״לכל אחת ואחד מאיתנו יש בית שהוא מבין באופן טבעי, בית שהוא מכיר בתחושת בטן – ייתכן שאיננו גרים בבית הזה, ייתכן שהבית נלקח מאיתנו, או נכבש, אבל הוא עדיין שוכן בזיכרון ובדמיון, והוא מגיע עם רשימת מצאי שהופכת למצע הדמיון שלנו, וגם של התודעה שלנו.״
"הביתה" אנחנו לוחשים לסוס שבתוכנו, שואלים מכוח הלשון למצות במילה בוערת, כדרך שפעם, בתקוותם ובשיגעונם של הנעורים והבדידות והלילה, ידענו לאן לשוב. ומה אנחנו יודעים כעת?
השיר הראשון שכתבתי היה על צב, ולא ברור איך הרשיתי לעצמי לחשוב שזה היה במקרה, רק כי החרוז הראשון שמצאתי היה צב וגב, ולכן, בשם העצלות, חרזתי צב, צב, את ביתו נושא על גב. כשהייתי נזכרת בזה פעם בכמה שנים הסתפקתי בצחוק קל של לעג עצמי, של אני לא צריכה אף אחד שיגיד לי שזה שיר מטומטם, ועל דברים מטומטמים מוטב לא להתעכב. אבל הייתי בת שש, ומה בעצם כל כך מטומטם בילד שיודע כבר בגיל שש שכמו צב באגדות ילדים, פניו לחיי נוודות?
ביום שבו נזכרתי בצב מהשיר, כי מי שחושב על צב העולם כולו יהפוך לו לצב, ראיתי סרט מעיק שלאחת הדמויות בו, נער מסטול ושבור שכותב קומיקס על לייקה, כלבת הרחוב שנשלחה למות לבד בחלל, היה צב. ומה שהיה בין השאר כל כך מעיק היה שהנער השבור חיפש בית לצב כדי שיוכל לברוח בשקט מהבית של ההורים שלו שרצו להכניס אותו לגמילה ואז להתמסטל ולמות לבד באיזה חורשה. אבל היה חשוב לו, לנער המסטול שהלב שלו נשבר בגלל ששלחו את לייקה להתפוצץ לרסיסים לבד בחלל, מה שהיה לו חשוב זה שלצב, לצב, יהיה בית.
נזכרתי בצב ואז נתקלתי בסרט עם הצב של הנער השבור בזמן שהתחלתי להתלבט באופן מופרז בענייני יומיום טריוויאליים שקשורים לניקיון וסדר. כששמתי לב שכל מטלית לחה על משטח שיש, תנועת מטאטא על אריח מקרי, מגבון על חרך תריס מטונף – לא עודדו גלי עליצות אלא להפך, הניעו פעימות עצב תהומי (שאומנם תמיד הוא הגדרת העבודה שלי, אלא שכאן היה משהו אחר, נוסף, תחושת דחיפות, כזו שעולה כשיש משהו לעשות, ובמקרה שלי, משהו להבין). בהתחלה העצב היה משתק ועברתי לעשות משהו אחר, או לא לעשות כלום, ברירת המחדל החדשה שלי. אבל מפעם לפעם העצירות נעשו מובחנות יותר, ממושכות יותר, עד שמחשבה ברורה הצליחה להסתנן למרווח שבין אובדן נשימה לקיפאון. המחשבה שלא רק אני לא אהיה כאן יותר בעוד חודש. גם הבית לא יהיה כאן. המשקוף, הכיור, קיר הבהייה שלי, לא יהיו כאן יותר בעוד חודש. אני והנער נהיה האחרונים לגור כאן.
