יוסף פרץ בצליעה אל החדר, נושא ביד הטובה מגש ועליו ארבעה תמרים ושתי כוסות קרמיקה מעלות אדים.

"רוצים תה?"

רונה התעוררה. החדר להט, התינוקת ישנה בעגלה.

"קפה עם חלב, תודה, לשנינו. איפה השירותים?"

הם יטמאו אותם, יוסף חשב. סוסאן תשתולל.

"סוסאן, אשתי, אמרה שנגמר החלב, באתם בלילה …. השירותים חצי קומה למעלה. אבל רגע," יוסף פתח את התריס ואת החלון. אור וחמסין וריח שריפה וזבובים פלשו אל החדר. הוא אמר: "סוסאן לוקחת את הבנים לבית-ספר ואז תעלו, רק תנקו אחריכם. סוסאן משוגעת לניקיון."  

יש לו בנים, חשבה רונה. עידן לא סיפר לה, בטח לא ידע. כשהתינוקת שלהם נולדה יוסף הביא אוברול יפהפה שאשתו סרגה, ולרגע שנאה את עידן, שלא עלה בדעתו שהמצ'וקמק הזה יכול. 'מצ'וקמק', הוא אמר, כשיוסף הגיע והתנפח וקרא לעצמו המזכיר הראשי והתחיל לתת הצעות ייעול.

"בני כמה הבנים?" שאלה.

"הקטן שמונה, קפץ כיתה, מתחזק מחשבים במועצה. הגדול עשר, פרס ראשון רובוטיקה בתחרות באמריקה."

רונה הסתכלה למטה והסתחררה, עשרה מטרים מתחתיה השתרעה החצר הפנימית, מרוצפת אבני אקרשטיין  דהויות, מוקפת חומת בטון אפורה ובתים אפורים מחוברים קומה מעל קומה, קומה לצד קומה, בלי ירק ובלי מרפסות, ומדרגות חיצוניות בלי מעקה יוצאות ונכנסות מדלת לדלת בלי היגיון ובלי סדר.

שמונה שעות קודם לכן הם נסעו על הכביש הראשי החשוך בין גצים וענפים דולקים לכיוון עוספיה, ולכל אורך הדרך בערו בניינים. עידן נהג והקשיב ליוסף, הווייז לא עזר בדרכי העפר הצרות שהתפתלו בזוויות בלתי אפשריות. כשהגיעו נפתח עבורם שער חשמלי והם יצאו מהג'יפ ועלו במדרגות חיצוניות שתי קומות וחצי. היא החזיקה את התינוקת ועידן נסחב עם העגלה העמוסה בשקיות. יומיים, שלושה מקסימום, יישארו אצל יוסף, כך החליטו לפני שיצאו לדרך. אחר כך היא והתינוקת יחזרו הביתה או, בתרחיש הגרוע, לאמא שלה בקריה, והוא לבית החולים. בפתח החדר יוסף חיכה להם והיא ראתה אותו בפעם הראשונה, לא מצ'וקמק בכלל.

לפני שנים, כשעידן התחיל לנהל את בית החולים, ורונה עדיין פעלה לקידום הקריירה שלו, הם ביקרו בעוספיה שלוש פעמים עם סגני שרי בריאות ומנכ"לים ופקידים בכירים מאירופה, ותמיד הצטרפו המקבילים מישראל והנשים שלהם. היא נדחפה איתם בין דוכני הבגדים והרהיטים וגלריות ציורי הצברים והקירות עם הגרפיטי בדרך למסעדות דרוזיות אותנטיות. ריח חיות שרופות מילא את המסעדות, להקות מתופפים תופפו, גברים  משופמים עישנו נרגילות, רקדו, שתו, אכלו. עכשיו זו היתה עוספיה אחרת, חורשת רע, מבצר ימי ביניימי אטום שהיא כלואה בו. יוסף יורד ועולה במדרגות האלה לפחות פעם ביום, חשבה בלי קשר, לא מוותר. כל הכבוד.

