כבר תקופה שאני בדוּדה לבית משפט. להזיע ממתח תחת אור פלורסנט ולהריח את הקירות העבשים. להרגיש שיש סדר לעולם ושמלאכת הצדק נעשית בידי אדם ולא רק בידי אלוהים. ובכל זאת אותו אלוהים הרים לי לווֹלה מהשמים; חברה שנמנית עם הגרעין הקשה של מפגיני בלפור הודיעה בפוסט בפייסבוק שביום ההוא, בשעה הזאת, עליה להתייצב למשפט נגד פעיל ימין קיצוני שדומה מאוד לחנוך רוזן, שפרסם תמונה שלה, שוב בפייסבוק, בתקופת המגפה, שבה היא מפגינה בשוק הכרמל בזמן סגר, וכינה אותה ״טרוריסטית ביולוגית״. החברה הזמינה את הפעילים לבוא ולעודד אותה בבית המשפט ואני, אף שכבר לא הייתי מאוד פעיל, רשמתי את התאריך והשעה בנחרצות כאילו מדובר היה בחתונה של אח שלי. 

עם כל האסרטיביות בסוף הגעתי באיחור של רבע שעה. קשרתי את האופניים ברחבה ומיהרתי אל שערי בית משפט השלום. בבדיקה הבטחונית עמד לפני צמד עורכי דין ולקח את הזמן. "אפשר להזדרז? אני מפספס את זה," קראתי, והאיש שלפני נתן בי מבט שנותנים לסבתא החדשה ברמיקוב. מגיע תורי, אני דוחף את התיק אל המסוע, וחוצה את המגנומטר כמו בלרינה. המסוע פולט את הדברים של האיש שלפני, אני מביט לתוך הלוע השחור ומחכה שיפלוט גם את התיק שלי, אבל הוא עוצר. 

"יכול להיות שיש שם משהו שנראה כמו כלי עבודה?" שואל המאבטח שמול המסך. "אממ…״ אני מנסה להיזכר, ופתאום אני שם לב שהידיים שלי מזיעות. "אולי משהו שנראה כמו אולר?" הוא שואל, וכשרואה שאין מענה הוא מושיט יד ושולף מתוך התיק שלי חפץ עם להב מעוקל. אני מביט בו לרגע בתדהמה ומחוויר. "אההה, אה. זו מזמרה! זה של הבת זוג שלי. אני… אני מוזיקאי ואני משתמש בזה כדי לחתוך את המיתרים של הגיטרה." 

שקט. הנשימה נעתקת והאוזניים מצפצפות, היכלות הצדק נועצים בעורפי מבט מצמית. באותו הרגע אני רואה את החבורה שלי. פספסתי את זה. המשפט נגמר מוקדם וכעת הם עושים את הדרך לכיוון היציאה תוך כדי חילופי הקנטות עם פעיל הימין. ״היי, חנוך רוזן, תעשה קיר.״ הם קולטים אותי, לופתים אותי באהדה ומילות געגועים ואני נסחף איתם החוצה מבית המשפט.

אני מביט לאחור. המאבטח שליד המסך מסתכל עלי ומדבר בטלפון. מסתכל אל הרחבה ורואה שעל ידה עומדת ניידת ומחוץ לה מחכים שלושה שוטרים. "אתה אריה?" שואל אחד, והשני נכנס פנימה וחוזר עם המזמרה הקטנה. השוטר שואל אם אני יכול להגיע עכשיו לתחנת מרחב ירקון. חברה אחת שואלת במה אני חשוד ואחר אומר לי לא ללכת בלי עורך דין. השוטר אומר שאין חשד וזו לא חקירה אלא הזמנה לשיחה ידידותית.  אני מעדיף לגמור עם זה כמה שיותר מהר. אני יהודי וחצי אשכנזי, מה כבר יקרה? אני נכנס לניידת. 

היומנאית בת ה-18 מפוצצת בלון מסטיק דובדבן ושולחת אותי לחדרו של החוקר שנמצא בסוף מסדרון ארוך. הגבר בן הארבעים וקצת, חבוש כיפה שחורה עם טי שירט באותו הצבע וזקן מוקפד, מציג עצמו בשם חי ומציע לי קפה. אני מסרב בנימוס והוא מסתובב בדרמטיות אל החלון, פניו כסילואטה כנגד קרן האור הקלושה, ומביט לעבר אחד מגורדי השחקים. 

"אתה יודע מה הם עושים החבר'ה במגדלים? הם קונים טלסקופ ענק כזה של חלל, אבל הם מכוונים אותו למטה. לא לשמים. לפה. מסתכלים עלינו אוכלים את השניצלים המסרטנים שלנו, חיים קטנים קטנים קטנים."

"שמע," אני אומר לו, "זה מאד פיוטי, אבל אין צורך לעשות עלי פלאברות, ליצור איתי אחווה מעמדית וכל החרא הזה. ואני לא שונא עשירים."

"אתה חתיכת טיפוס אתה יודע?" 

"אני יודע שאם אין סיבה ממשית להחזיק אותי פה אז בוא תגיד לי מה צריך לעשות כדי שניפרד כידידים." 

"ידידים עוזרים אחד לשני," חייך ואמר אחרי שתיקה.

"טוב נו, איך זה עובד? אתה רוצה שאני אסגיר לך מישהו, ואז תהיה בינינו מערכת יחסים מיוחדת כזאת?" 

"את מי תסגיר?" 

"יש לי מכר היה בליצנים." 

"במה?"

"בטרור הליצנים. שהפחידו אנשים ברחוב לפני איזה 4 שנים כשיצא הסרט "זה"? זוכר? לא מזמן אני מדבר עם האיש, אני קולט שהוא קצת מצדיק אותם. מתחיל להגיד שזה פורקן, שזה אנשים שמפחדים ממך יותר משאתה מהם, ושאם בנאדם נפל לליצנות אז צריך לשאול מי בסוף אשם הליצן או החברה…"

חי מרים גבה ואז פורץ בצחוק רועם. 

"אוי הרגת אותי. אוי אתה טוב. אין אתה רוצח. רוצח." אני מביט בו כמה שניות, מנסה להבין מי מאיתנו האידיוט. 

"מה זה אתה כותב מאיזשהו סוג?"

 "כן."

"מה לטלוויזיה?"

"בשאיפה." 

"זה עולם מתסכל לא?"

"מאוד". 

"כן זה קשה, איך הם חושבים על הדברים האלה? נגיד הסדרה הזאת עם שלום אסייג, זה חוויות שאני מכיר, וזה עובד לי! אבל האמת אני לא מבין איך אפשר לכתוב משהו שלא חווית." 

אני מגלגל עיניים פנימה ומשתדל להישמע כמה שפחות מתנשא. 

"בסוף הסיפור מורכב מדמות ועלילה. הדמויות הן אתה, אז אם חיים בך כמה אנשים זה יהיה מעניין. ועלילה גונבים." 

"מה, פשוט ככה? הגזמת."

"זה תמיד אותם כמה סיפורים. אברהם ושרה, משה רבנו, קין והבל."

"יפה, אתה נותן דוגמאות מהתנ״ך כדי שאני אבין. למרות שאני מודה שאני לא מסכים איתך. לכל אחד יש את הסיפור המיוחד שלו. נגיד אני, אח, כמה יפניות שאני דפקתי."

"מה?"

"הייתי שנה בשליחות בתאילנד. לוקחים אותך שמה למקום, זאת נראית כמו השכנה, זאת כמו המורה מהחטיבה… לכל אישה בעולם יש שם כפילה. אני לא צריך לספר לך…"

"אתה באמת לא צריך." 

"ברור שהאישה תפסה אותי בסוף וככה עשיתי את התיקון שלי." חי שולח יד לראשו, חצי מגרד חצי מסדר את הכיפה.

