שנה וחצי אחרי שפרצה המלחמה הבאנו הביתה ארנב. שירה קיבלה תמונה בווטסאפ מחברה, שכתבה: "איתן הציל את הארנב הזה מבחור שהתכוון למכור אותו כטרף לנחשים, אז אנחנו מחפשים לו בית, מעוניינים?"

חודשים ארוכים היינו פסע משבירה; טסים בין שגרה למלחמה, בתווך שבין שגרת מלחמה לבין אפסות וחדלות, מנותקים מבית ומשפה ומממשות ומאהבה. נפרדים ואוהבים, הלכנו לעבודה ולקניות ולחוגים עם הבנות. וברגע ששלחה לי את ההודעה, כמו נכנסה התעוררות מחודשת. "אני חושבת שזה יעשה טוב לבנות," כתבה. "יעשה טוב לכולנו."

שנה וחצי לתוך המלחמה לקחנו ארנב; לבן, מנוקד שחור. אוזניו זקורות ופה קטן צמוד לאף רטוב. למן הרגע הראשון התאהבתי בו, וקראתי לבנות לפני השינה סיפורים על ארנבים. ושרתי, "כשאתה אמיתי לא אכפת לך להיפגע." וסיפרתי, "'הנה א-נח-נו כאן,' אמר ארנב באיטיות ובהקפדה רבה, 'כו-לנו, ואז פתאום, בוקר אחד, אנחנו מתעוררים, ומה אנחנו מגלים? אנחנו מגלים שנמצאת בינינו חיה זרה. חיה שאף פעם לא שמענו עליה.'"

הוא היה קטן וכיסני וגלילי ופרוותי. זנב קצר ופלומתי, רך כמו בובה שקונים בחנות צעצועים. עיניו הגדולות והעגולות הביטו בי בעומק בכל פעם שהרמתי אותו, מכווץ כעובר, כשרגליו האחוריות מכופפות מעל ראשו רק שלא יבעט ויתפרע.

* * *

קראנו לו פיטר; לא פלופסי ולא מופסי ולא קוטונטייל, רק פיטר הארנב. קטן וזריז ופושטק, כך חשבתי. ועוד חשבתי, הדבר הראשון שנותן האדם לחיה הוא את שמה. אבל החיה – שם לא מעניין אותה ולא מין ולא הגדרה, והיא אינה מצייתת ואינה עונה. גם פיטר לא ציית ולא ענה – הוא קיפץ מקצה לקצה והתרחק אל קולות צעידה.

בלילות אהובתי מתרחקת. מתחילת המלחמה היא מתרחקת, וחולמת על נופים אחרים, על ארצות שנתחיל בהן חיים חדשים. בעיניה אני רואה את הרי איטליה, את הדולומיטים, וגם את האור הצפוני אני רואה. ולפעמים כשממש חם – אט אט המזגן מצנן את הבית – אני שומע את האוקיינוס האטלנטי, אני מריח את מלח הים. שירה הולכת אל המטבח, לוקחת את כוס הקפה, ניגשת לשולחן החוצץ בין המטבח לסלון ומתיישבת.

וכשהיא מתכרבלת מוקדם במיטה, אני פורש מזרן בחדר העבודה הקטן ליד המרפסת האחורית, שבו שיכנו את פיטר הארנב שלנו. פיניתי משם את הרדיאטורים ואת שקי הבגדים המאופסנים, ופרשתי שטיח לבד אפור ודאגתי לפזר חציר וגבעולי חסה בפינות שונות, וקערת מים מזכוכית. את השטיח פיטר העיף ברגליו הקדמיות, את קערת המים הפך, ובכל פעם שהגענו לבדוק לשלומו הצחין החדר מריח של שתן ועיגולי צואה קטנים שהתפזרו כמו גולות במשחק ילדים.

כל הבית התמלא בכדורי הצואה של הארנב. ואני השתגעתי ואמרתי לשירה ולבנות שאני לא מוכן יותר לנקות אחריו. אבל היו גם רגעי אהבה; הוא פורש את גופו הלבן והדקיק לצדי. ארנב קטן כיסני ואוורירי, שוכב בלי לדעת מה אוכל אותי, מה מטריד את ראשי. ארנב שהצלנו מלוע נחש וכלאנו בתוך מרפסת סגורה וקטנה.