לפני שבעה חודשים, אחרי הלידה, רונה יצאה לחופשה ארוכה. היא ישנה, קמה, הניקה, צפתה בסדרות נטפליקס, נעה בין המטבח לסלון לחדר השינה שם שכבה התינוקת בעריסה, נטפה חלב והיתה שבעה ושקטה אחרי עשר שנות טיפולים ורכבת הרים של הורמונים ותקוות ואכזבות. מההתחלה הקשיבה-לא-הקשיבה לסיפורי בית החולים של עידן, ואחר כך לחלום על הג'יפ הממוגן ההיברידי-נטען של ראש הממשלה שהוצע למכירה ליודעי דבר, והוא לא הקשיב לשטויות שאמרו הילדים וההורים של כיתה ז' בבית הספר שלה.

למה שהתחיל עידן לספר, קצת לפני הלידה, על היערכות ארצית שהוא והשר מובילים להתגוננות בפני הרס מטילים, השתלטויות עוינות על תחנות הכוח ואסדת הגז, ופלישה מתואמת של ערביי הגדה והגליל והחיזבלונים, היא הקשיבה, אבל דחקה לקופסה דמיונית מברזל שיצרה במיוחד והניחה בירכתי המוח.

"כשלא יהיה חשמל," הוא המשיך לספר לה בלילות אחרי הלידה, "נשתמש בגנרטורים, בגז, ואצטרך לתעדף, להחליט מי ננתק ממכונות, מי ננתח, איזה אונקולוגי קודם, פרוטקציות, זקנים, צעירים…"

היא סתמה את האוזניים בידיים ולא עזר, כי הוא ראה קטסטרופה מתהווה, ככה אמר, והיא ראתה שהוא מתמלא חיים ותשוקה שהתחילו אצלו שנתיים אחרי החתונה, בימים שבהם הקים, כמעט פיזית, את בית החולים.

 "מה תעשי כשמגיעים מאתיים פצועים יחד? איך תזרימי צוותות כשהכבישים הרוסים? ברחפנים?"

 ברדיו, בין הסדרות, היא שמעה על קרבות בדרום ועל שריפות שטחים חקלאיים בצפון, אבל במרכז אחוזה בחיפה, בדירת שלושת החדרים שעידן ירש מאמו, שבה גרו מאז החתונה בלי לשנות כלום, בלי קשר עם שכנים וחברים, שרר שקט. לה היתה התינוקת, ועידן, כמו קודם, חי בבית החולים, ובזמן האחרון נשאר בג'יפ עד הבוקר, שוחח, שכנע, צעק, ועלה הביתה רק לרגע להתקלח ולהגיד שלום. לא היה אכפת לה כשהוכרזו השביתות הכלליות. הקיץ הגיע, ולפנות הבקרים, כששכבה במיטה מכורבלת בסדין, ועידן הדליק את המזגן  ויצא חרישי מהדירה, היא שמעה את ההתעוררות הנאנחת של הג'יפ בחניה, וציפתה לקול ההמייה המרגיע כשיחזור בחצות עם סלי הקנייה היומית, יעלה איתם או שהיא תרד לקחת, ועוד יום טוב יסתיים בשבילה.  

שבועיים קודם התינוקת הפסיקה לינוק, ורונה עברה לקוואקר עם חלב ופירות וירקות טריים מרוסקים, ושלשום עידן לא הצליח להוציא כסף מזומן בארבעה כספומטים, הבנקים נסגרו, והוא לא מצא אף ירק ואף פרי טרי אחד, גם לא אצל היקרן באיינשטיין. אין מה לדאוג, אמר לעצמו, המחלקות מפוצצות, אנשים חולים יותר מתמיד, בינתיים יש חשמל, ויש מלאי מזונות במקררים ובמקפיאים, טוב שדאג בזמן, ובקשר לתינוקת, מחר ידבר עם יוסף. כמעט יומיום יוסף הביא למשרד תאנים וענבים ומנגו, עוגות תפוחים ופטל, והסתבר שיש למשפחה בוסתן מאחורי הבית.

