס ולהפנט. באנו להגיד – תסתכלו עלי, רק אני כאן, אני יפה, נכון? הנה השמים מסמיקים. הנה הציפורים נופלות שדודות. מסביב כולם ישמטו את לבם ויצעקו בפה מלא – שריפה! 

ניחשתם נכון, שום דבר לא מספיק לי. 

העובדה היא שאני פירומנית לשעבר. נהניתי להרגיש אלוהים, להצית ולבהות בדבר המהפנט בעולם. יותר ממוות בתלייה, יותר מבולבולים בטרנינג, יותר ממחשופים, יותר מהירח, יותר מבחורים בלי חולצה משחקים כדורסל, יותר משומרי מסך של וינדוס 98. ומה שנשאר ממה ששרפנו – הוא העשן, והעשן הוא המימוש. 

אין לי ברירה אלא להשוות עשן לזרע. זאת אומרת, יש לי ברירה, אבל בא לי להשוות עשן לזרע. כי זרע שווה לכוח המימוש המזוקק ביותר, וגברים ברגע הגמירה שוכבים שם רדומים, מדושנים וחסרי תשוקה. לכן, כשנריח עשן, נדע שאיפה שהוא משהו התממש. לשמע אנחת רווחה נהיה בטוחים שמישהו איפה שהוא פרק עול, התענג או בקיצור – הפך את עצמו לעשן. 

אז נכון, אין אש בלי, ונכון, אין עשן בלי, ונכון, רציתי לכלות. 

רציתי לבהות בזהב המסוכן הזה, אולי מתי שהוא סוף סוף למצות אותו. 

כי גם עכשיו אני נשרפת. אתם לא רואים את זה. 

כרגע גם אתם נשרפים, אפשר להריח את זה. 

נועדנו להישרף בתוך בדידות של התקפי לב קטנים. 

איפה שהוא בין העור לפנים הגוף שלנו התיישבה לה להבה שלא מרפה, שמהבהבת לשאר להבותיה: ״בואו תצטרפו, יש פה מספיק בשביל כולנו. יש כאן לב פועם שלוקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות, יש כאן קיבה שלא מסתפקת וכמהה לזמן שנוזל מהר מדי, יש כאן אישה שבטוחה שאם לא היינו מתלהבות בתוך תוכה היא הייתה שווה כמתה."

כולנו פירומנים ששורפים את עצמם בלי דעת, משננים בלי הפסקה: איפה שיש סכנה, איפה שיש ספק, איפה שיש חיים – שם יש אש.

בתשוקה, לא במימושה, יש אש. 

אז לא, שום דבר לא מספיק לי. אני בור ללא תחתית של כל הריגושים כולם, כל החוסרים כולם, כל המימושים כולם. יש רגעים שבהם אני מתחננת לעשן, שבמקום שיעלה לשמים – שירד שנייה, יעטוף אותי כמו שמיכה, ובנשיפה מחניקה  יכבה אותי. שיכבה אותי כבר. שלא ארצה דבר. 

אבל, לא באמת. 

אין לנו ברירה אלא לזוז קדימה. ואם זה אומר שהעשן ימשיך להתקיים כמחול אפור ומדכא שצף אל השמים בזמן שאנחנו זזים מסכנה לסכנה, שלפחות יעשה את התפקיד שלו וינופף כבר למישהו שיראה אותנו, ואז, במקום שיצעק "שריפה", הוא יפרוץ לתוך תוכנו, יחלוק איתנו את החורים העמוקים והדליקים ביותר שלו, וישתלהב איתנו בלהבות. 

יש דברים שאי אפשר למצות. ואני תמיד אעדיף להישרף מרוב כמיהה ודחף, מאשר להתפוגג באוויר לאט לאט, מדושנת עונג.

סיפור זה עלה במסגרת ״מועדון כתב״ – במה לקרבות ידידותיים בין אמני המילה הכתובה
מועדון כתב #13, אש מול עשן, 2019
יוזמה, הפקה וניהול אמנותי: יעל ביאגון-ציטרון ומיכל צורן