נגמר, נגמר.

היא בוכה.

פוסעת ככה, מאריכה את הדרך, צועדת על הטיילת לאורך הים, העצב פושה באיברים הכבדים הכבדים כמו שפעת עמוקה. היא בוכה והולכת, מתרחקת הלאה ממגדלי הים התיכון, מתרחקת מתוך הבכי, כמו שעשתה ביום שנעמי מתה ויצאה מבית החולים והלכה. עוד רגע השמש בים.

הניצולים היו נחמדים מאד. מחאו כפיים בין קטע לקטע. ישיש אחד קולני וחמור סבר ניצל את ההפוגות כדי לזרוק שאלות, יורה אותן כאילו מאשים, בוחן את פניה בחשד כאילו מתחזה. נדמה היה לה שיושב שם רק בשביל זה, אורב לסיומם של הקטעים, תר אחר עיניה ומתנפל – היא נאלצה להישיר אותן כלפיו ("יש פרנסה בזה?"; "כמה מיתרים יש לנבל הזה?"; "זה קבוע בכל נבל המספר מיתרים או שזה בא לפי הגודל?"; "זה נחשב כלי קשה?"; "כמה שנים לקח לך לשלוט בכלי?" "אנשים בארץ אוהבים נבל?"). השאלות לא נגמרו, עלו וירדו – בתוך הגוף זה הוציא אותה מדעתה. פעם אחת, נדמה לה אחרי הנדל, דיבר על חיילים במחסום. מישהי מלמלה מן השורה הראשונה, "מה הקשר, משה." גם פניה של נחמה לבשו תימהון ונרפו. אחר כך ביקשו ממנה לנגן משהו ישראלי. היא נשכה שפתיים. ניגנה להם סשה ארגוב. הם התרגשו. מחאו כפיים. שתיים בכו, ראו את ביתן נהרס. היא הנהנה, פתאום לא הבינה מה זה. הקיום הזה, הזמן – הכל כמו בער באדים – היא אחזה חזק בנבל, השיער כבד לה. היא רצתה לקום. הם ביקשו שתישאר עוד, תנגן עוד משהו. אחת מהשורה האחרונה צייצה, "זה מנחם אותנו כל כך, תמשיכי בבקשה." ונחמה מלמלה, "בימים האחרונים… בימים האחרונים אני חוזרת אל תרצה אתר–" מישהו צעק משורה אמצעית: "היא התאבדה." מישהי אמרה: "היא היתה הבת של אלתרמן." מישהו אמר רחוק: "העולם הזה נגמר." מישהי אמרה מקדימה: "מה פתאום. אל תקבור אותנו." מישהי שאלה: "מי זה אותנו?" הישיש אמר: "חיילים במחסום – זה מה שנשאר מאיתנו. וגם זה לא עוזר." אישוניה של נחמה בלשו אחר הדברים כמו סומא ביער. עץ לעץ. "בימים האלה," המשיכה, "אני מנסה להלחין שיר שלה–" (הישיש צעק: "את גם מלחינה?! מאז המלחמה כולם נהיו מלחינים…") "שמסתיים במילים, וְהָאוֹר הֶחָזָק וְהַטּוֹב / הֱצִיפַנִי כְּשֶׁטֶף הַיָּם / לָרֶדֶת אֶל עִיר וְאֶל חוֹף וּכְמוֹ / אֵין חֲלוֹמוֹת בָּעוֹלָם." שתיים נאנחו מאחור. אחת מלמלה, "איזה יופי. איזו מקסימה היא היתה." וזו שלידה אמרה, "היתה רגישה מאד, היא לא היתה מסתדרת בעולם שלנו." וזו השיבה: "גם בעולם שלה היא לא הסתדרה." ונחמה אמרה: "ככה שלסיום, אני רוצה לנגן לכם את 'בלדה לאישה'." אנשים נאנחו, בטוב נאנחו. "המילים – תרצה אתר. הלחן – משה וילנסקי." ביארה, והישיש צעק: "וילנסקי או ארגוב? בעד מי את?" ואחת שאלה: "למה צריך לבחור?" ונחמה ניגנה.

אחר כך קמה. הם חיבקו אותה. אמרו לה, "תודה שהחזרת לנו את ארץ ישראל." והיא הביטה בהם. רצתה לומר, אני לא יודעת מה זה ארץ ישראל.

הישיש היה הראשון להיעלם, בלי תודה, דרך משם כנמלט. היא כיסתה את כלב הנֵבֶל הזקן והרכיבה על גבה. אחראית התרבות באה לעברה ולחצה את ידה בחום. היא תזמין שוב, זה היה נהדר. ונחמה הנהנה בתודה. "כמה עדינה את, כמו הכלי," היא אמרה לה, והחליקה יד על לחיה, ומשב פתאומי של אֵם נשב על נחמה, וגרונה חנק – כמו נחש התפתל על צווארה, והיא פסעה משם מהר, מהנהנת לשלום לניצולים שכבר התפזרו ברחבי הלובי, ואיך שחצתה את הסף אל הרחוב פקע ממנה בכי בנביחה, כאילו הקיאה בטון, ואחר כך יבבות – היא הלכה עם הבכי מלפנים והנבל מאחור, ילדה עם ילקוט בית-ספר שאבד לה המפתח. הלכה ובכתה לאורך הטיילת ביום המעריב, מתרה בעצמה שתפנה הביתה רק כשתירגע, כמו שמתרים בפעוטה צרחנית שבכיה מגביה, כי זה מה שהיתה עכשיו. והבכי יצא בשרשרת-קרונות והיא נאלצה להרחיק עוד – היא תלך ככה עד אילת, חשבה – פתאום מצא חן בעיניה – שום דבר לא מצליח להסות. שום דבר לא מצליח להסות. גם לא האיום העצמי הזה, שהיא מתרחקת, שאחר כך תצטרך לחזור את כל זה עם הכלב הכבד על גבה, והרגל נגררת – נגררת. היא מרגישה את הצליעה ממש, זה כבר לא עניין שבא והולך: קבעה לעצמה הצליעה משכן בתוך רגלה, עברה לגור שם דרך קבע, מצאה לה בית, הצליעה הזאת. והנה לך עוד דבר. 

מתוך "מיתרים", רומן בכתובים

דימוי: תמי בצלאלי מאיירת וסופרת