אמש בחצות רונה שמעה זעקות קרובות וריח עשן עלה מהוואדי במזרח. היא הביטה בחלון והאש חצתה את הכביש ואחזה בשורת הבתים הקדמית. שלוש כבאיות המטירו קצף ורמקול הכריז שצריך להתפנות. היא ארזה בשקיות חיתולים ובגדים להחלפה ואת הארנקים עם התעודות, והטלפון, בהלה גאתה בה, ואז, בחצות ועשרה, רגע לפני שיצאה עם התינוקת בלי לדעת לאן, עידן טילפן שהגיע ושתוציא את האקדח ואת המחסניות מהכספת ותחביא מתחת לריפוד העגלה ותרד.

 והנה הם בעוספיה, בחדר של שתיים על שלוש עם מזרון חשוף במקום מיטה, והיא צריכה להשתין. הפנים של התינוקת התעוותו, רגע לפני התעוררות, והיא לא אכלה מהערב. היא תגיד ליוסף שיעלה חצי קומה לדירה שלו ויביא בננה ותפוח ופומפייה, או שייצא לשטח ויקטוף מה שיש. אבל עכשיו הוא עמד בדלת, נשען על הרגל הטובה, מביט בעידן בפנים סתומים, כאילו מחכה למשהו. היא שתקה.

עידן נשען על אדן החלון, הביט מזווית חדשה לעבר עשר קומות האבן הוורודה והחלונות הכסופים שהשתפלו על צלע ההר ונגעו בים. פעמיים טלפן למזכירה האישית והקשיב לצליל החיוג עד שנפסק. הוא היה יכול, כמובן, להתקשר לטלפון הפרטי שלה, למנהלי המחלקות, אפילו לשר, אבל החליט שלא. רק אתמול לפנות בוקר השומר במחסום הצדיע לו ולג'יפ המרצדס השחור עם החלונות הכהים כשנהג אל המקום הכפול השמור והתחבר למטען החשמל, ואז נכנס ללובי, בדרך למסדרון ההנהלה, נפעם בפעם האלף מיופייה וגובהה של  תקרת הזכוכית המצוירת ומהריח המשכר של התרופות והליזול. כל היום ארגן משלוח תרופות מקולגה בצרפת, השיג מהשר גנרטורים נוספים ותרומה למיגון חדרי הלידה ותקן רופא נוסף, והמועקה סרה ממנו. בחצות, כשעיניו כמעט עצומות מעייפות מבורכת, ירד לחניון, התיישב על מושב עור הצבי של כסא הנהג, ואז, בלי סיבה, עבר לאחור, למקום בו ישב פעם ראש הממשלה מוקף במאבטחים, ופתאום הריח פחד, לא מאיום חיצוני, אלא מתוכו, בתוכו, וטלפן ליוסף.

עכשיו העיניים שלו דמעו, היה לו קשה לנשום. עשר שנים, לעזאזל, התרוצץ, שיחד, פיטר, גייס כספים ואנשים ופספס אינסוף טיפולים. והנה יש תינוקת, והבית בנוי, והוא מנהל החיים והמוות, מתקדם במהירות להיות 'השר', כבר רמזו לו ויש תומכים, אז מה קרה שהוא מרגיש ריק? זה היה טירוף לברוח, ודווקא ליוסף. הוא חייב להגיע לבית החולים, עכשיו. 