* * *

ואני חולם על מחילת הארנב. נופל עמוק לתוכה, כמי שרחק מכוכב ארץ ונטש אותו כוח הגרביטציה. והוא מרחף בעננה של שיכרון חושים, במטמורפוזה של היות ולא היות. והוא נמשך מן האין אל האין. האדמה קושרת אותנו לחיים, ומרגע שאדם ניתק מקרקע יציבה הוא כבר אינו אדם. כך הרגשתי ביום שפרצה המלחמה. כמו האיש עם הכובע והמזוודה של מאיר פיצ'חדזה, הנחתי תיק גדול על יד הדלת, לרגע שבו אצטרך למלט את משפחתי מהאדמה המקוללת אל אדמה לא ידועה. וגם כשלא עזבנו עוד המזוודה נשארה, ממתינה, לרגע קריאה.

* * *

בבוקר שירה יוצאת לריצה. מאז המלחמה היא מתמידה; עיצוב, פילאטיס, יוגה, ספינינג – היא מכירה כל מורה וכל תרגיל בחדר הכושר. אני, לעומת זאת, שוקע בהזנחה ויוצא לעבודה מוקדם וחוזר מאוחר ובקושי רואה את הילדות.

אנחנו יושבים עם אבנר ורותי לקפה בכיכר ביאליק, מדברים על רילוקיישן. אבנר עובד בהייטק – סטארטאפ שהקים לפני חמש שנים עם עוד שני חברים, בוגרי 8200. רותי מספרת שהם בוחנים מעבר לסן פרנסיסקו אבל אבנר מתעקש על ניו יורק. אני מותח ידיים לאחור, אומר שלפחות הוא לא יצטרך לעמוד בפקקים הנוראיים באיילון בגלל ההפגנות.

"אתה יודע שיש חטופים בעזה ואלה המשפחות שלהם וזאת הדרך היחידה שלהם להביע מחאה," שירה מסננת לעברי.

"נו, ו…" אני משיב. "אסור עכשיו גם להתלונן על זה? לא מספיק שסובלים, צריך לסבול בשקט. הכי מוח יהודי."

"או שנכון יותר להצטרף אליהם. לא יזיק לך קצת."

"אז עכשיו אני אנטיפת כלפי החטופים וכל מה שקורה פה, אני מבין…"

"אני הולכת כל מוצ"ש. אבנר גם כבר התעייף," אומרת רותי.

"זה לא שהתעייפתי, אבל שנתיים אנחנו בתוך הדבר הזה. כמה אפשר…"

"את האמת – כל הקיץ לא היינו פה, ואחרי שחזרנו מברלין זה הרגיש מאוד מנותק," אבנר אומר. "אתה מתרגל לחיות בלי העננה הזאת מעל הראש, וכועס מדברים שטותיים כמו איזו זקנה משוגעת שצורחת עליך במדרכה כשאתה תקוע בנייד ולא רואה אותה…" הוא צוחק ופונה לרותי, "זוכרת את המשוגעת הזאת שנתקעה בך וצרחה בגרמנית?"

* * *

בערב שירה נכנסת למיטה ונשכבת על חזי. אני אפרקדן בלי חולצה, מכוסה חצי גוף, נושק למצחה. אני עוזב את הספר בצד. מביט לצדי, פיטר הארנב שם. והיא אומרת, "הבנות כבר לא אוהבות אותי."

"אל תדברי שטויות, הן מתות עלייך," אני משיב.

"אני כועסת עליהן כל הזמן ואז כועסת על עצמי שאני כועסת עליהן."

"זה חלק מהעניין, אהובה שלי, זה חלק מהחיים. אבל את האמא הכי טובה בעולם. הכי דואגת והכי אכפתית…"

"ואני מפחדת שאני מעבירה להן את כל הבעיות שלי, את כל התסביכים שלי מהילדות. את האישיו שלי עם האוכל ועם החינוך הנוקשה… תמרה אמרה לי שאני כל כך מציקה לבנות כשהן אוכלות מתוקים, שאני אובססיבית."

