כתבו יפה כבר לפני ששנות העשרים של חייך הן המעבה, הסבך, הג׳ונגל שמעצב אותך. הן מעצבות אותך כמו שקיר מעצב אותך, כשאת מוטחת נגדו שוב ושוב: כנגד רצונך, ובאלימות. הן מותירות בך סימנים כחולים, בטח. אלה חולפים. באופן עמוק יותר, קריטי, שנות העשרים שלך מאמנות את השרירים, מחספסות את העור, טובעות דפוסים עמוקים בגוף שיישארו איתך עד הסוף. בשנות השלושים לחייך את ממצמצת מדי פעם מול אגרוף שהיומיום שולח לעברך, מורידה את הראש בתנועה סיבובית. למדת לעשות את זה בשנות העשרים שלך. מדי פעם את מתפרקת בבכי בתא מדידה. גם את זה למדת שם. 

אבל בהישמע המילה להתבגר את לא חושבת על המעבה, הסבך, הג׳ונגל. את חושבת על מה שמגיע אחרי. את חושבת על איך הגחת מערבות הפרא מותשת, מרוטה, מגרדת משהו לנשנש מהתחתית של הסיר, כוחך לא עומד לך, החיים שברו אותך, עבר לך די-ניין על הנשמה. מה שנותר לך זה להתבונן בערגה באיזו שנייה חולפת, בריצוד רגעי של עצמך הזוהרת, של הגוף שהיה לך, של המתח שהחזקת אז ביציבה, של כמה היית פרועה ועצובה ויפה. 

זו טעות. 

זה מכתב אהבה לנשים שחצו את השלושים. זה מכתב אהבה לנשים הכי לוהטות שאני מכירה, שמחזיקות את היומיום כמו שרוקדים בשיעור גאגא (משהו שעושים אחרי גיל שלושים): כוס יין בכל יד, טלטול פראי של האגן. 

זוכרת שעמדת איתי והחזקת לי את היד בתא שירותים ורעדנו שתינו, הרעד של האחת מחזיק את השניה, ואז יצאנו החוצה, כמו צבי נינג׳ה שנולדו מהביוב, ורקדנו עד שהתחלף היום? איך חצית את הנהר הזה של השלוש-אפס, עם דם בלבן של העיניים, ויצאת בעבר השני, אמזונה שעשויה מזיעה ומטינופת, אבל גם משמש ומיהלום. 

אני רוצה להגיד לכן: אני רואה את הלילה שעבר עליכן כמו אות כבוד על הפנים, אני רואה אתכן זוהרות באלף גופים שלא מפסיקים לרקוד שעות. לא סיימתן לזוז, ואתן ממשיכות להתעצב כמו שמים מעצבים סלע. שנות העשרים חישלו עבורכן שריון שהקשקשים שלו הם דימוי עצמי נמוך ואכזבה, אבל אז באות שנות השלושים, ופוערות בשריון הזה חור, בדיוק על הלב. אין עוד פחד. 

כשהייתי ילדה לקחו אותי, אדם שמפחד פחד מוות מכל סוג של ציפור, לתערוכה של תרנגולות אקזוטיות, מחו״ל. הסתובבתי שם כמו הלא-זומבית היחידה בסרט, כל הגוף שלי היה בכוננות הקאה, ובאחד מהביתנים המסויטים של הקרקס הזה הייתה תרנגולת אחת, מכוערת באופן יוצא מן הכלל, שהמוח שלה ישב מחוץ לראש, מקדימה, על המקור. זה זיכרון שעולה לי בדם להעלות אותו, אבל אני עושה את ההעלאה באוב הזו בשביל הדימוי: התרנגולת זו אישה שהתבגרה, המקור זה השרוול, המוח זה הלב. זה זיכרון שעולה לי בדם, אבל מאחר שאני בעצמי אישה שהתבגרה, אני יכולה להרשות לעצמי להקיז את הדם הזה. מה זה דם? אני בת שלושים ושלוש, אני עשויה מכאב כל כך חיוני ורענן שאני שוטפת איתו פנים. 

יש בנטפליקס סדרה בשם ״בובה רוסית״. נטשה ליון, הקדושה הפטרונית של הביסקסואליות, מגלמת בה אישה שמתה אלף פעם במהלך מסיבת יום ההולדת שלה. דורסת אותה מונית; היא נופלת מגשר לנהר; היא מועדת לתוך בור במדרכה, ובמורד המדרגות, שוב ושוב; היא קופאת מקור ונקלעת לתאונת דרכים; היא מתחשמלת; בלון הגז מתפוצץ; עוקצת אותה דבורה; מתקיף אותה הלב; היא נחנקת מגז פלפל; נופל עליה מזגן; נתקע לה עוף בגרון; יורד לה דם מהעיניים. היא שואלת את עצמה, מה עשיתי לא נכון? איזה תיקון דרוש לי?

בתחילה נדמה שזו סדרה על סגירת מעגל, על איחוי פצעים, על זיכרון, על זה שלא כדאי לערבב סמים. אבל זו לא. אחרי כל מוות, מחדש, נטשה פוקחת עיניים מול המראה בשירותים היפים-מדי של הדירה היפה-מדי של החברה היפה-מדי שלה, וצריכה להיות בת שלושים ושש שוב. זו סדרה על להתבגר. אין תיקון כפרה, התיקון זה את, שעולה כמו עוף החול מכל שריפה. כל שברון לב רק משאיר בך צלקות יותר יפות, כל דירה חדשה רק בונה לך את התלת ראשי, כשלונות הם שרשר עשרים וארבעה קראט מסביב לצוואר, וחרדות של אם-די הן הרי טיפול פנים: מישהי מעבירה לך קרח על המצח ואומרת לך שאת יפה.

באיזשהו רגע נזרע בראשך המונח להתבגר בכבוד. הוא יושב שם, יציב, ואת מעניקה לו פרשנויות: ללבוש פשתן, להכיר יין, לא להתחרע בסופ״ש, להפסיק לריב עם נציגי שירות לקוחות בטלפון, להזריק רק בין הגבות. אבל האמת היא שעדיף להתבגר כמו פרא, כמו חיה. עם כל שנה שעוברת להפוך יותר לבת כלאיים. למה רק להצמיח כנפיים כשאפשר גם עוד שיניים, ציפורניים מתעקלות, עור מחליף צבעים, זימים וקשקשים ומחושים וזרועות יניקה וזנב סוס ומערכת סונאר וראיית לילה. עם כל שנה שעוברת, להפוך יותר עצמך ויותר חיה, עם כל איברי החישה והעונג שיש, להיעשות פחות ופחות מאולפת, לא לאפשר לדבר לרסן אותך. הג׳ונגל לא נגמר. עכשיו את חיה שקורעת בשיניים את הבגדים בצבעי האדמה שהמוכרת מציעה לה בחנות. הביטי אל העתיד, בעיניים חדות של חיה, תראי את כל החיות שמחכות לך, שעוד תהפכי להיות.

סיפור זה עלה במסגרת ״מועדון כתב״ – במה לקרבות ידידותיים בין אמני המילה הכתובה
מועדון כתב #28, להתבגר מול להתגבר, 2021
יוזמה, הפקה וניהול אמנותי: יעל ביאגון-ציטרון ומיכל צורן