עידן הביט למטה. אישה מתולתלת במכנסיים וחולצה ונעלי ספורט ושני נערים שריריים יצאו מדלת בקומה התחתונה וחצו את הרחבה. השער החשמלי נפתח ונסגר אחריהם, אבל  משהו היה חסר. הג'יפ!  איפה הג'יפ? בלילה, כשהגיעו, החנה אותו בקצה המדרגות. הוא חיפש בג'ינס, המפתחות לא היו בכיס הפנימי עם הריצ'רץ', שם הניח אותם. הריצ'רץ' היה פתוח, הכיס היה ריק. הרצפה, המזרן, מתחת למזרן. ריק.

"יוסף…" לחש, "הג'יפ…"

"הג'יפ," יוסף צלע קדימה, "אח שלי וואליד לקח את ההורים לדוד בצפון. אל תדאג, הוא יחזור. וואליד עובד זר של אבא, ידעת את זה? לא רצו לבוא אלינו אז אמא והוא מטפלים. הוא מנגב לו את הרוק ואת התחת, סוחב אותו לתפילות באוטו שהצבא נתן, והכיסא גלגלים בקושי נכנס. אל תחפש את האוטו-נכים למטה, למה האשה של וואליד נסעה עם הילדים לבקר את ההורים שלה, שנה לא ביקרה. אבא, גיבור ישראל, קיבל אירוע מהמתח באמצע מבצע, והחוק חרא שלכם והאוטו וקצת פנסיה, זה מה שקיבל."

מיילל, גס רוח, חשב עידן, למה נתתי שיכריחו אותי מהמשרד ביטחון לקחת את הנפל הזה, שמעתי על אבא שלו, שלי מת כשהייתי בן עשר ואני טיפלתי באמא, ואבא של רונה ברח… הוא התכופף לעגלה של התינוקת ומישש את הריפוד. האקדח והמחסנית היו שם. "תגיד לו לחזור. דחוף."

"נסעו בלי טלפונים, מההתלהבות," אמר יוסף. הוא, שאלף פעמים אמרו לו שלא יתקרב לקרבי, שלא תקרה הקללה של אבא וסבא ואבא של סבא, והוא התעקש, ובגיל שלושים-ושש הוא לא גבר, זר בבית ובחיים שלו, שכלום לא מצאו לו במשרד הביטחון המזדיין, רק עבד של בוס שהיה פקיד בצבא ולמד רפואה ברומניה עם  פסיכומטרי מינוס והיה רופא כזה גרוע שעשו אותו מנהל. "הג'יפ מטריד אותך?" אמר, ולא אמר שאותו מטריד הג'וב שנתנו לו, שהעיקר שיעבוד בבית חולים שיוכלו לטפל בו מהר ושלא יאכל את עצמו בבית, והם לא מבינים שאם יקרה עוד אירוע הוא לא ייתן לטפל, הלוואי שמהראשון היה מת, ואפילו אוטו לא נתנו שלא יבוא לו לנהוג, ונהיגה תמיד היתה האהבה שלו, במונית מסיעים אותו הלוך חזור כמו מפגר… בחיים לא יגיד לעידן את מה שהוא יודע מהתחקיר שהילד עשה, גם דברים קטנים, שחיתויות. הם אורחים שלו, ישר הסכים אתמול בלילה כשעידן ביקש, איך אפשר לא, אפילו לא שאל את המשפחה. רק שמעכשיו, כל זמן שהם ישנים, אוכלים, משתינים ומחרבנים אצלו, המרצדס אצלו. תכף ילכו לשירותים, קודם היא והתינוקת שלה, חבל עליה. אישה יפה.   

שלושתם עמדו ושתקו. המים התקררו והם שתו חצי מהתה עם התמרים והחזיקו את החרצנים ביד. לא היה איפה לשים אותם. יוסף זכר איך אפילו בחמסין ובגשם הוא צלע למסעדות בסביבה לסחוב ביד הטובה ארוחות שלמות לבוס ולחשובים שלו בישיבות. הם לא שילמו ואכלו כמו חיות.