"מה את מקשיבה לאחותך, תגידי לי? שתסתכל על עצמה ואיך שהיא מחנכת את הילדים שלה ומציגה את הגלויה היומית של המשפחה המאושרת."

אנחנו שותקים. הטלוויזיה במרקע. החדשות מתרכזות בפיגוע בירושלים. הצתות של מתנחלים בכפרים סביב רמאללה. ושוב הרוגים ושוב פצועים, מדממים, הארץ הזאת מדממת לנו מתחת לרגליים ואנחנו מתעצבנים על היללות של קאנל בלילה, שכמו זאב בליל ירח מלא בוכה את צרות העולם.

"בוא נלך, נתי, בוא נלך רחוק," היא אומרת ומרימה את מבטה אליי. "אני מתאבדת פה," היא ממשיכה בקול רועד, "אני מאבדת את עצמי."

אני נותן לה לשקוע בחזי ונושק לה שוב ושוב בראשה ומחבק אותה. זה לא הזמן למילים, אני חושב לעצמי.

* * *

שלושה חודשים אחרי שהבאנו את פיטר הוא החל מטה את ראשו הצדה. אוזנו האחת שמוטה לאחור, וכמו חייל המסתער בשדה קרב, קיפץ הארנב שלנו בצליעת ראש מוזרה, הלוך ושוב, כשעינו האחת פקוחה מעלה והשנייה תקועה מטה. לילי, הקטנה שלנו, היתה הראשונה שהבחינה בזה, וצעקה מפתח המרפסת האחורית שנבוא מהר כי הוא עומד למות. שירה ניגשה אליה במהירות וקראה לי לבוא לבדוק אותו בזמן שהייתי עסוק במחשב. זה היה יום שבת. חום יוני טיפס אל הדירה שלנו בקומה האחרונה בבניין תלת קומתי, ואילץ את המזגן לעבוד שעות נוספות.

"ככה הראש שלו היה," אני מתעקש, ויודע שזה שקר נורא.

אני מקליד בגוגל וקורא: "הטיית ראש בצד אצל ארנב היא סימן לבעיה מערכתית, לרוב בעיה במערכת שיווי המשקל (החלק הווטסטיבולרי), ויש לגשת לווטרינר בהקדם. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות, כולל דלקת אוזניים (פנימית או אמצעית), טפילים (כמו E. cuniculi), זיהומים חיידקיים במערכת העצבים, טראומה לראש או לאוזן, או במקרים נדירים יותר שבץ מוחי, סרטן או בעיות מטבוליות. הארנב עלול גם לחוות חוסר שיווי משקל, הליכה במעגלים, נפילות, וכן בעיות בעיניים."

סגרתי את המחשב וניגשתי אל פיטר והרמתי אותו אל חזי, מביט בעיניו, עגולות ויפות נשקפו לי. שיניו הקטנות, פרוותו הרכה. הנחתי לו לדלג בחדרו מכלובו הפתוח לסלון ובחזרה, ואמרתי לבנות: "אם הוא אוכל ושותה ומחרבן ומשתין, הכול טוב. אם משהו ישתנה בהתנהגות שלו ניקח אותו לווטרינר."

* * *

חלום מחילת הארנב שוב מופיע. ומשום מקום אני שומע קול מוכר.

– אתה יודע, אני נשברת בדיוק כשהאור במסדרון כבה.

– גם כשאני כאן?

– אני נשברת כשכולם כאן סביבי והשקט ממלא את הפתחים והחללים כמו הד המתפללים בוויה דולורוזה.

– את תמיד גולשת לרומנטיקה.