זה לא שאני פוחדת לעבור דירה. עברתי דירה עשרות פעמים, בלי להגזים, עשרות, בידיעה שחלה עלי הקללה המצחיקה לכאורה בפרסית "הלוואי שתעבור דירה כל שנה", אולי כעונש על התכחשות מוקדמת למוצאי הקדמון. אבל תוך כדי אריזות ופירוק המשכתי לדמיין בית קטן, מצדי צריף, העיקר עם גינה, מקום קטן משלי בעולם. עשורים של נדודים בהם לא הכיתי שורשים – למעט הנער, שורש האוויר שלי – עברו מבלי שהודיתי שבחרתי בנוודות כגורל מועדף. ולא רק זה, אלא שתמיד בחרתי להיות האחרונה לגור בבית, מי שנמלטה מבית לבית בלי אוויר ועם מטלית ביד, מוחקת כל זכר ומתחילה שוב מכלום. מי שסובבה את העולם כאילו היה קצה סביבון עד שהפך למדגרה של רוחות רפאים, כמו בשורה בשיר הכי אהוב עלי. אבל הבית הזה שונה. אולי כי לא תכננתי לברוח ממנו. אולי כי הוא נדיב למרות שהוא נידון למוות וזו שעתו האחרונה. והוא מראה לי משהו על הימלטות, שמשום שלא קדם לה הרהור ותכנון, היא מחמיצה את המבט המטרים שמונח על ברז, על ידית, על משקוף או על סדק בקיר, בטרם יקום עליהם הבולדוזר מטעם בעלים שרואים קדימה פנטהאוז וכמה דירות קבלן. בוננזה של נדל"ן.
אני עומדת מול הכיור ולא מצליחה להחליט, לנקות או לא לנקות, להמשיך ולטפח את מה שעומד להיגדע או לחדול. אולי אם אנקה אשתף פעולה עם מיסוך המציאות, עם מי שמסתיר מהבית את הידיעה שהוא עומד להיכרת. ולא בידי טיל בליסטי ששלח אויב פוליטי. ולא בשל רעידת אדמה ששלחו כוחות הטבע. להיכרת בידי מי שחפץ בו רק כל עוד הועיל לו. כמו לייקה. להישלח לחלל כדי למות בודד ומבוהל בפיצוץ ידוע מראש.
ואני לא יכולה, לא יכולה לחשוב על לייקה. כי מי שחושב על לייקה ימצא את עצמו מת מסטול לבד בחורשה. אז הצבים ממשיכים לרדוף אותי. הנה, אתמול כשבדקתי בנטפליקס מה חדש בקטגורית "מוזיקה ומחזות זמר", עלה במסך הראשי טריילר עם הכותרת "פרדוקס": "מעלליהם של ניל יאנג וקבוצת פורעי החוק שמתלווה אליו, במערבון מוזיקלי דמוי חלום שביימה דריל האנה." החלטתי להעניק לעצמי 73 דקות בלי צבים, ולחצתי נגן סרט, נגן. על המסך רצו נופי ערבה, במהירות ובאיטיות לסירוגין, והתחלפו רנדומלית לפילם מטושטש ובחזרה לאיכות K4 כשברקע גיטרה בדיסטורשן עם הרבה סלייד. אחרי דקה ומשהו, כשעל המסך נעוצה גולגולת של פרה על גדר וברקע עננים שטסים בפאסט מושן, נשמע דיאלוג:
"צריך לאסור אכילת צבים".
אני מסתכלת סביבי לבדוק שאני ערה. קול אחר עונה:
"מרק צבים הוא טוב מאוד".
הראשון ממשיך:
"אני אפזר שלטים בעיר שימחו נגד אכילת צבים."
בינתיים השוט התחלף לשני סוסים, אחד לבן ואחד שחור, אוכלים משהו. חמישה קאובויז עומדים מחוץ לאחת הבקתות, אחד מהם אומר:
"מישהו אמר פעם שכל העולם יושב על גבו של צב ענק. ומשם זה צבים כל הדרך למטה".
זה עניין כמותי. כנראה יש גבול לכמה אפשר להגיד שלא שמעת מה ששמעת. שוט נוף וברקע סלייד גיטרה מרוח. שניים מהקאובויז מקודם יושבים ליד שולחן מחוץ לבקתה אחרת. המבוגר שואל:
"צבים רב ממדיים?"
"כן, צבים כל הדרך למעמקי הקוסמוס." עונה הצעיר.
שוט של קאובוי צועד עם סוס בתוך עשב גבוה מאוד. השיחה ממשיכה על רקע שוטים סגורים של צלחות מלאות בעיסה לא מזוהה:
