מה עושה ילד שלא רוצה להיות ילד, ואין לו בסביבה מבוגר אחראי להתחזות אליו. מה עושה ילד שמיום שהוא מודע לעצמו הוא חושב שלא יספיק!? כל הדברים שעשיתי מאז אותם ימים רחוקים ועד עצם היום הזה הצלחתי לעשות רק משום שחשבתי שלא אספיק לעשות אותם. גם את הספר הזזה אני חושש שלא אספיק לגמור וכשאני מפסיק את כתיבתי אני יורד לצייר כי אחרת לא אספיק לצייר, ואפילו כאשר אני מתקלח אני בטוח שלא אספיק להתנגב. הייתכן שבגלגול קודם הייתי בולען?

מה עושה ילד שנוסע עם הוריו לטייל ורואה אנשים בבלויי סחבות עומדים בפתחי אוהלים וצריפונים ופחונים, ובבין אלה לאלה דגלוני כביסה מתבדרים ברוח ורגלי האנשים נטועות בשלוליות של בוץ טובעני, ואומרים לו: "זו מעברה! ילד!" ולמעברה אומרים: "זה רק ילד אשכנזי, מעברה!" הוא כועס מאד על ביתו החם והאיתן, על בגדיו המגוהצים, על כך שהוא מופלה לרעה באמצעות הסדר הטוב מבית הבורגנות השבעה. הוא יוצא לחצר ונכנס במנעליו אל העמוקה והבוצית שבשלוליות. עכשיו הוא גם שם: במעברה, וגם אי שם: בעיירה היהודית, וגם לא שם: לא בבית. "נשלח אותך למעברה אם תמשיך ככה!!" צועקת אמא, ולא יודעת שבשום דבר הוא לא יודע ולא ידע איך להמשיך, לא ככה ולא אחרת. כל שהוא מבקש, נכון לאותו הרגע, זה להיות שוכן אוהלים. בכל פעם שמאיימים עליו הוא מקווה שהאיומים יתממשו. הוא נשאר ילד שרק עושה כגונים וכמויים. למרבה ההיגיון והצער, אף פעם לא הספקתי להיות דר מעברה. ותמונת אוהל לעולם אינה דולפת.

ובחצר מול ביתנו יש רפת גדולה ועובדים בה פועלים ערבים שבלילה מחללים דבקות בחלילי צינור. צליליהם הנוגים קורעים את הלילה. הילד שואל את עצמו האם בכלל מותר לקרוע את הלילה. שהרי מה שניתן לשבש משבש הוא, עדיין מתקשה להבדיל בין דימוי לשיבוש. אפילו דפים מספר אסרו עליו לקרוע. הוא נוטל את המערוך שבמטבח ומנסה לחלל בו. החתולים שבמרפסת המטבח עושים כל שביכולתם להידמות לפרות אך נשארים בחתוליותם. הוא לא שוכח להם את זה. הוא מבטיח להם הרבה תפקידים בעתיד אם יצליח לממש את הביוגרפיות. הוא לא מרמה אותם, הוא מתחזה לבעל תוכניות לעתיד. הוא לא יודע ועדיין לא מבין שרק העבר ניתן לשינוי.

בעקבות פסקי העבר הללו שאני פוסק ובעקבות חוסר הקוהרנטיות שלהם מתחשק לי לומר:

כששמעתי תפילה, חשבתי שתפילה. חשבתי כמו כן שאולי יפים וטובים הם הקולות והתחינות. העליתי אפשרות של כניעה. אך לא מצאתי דגל לבן.

וכששמעתי קיבוץ ותנועה והכשרה והגשמה, חשבתי שטובה עבודת האדמה וצודקים והגונים חיי השיתוף.

כאשר שמעתי נאומים חוצבי להבות, חשבתי שטובים הלבבות לחציבה ונאה להלהיב ולהשפיע ולעורר.

כשראיתי אישה עם כד על ראשה, חשבתי שהדרך לבאר רצופה כוונות טובות ועיני גברים רושפות תימלכנה בדעתן.

כשראיתי פסל ברזל של סוס ורוכבו, חשבתי שטוב לרכוב לנצח בעד עמנו ובעד ארצנו, וכתבתי שכבר שנים הסוס רוצה להיות פסל.

אבל! התפילה כילתה את עצמה וזוהמה תקוותה.

והקיבוץ ניוון את עצמו בבלי דעת.

הנואמים והמדינאים והמנהיגים נעשו אחים תאומים לשקר ולמרמה.

האישה עם הכד גורשה כהגר.

סוס הברזל על מקומו ניצב ועצמותיו מחלידות.

שום דבר איננו שלי, אהובתי שלי!

רק כאשר ראיתי ציור הייתי בטוח שציור!

אבל, כאמור, באותו זמן הייתי ילד ויכולתי רק לעשות כמו ציור. וכך התרגלתי לזיופים שנשתלו במוחי ועתה, כלשון השיר, הם שבים ועולים.

והשפה?! בורות… בורות… כמו באתר ארכיאולוגי… כאן היה כנראה בית… וכאן ככל הנראה בור מים… ושם, אם אינני טועה, אגן שמן, ואני מסתובב באתר רק בשביל לספור את החורים. והרי אני מהלך בין הנעדרים וזכרם מהדהד בי גם כאשר הם שבורים ומרוסקים.

אני מזמין אותם, את כולם, לשכון באישיותי החסרה ולראות בה ארכיון זמני, בית מועד לכל מי שלא חי. ואני!? אני עם בנק האיברים הפזורים, מצייר צורות מילים.

מתוך: יפה נורא. יצירה עברית. הוצאת עברית. 2025

דימוי: תמי בצלאלי מאיירת וסופרת