"בסדר,״ אני אומר, ״אני מבין מה אתה עושה, כאילו מנסה לייצר כאן איזו אווירה של וידוי."

"אתה מרגיש צורך להתוודות?"

קולות של צעקות בוקעים פתאום מהמסדרון. אני נדרך. 

"אז מה, הלכת הרבה להפגנות?" חי פתאום חותך את החדר. 

"כן, מה זה עניינך?" 

"אמרנו ידידים לא? למה אתה מתעצבן?"

"כי זה היה כל כך ברור שתנסו לקשור את זה." 

"את מה?" 

"את בלפור." 

"לְמה?" 

"למזמרה." 

"איזו מזמרה?" 

"שמצאו אצלי בתיק בבית משפט, שבגללה הבאתם אותי לפה."

"אני הזמנתי אותך לשיחה שגרתית."

"מה שגרתי פה? מצאו אצלי מזמרה תוך דקות אני בתחנה."

"ואתה אומר שזה קשור לבלפור."

"לא אין לזה שום קשר. זה של בת הזוג שלי. אני מנגן על גיטרה, משתמש בזה לחתוך את המיתרים."

"איזה גיטרה, קלאסית?" 

"חשמלית."

חי עוצר לרגע ורושם משהו במחברת הקטנה שלו. העיפרון מגרד את הדף בצליל מורט עצבים. הוא מחייך אלי בנועם. 

"אז אתה אומר שחיים בתוכך כמה אנשים?"

"מתי אמרתי את זה?"

"קודם כשדיברת על דמויות." 

ברגע הזה אני שומע את הצעקות מתחזקות וגופים מוטחים כנגד הדלת.

"סתום את הפה, סתום את הפה." אני מבין שאני מזהה את הקול מבחוץ. זה עורך הדין שלי, ר'. מיד הדלת נפתחת בחבטה, גופו החסון וקרחתו הבוהקת פורצים פנימה כשעליו תלויים שלושה שוטרים. 

"סתום את הפה! אמרתי לך שאתה הולך על קרח דק!" 

הוא אכן אמר לי, שבוע קודם, כשהעליתי לאינסטגרם תמונה של רודן בימיו האחרונים. רגע לפני שהדלת נטרקת הוא מוסיף, "אתה במעצר מנהלי," ונבלע שוב במסדרון.

אני מביט שוב בחי שמחייך אלי. הפה מתייבש לי בבת אחת. 

"אני לא ממשיך בלי עורך דין." 

"אין עורך דין, אתה מנוע, ברוך הבא לעולם הטרור היהודי."

חי מחורר כוס קלקר בקיסם.

"מה מפתיע אותך כל כך? אתה גם ככה חושב שזו לא מדינה דמוקרטית". 

"מי אמר?" 

"אתה בעצמך, בפייסבוק שלך. לפני שבועיים כתבת פוסט שהכל הצגה להשקיט את המצפון של משקיעים אמריקאים בזמן שאנחנו משמרים משטר של עליונות יהודית. קצת אחר כך כתבת שהמדינה נמצאת כבר 25 שנה במלחמת אזרחים שבה צד אחד מסתער והשני מעמיד פנים שהוא בדמוקרטיה, וכמה ימים אחר כך כתבת שעם פאשיסטים רק בכוח, לא במילים." 

"אז מה, אלה רק מילים."

"אז אתה לא מאמין בזה?" 

"אני מאמין, אבל כותב את זה כשאני בסערת רגשות."

"אז אתה נוטה להשליך את הרגשות שלך על המצב הפוליטי." 

"תפסיק, אני רואה מה אתה עושה."

"אתה גם אמן מתוסכל."

"אני לא מתוסכל." 

"אתה בעצמך אמרת. שאלתי אותך אם זה תחום מתסכל, אמרת כן. אתה יודע מה שמתי לב בסרטים שלך?"