– אתה בחלום שלי, אז מותר לי לגלוש לרומנטיקה. בחיים אין לי עוד רומנטיקה. ואם התודעה השבירה, התודעה הערמומית, לוקחת אותי לוויה דולורוזה זה מפני ששם הכרנו, בפסח, בזמן פסטיבל השירה בירושלים. אני הופעתי וקראתי מספרי השני ואתה ראית אותי במקרה בין כל התיירים והצליינים, ושאלת מאיפה אני. וכשעניתי, "מרחובות," מבטך התעקם…

– כן, אני זוכר. אני מחייך וזוכר. זו היתה שנה כל כך יפה. ישנו רק שנינו, את ואני, בלי המלחמה הבאה. לפחות כך חשבנו. היית כל כך יפה. זוהרת שם בתוך הקהל. איני זוכר מה עשינו ולאן הלכנו, רק שהתאהבתי בך במבט ראשון, ואמרתי לעצמי שאלך לאן שהבחורה הזאת תלך.

– והלכת?

– לא מפני שלא רציתי. פחדתי מהמקום שבו נעלמים. את היית סופרת, וסופר במהותו מפחד משדים. ואני שלא פחדתי מספיק בחיי, פתאום גיליתי את הפחד, את הפחד הנשקף מבנותיי. לא רציתי לפחד בשבילן.

– נתן, אני גוועת פה. אני גוועת, נתן.

– הנה תראי, שוב בחדשות מוטלות הגופות. מול ילדים קטנים, בני משפחה, והוריהם המביטים בתקווה, קשה יותר הידיעה שהיתה פעם אהבה.

– נתן?

– כן, אהובתי?

– אתה בבית?

– אני במחילת הארנב. את איתי שם, לא?

* * *

כשהוא מת מצאנו אותו בבוקר קשה כמו אבן. הרמתי אותו כמו שמרימים בול עץ.ידיי מכוסות כפפות. הרמתי אותו והכנסתי לשקית זבל שחורה וסגרתי היטב את פתחה בשתי רצועות צהובות.

פיטר שלנו מת, צעקה הבכורה.

למה הוא מת, אבא, למה הוא מת, בכתה הקטנה.

פחדתי לגעת בו, שמא ייזל בין אצבעותיי כמו בימים האחרונים שבהם שכב בנשימות כבדות, בלי יכולת לזוז, כשעיניו הפקוחות מביטות בפחד. הוא חיפש מקום להסתתר, וכשמצאתי אותו מתחת לספה הרמתי אותו בלי התנגדות ולקחתי אותו אל המרפסת האחורית והנחתי אותו – בכוחותיו האחרונים עוד הצליח לדדות אל מתחת למיטה בחדר השינה שלנו, ואני תפסתי בזנבו ומשכתי אותו והחזרתי אותו לחדרו – כמה קל היה גופו, כמה שברירי ורך. והוא קרס על שטיח הלבד האפור, על צדו קרס, ורק אז ידעתי: הוא עומד למות. נשימתו כבדה, עלתה וירדה בחזהו העגלגל. ונכנסנו לבדוק את מצבו, ועקבנו אחר גסיסתו. "תסגרי את הדלת," אמרתי לשירה, "הגוססים יודעים שהם עומדים למות והם מחפשים למות בשקט."

* * *

צפידות מוות מאופיינת בהתקשחות השרירים תוך מספר שעות לאחר המוות. היא מתרחשת בעקבות מחסור בנוקלאוטידים המשמשים לאגירת אנרגיה בתא. החמצן יורד, החומציות עולה, ושני חלבוני השריר העיקריים מביאים להיקבעות ולהתקשחות. תחילה השרירים נרפים ומדולדלים, וניתן להזיז באופן פסיבי את הגפיים ואת הלסת התחתונה. לאחר מכן השרירים הולכים ומתקשחים, ולאחר מספר שעות הקשיחות חולפת. הגוף הופך להיות רפה כמקודם.

"אנחנו לא היינו טובים אליו, אנחנו היינו רעים," שירה בכתה כשהורדתי אותו וקברתי אותו בחצר הבניין. "אנחנו לא דאגנו לו, לא לקחנו אותו לווטרינר."

אני יודע ומהנהנן בראשי.

אני פותח את דלת המרפסת האחורית, מנקה את מה שהיה לו בית לחודשים ספורים. מעביר את המזוודה אל המרפסת וסוגר את הדלת. עכשיו כבר לא צריך להשאיר עוד אור.