התינוקת התחילה לצרוח ורונה עלתה לשירותים בעשר המדרגות החיצוניות, איתה ועם החרצנים ועם חיתול וסבון ובגדים להחלפה. מהשירותים תיכנס למטבח, תזרוק את החרצנים לפח ותמצא קוואקר וחלב ופירות ועגבניות וגבינה ולחם ובלנדר וקעריות וכפיות. התינוקת תשבע, גם היא תאכל והראש שלה יצטלל, ואחר כך תכין סנדוויץ' לעידן. אם יהיה לתינוקת די אוכל טרי היא תישאר לזמן מה כשעידן יעזוב, ותתחיל לעבוד בבוסתן עם סוסאן והאישה של וואליד.

כשרונה תחזור, חשב עידן, הוא יעלה לשירותים, יתקלח, וכשיחזור יוציא את האקדח ויטען וידרוך ויכוון לברך הבריאה של יוסף, ואז וואליד יטוס חזרה, והם ייצאו כמו שבאו, במרצדס, רונה והתינוקת לדירה ואם נשרפה אז לאמא שלה, והוא לבית החולים, שם אבודים בלעדיו. ארבע שנים מהיום, אמר לעצמו, הארץ תשקוט, התינוקת תגדל לילדה מדהימה, וכאילו לא היו יוסף והמשפחה והבית שלו ולא אקדח שכמעט ירה. הוא יהיה השר בבית חדש וג'יפ חדש וזה יהיה השיא.

ויוסף חשב: אני האיש שעומד לתת צורה וסדר חדש לחיים של הבוס ואשתו, אני אדע עליהם לא מתחקירים ולא מאיך שהתנהגו קודם, אלא מההתנהגות של הגוף שלהם שכבר התחילה, מהשינויים הקטנים בפנים ובתנועות שלהם כשהם מדברים אליי. מפתח החדר הוא ראה את רונה מטפסת בקושי, כמעט כושלת. מעניין אם היא תבקש קפה עם חלב כשהוא מביא תה. או תבקש אוכל לילדה שלה. כשסוסאן תחזור הוא ישאל אותה בקשר לאוכל והיא בטח תגיד כן, שיאכלו וישבעו, למה לא, אבל שיסתלקו מהר, היא חייבת את החדר שלה בחזרה.  

הם תפסו לסוסאן את 'החדר הפרטי', זה השם שלו, כשהתחתנו ובנו בידיים שלהם את התוספת לבית של המשפחה היא התעקשה עליו, תקוע באמצע המדרגות, שם היא מתחבאת פעם בשבוע מכולם, נועלת מבפנים את הדלת וקוראת ספרים רומנטיים שהיא לוקחת מהספרייה ואחרי חצי יום יוצאת חדשה. סוסאן יודעת שלא היה מקום אחר לשים אותם, בדירה של אבא? של וואליד שהוא דתי וקיצוני ועם ארבעה ילדים? אבל היום הוא היום שהיא נסגרת בחדר ואין לה מקום ולכן היא מסתובבת בחוץ עם הילדים ולא חוזרת ותכף צהריים וחום אימים. הוא ידבר איתה ועם אמא ואח שלו, והג'יפ יעזור, אוהו יעזור. יום-יומיים והם יעזבו, הוא יזמין להם מונית לאן שירצו, על חשבונו. אולי ייתנו להם לצאת מהארץ, אולי הארץ תירגע, הוא, בכל אופן מתפטר, שיקפוץ לו המשרד-ביטחון, והג'יפ נשאר אצלו. קל לרכב עליו, זה ג'יפ שעושה הכל לבד, וואליד אמר.

יוסף יצא מהחדר בשקט, ירד לאט בשלושים המדרגות, חצה את הרחבה, יצא מן השער והלך, הלוך וצלוע, לחפש את סוסאן והבנים.

מתוך 'דרוזילנד', יראה אור השנה בהוצאת "נוודים"