"ראית את הסרטים שלי? מה אתה עוקב אחרי?"

"אתה יודע שאני עוקב אחריך. בקיצור, אתה יודע מה שמתי לב? שהגיבור תמיד קנאי. מקנא לחברה שלו, מקנא בבת דודה שלו. קנאי."

"כן כן הבנתי. כמו שישי שליסל מקנא לאלוהים." 

"אתה אמרת."

"לפני רגע לא שמת לב למה שיוצא לך מהפה פתאום אתה דוקטור לסמנטיקה."

חי מניח רגל על רגל ונשען אחורה כמנצח. "כן, ככה אני. איך אמרת קודם? חיים בי כמה אנשים. רק מה, אני חייב לומר לך, בתחום שלי אין דמות, יש רק עלילה. עכשיו אתה אומר לי שהעלילה פה היא שבנאדם כותב דברים כאלה לאורך השנים ואז נוסע למשפט של פעיל ימין קיצוני וממש ממש במקרה שוכח בתיק שלו להב שמסוגל לחתוך מתכת." 

"מה?"

"אמרת גיטרה חשמלית. זה מיתרי מתכת. בקיצור, אם זו העלילה – לא רק שזה לא מאוד מעניין – זה פשוט לא אמין." 

"אבל זה מה שהיה, תשאל אותה… היא משתמשת בזה לגזום פרחים, הבוקר היא שאלה אותי איפה זה ואמרתי לה שאני לא יודע ובטח היא איבדה את זה." 

"אתה בדרך כלל מאשים אחרים בדברים שאתה עשית?"

"לא, והרגשתי ממש אשם כשפתאום מצאתי את זה בתיק."

"אתה מרגיש הרבה אשמה?"

"תפסיק כבר, שקרן. אני רואה מה אתה עושה." 

"מה אני עושה?" 

"אתה בונה לי פרופיל של מתנקש פוליטי."

חי נעמד ופורץ שוב בצחוק רועם. הראש שלו פוגע במנורה המתנדנדת והוא מחזיק את הכיפה שלא תיפול מרוב שהגוף שלו רועד. הצל שלו מרקד בכל החדר ואני מביט בו בשנאה יוקדת. 

"אני לא בונה לך כלום. זה הכל אתה. אתה כותב בפייסבוק ואתה מעלה את החשדות כלפי עצמך. אתה כל כך מפחד שיראו דרכך את כל האלימות והתיעוב העצמי שאתה פשוט פולט אינפורמציה לכל בנאדם שאתה רואה ובכל פלטפורמה אפשרית. זה מה שיפה בעבודה הזאת, אנשים כמוך, שכל כך נטרפים מהמחשבה שעוקבים אחריהם שהם עושים הכל כדי להגיע אלינו בעצמם."

אני משתתק לכמה רגעים, בוהה בחמסה ענקית שעל הקיר עם פה מחייך ועיניים שבתוכה כתוב ״חמסה עליך״, וכמעט לוחש:

"אז רק חיפשתם את הוו לתלות אותי עליו." 

חי מביט בי בחמלה. 

"אתה זה שחיפש, אתה לא מבין? אתה ילד טוב. החיים לא נגעו בך. ואתה מקנא. אתה מקנא במדוכאים, במקופחים, במוכי הגורל, כי יש להם סיפור. אתה לעומת זאת יושב מול הדף ושונא את עצמך. אז עכשיו אתה יוצא להרפתקה קטנה, אני במקומך הייתי שמח, הרי דמות כבר יש לך, אתה חתכת טיפוס, באמת. ועלילה – כבר לא תצטרך לגנוב."

 

 

---

סיפור זה עלה במסגרת ״מועדון כתב״ – במה לקרבות ידידותיים בין אמני המילה הכתובה
מועדון כתב #27, דמות מול עלילה, 2021
יוזמה, הפקה וניהול אמנותי: יעל ביאגון-ציטרון ומיכל צורן