מהדירה השכורה שלי ברחוב האלה עד לדוכן הפיס יש בדיוק 360 צעדים. פעם הייתי הולך לשם יום-יום אפילו עם גופייה וכפכפים, והמוכרת עם השיער חלודה הייתה אומרת לי: "הופה… מי זה בא? בוקר טוב איציק" ובימים של הגרלות הלוטו, כשהייתי בא בבוקר וגם בערב, הייתה מחייכת אליי והכתר הזהוב נצנץ מהפה שלה בזמן שקרצה אליי, "אולי היום מזל שלך, היום שלישי – פעמיים כי טוב."

הפעם האחרונה שהלכתי לשם הייתה ביום הולדת 37 שלי. באותו הבוקר דגדגה לי התרגשות בבטן. חשבתי שאולי לכבוד הגיל, מישהו שם למעלה ייקח את המספרים הנאחסים בחיים שלי ויסובב אותם כמו סביבון עד שיהפכו להיות מזל טוב. חשבתי שמגיע לי לזכות אחרי שנים שהגורל הנחית עליי מכות נון סטופ.

המספר הראשון שבחרתי היה 3 לזכר שלוש הנשים שהייתי איתן בקשר רציני. האחרונה שבהן הייתה תקווה. כשהתקשרתי אליה להציע לה לחגוג איתי בערב, צרחה עליי שלעולם לא אתקשר שוב. המספר השני היה 1, הפעם היחידה בשנה, בראש השנה, שבה אני מדבר עם גילי, הבן שלי, שאמו לקחה אותו איתה לתמיד לאוסטרליה. המספר השלישי היה 28, הגיל שבו פיטרו אותי מליברטי ביטוח ומאז לא מצאתי עבודה אחרת, רק בתור שומר. המספר הרביעי היה 22, התאריך בחודש שבו נפטרה אמא שלי לפני שנתיים, האישה היחידה שאהבה אותי. המספר החמישי היה 17, מספר הדירה שנאלצתי למכור אחרי שצברתי חובות. במספר האחרון התלבטתי. לא ידעתי אם לבחור עוד מספר נאחס, או לבחור ב-37, הגיל שלי. בסוף בחרתי: 3,1,28,22,17,37.

למחרת שמעתי שניחשתי נכון חמישה מתוך שישה מספרים. אלוהים! אם הייתי בן 20, הייתי זוכה על בטוח.

זאת הייתה הפעם האחרונה שלי בדוכן. מאז הפסקתי ללכת.