כשהיא פתחה את הדלת וראתה אותו עומד שם היא שמחה יותר מאי פעם, וגם הוא, בזמן שנכנס בעקבותיה לדירת הסטודיו שלה, נראה שמח מאוד לבוא.

"לא עסוקה?"

"לא. רק מכינה תה."

"ואת לא מצפה לאף אחד?"

"ממש אף אחד."

"אה! זה טוב."

הוא הניח את המעיל והכובע שלו בעדינות בצד, מתמהמה, כמו היה לו זמן ובשפע לכל דבר, או כאילו שהוא נפרד מהם לנצח, פנה אל עבר האח והחזיק את ידיו אל מול הלהבות הנמרצות והקופצניות.

רק לרגע, שניהם עמדו שקטים באור המהבהב. בלי ניע, היה זה כאילו הם טעמו בשפתותיהם המחייכות את ההלם המתוק מברכות השלום שלהם. האני הסודיים שלהם לחשו:

"למה שנדבר? האם זה לא מספיק?"

"יותר ממספיק. לא הבנתי זאת עד לרגע זה…"

"כמה זה טוב רק להיות איתך…"

"כך…"

"זה יותר ממספיק."

אך לפתע הוא הסתובב והביט בה והיא זזה הצידה במהירות.

"סיגריה? אני ארתיח מים בקומקום. משתוקק לתה?"

"לא, לא משתוקק"

"טוב, אני כן."

"הו, את." הוא חבט בכרית הארמנית והשליכה על המיטה. "את סינית קטנה ומושלמת".

"כן, כזו אני," היא צחקה. "אני משתוקקת לתה כפי שגברים משתוקקים ליין."

היא הדליקה את המנורה מתחת לאהיל הכתום והרחב שלה, פתחה את הווילונות, וערכה את שולחן התה. שתי ציפורים שרו את שירת רתיחת מי הקומקום; האש פרפרה. הוא התיישב וחיבק את ברכיו. זה היה תענוג – העסק הזה של שתיית תה – ותמיד היו לה דברים טעימים לאכול – סנדוויצ'ים פיקנטיים קטנים, אצבעות שקדים קצרות מתוקות, ועוגה כהה עשירה בטעם רום – אך זו הייתה הפרעה. הוא רצה שזה יסתיים, שהשולחן יידחף לאחור, שני הכיסאות שלהם יימשכו אל האור, ויגיע הרגע בו הוא יוציא את המקטרת שלו, ימלא אותה, ויאמר, דוחס חזק פנימה את הטבק: "חשבתי על מה שאמרת בפעם האחרונה ונדמה לי ש…"

כן, זה מה שהוא חיכה לו וגם היא. כן, בעודה מנענעת את קנקן התה מעל הלהבה היא ראתה את שני האחרים ההם, אותו, נשען אחורה, מתרווח לו בנוחות בין הכריות, ואותה, משתבללת בכורסה-קונכייה הכחולה שלה. התמונה הייתה כה ברורה ומדויקת שכמו היה אפשר לצייר אותה על מכסה קנקן התה הכחול. ועם זאת, היא לא יכלה למהר. היא כמעט הייתה יכולה לזעוק: "תן לי זמן." היא הייתה צריכה זמן כדי להירגע. היא רצתה זמן כדי לשחרר את עצמה מכל אותם דברים מוכרים שהיא חיה במלואם. מכיוון שכל אותם הדברים העליזים שמסביבה היו חלק ממנה – הילדים שלה – והם ידעו זאת ותבעו את מקומם באופן התקיף ביותר. אבל כעת הם מוכרחים ללכת. הם מוכרחים להסתלק במהרה, הם מודחים – כמו ילדים שנשלחו למיטה במעלה המדרגות החשוכות, ועליהם ללכת לישון – מיד – ללא הגה!

כי האיכות המרגשת, הייחודית של החברות ביניהם הייתה בכניעתם המוחלטת. כמו שתי ערים באמצע מישור רחב, הנפשות שלהם נפתחו זו לזו. וזה לא שהוא נכנס רכוב לשלה כמו כובש, משוריין עד לגבותיו ואינו רואה דבר מלבד ריגוש רגעי, משיי – או שהיא נכנסה לשלו כמו מלכה המתהלכת ברכות על עלי כותרת. לא, הם היו נלהבים, טיילנים רציניים, שקועים בלהבין מה עתיד להיחשף ומגלים את מה שהיה מוסתר – מפיקים את המירב מההזדמנות יוצאת הדופן הזו שאפשרה לו להיות איתה גלוי לחלוטין, ולה להיות איתו כנה לחלוטין.

ומה שהיה הכי טוב בזה זה ששניהם היו מבוגרים מספיק כדי ליהנות מההרפתקה שלהם במלואה, בלי שום סיבוך רגשי מטופש. תשוקה הייתה הורסת את הכול: הם ידעו זאת די טוב. חוץ מזה, כל הדברים מהסוג הזה תמו ונשלמו עבור שניהם – הוא היה בן שלושים ואחת, היא הייתה בת שלושים – היו להם את ההתנסויות שלהם, שהיו עשירות ומגוונות מאוד, אבל כעת היה הזמן לקצור את הפירות. האם הרומנים שלו לא יהפכו לרומנים חשובים ביותר? והמחזות שלה. למי עוד היה חוש נהדר לקומדיה אנגלית אמיתית כמו לה?

בזהירות היא חתכה את העוגה לחתיכות שמנמנות והוא הושיט את ידו לאחת מהן.

"אתה מבין כמה זה טוב," היא ניסתה לשכנע. "תאכל את זה עם הדמיון. תעצום את העיניים אם אתה יכול ותטעם את החתיכה בנשימה שלך. זה לא סתם סנדוויץ' משקית – זה מסוג העוגות שעשויים להזכיר בספר בראשית… ויאמר אלוהים: "ותהי עוגה. והייתה עוגה. וירא אלוהים כי טוב."

"את לא צריכה לשכנע אותי," הוא אמר. "את באמת לא צריכה. זה משונה אבל אני תמיד שם לב מה אני אוכל כאן, ורק כאן. אני מניח שזה קשור בזה שאני חי לבד כל כך הרבה זמן ותמיד קורא בזמן שאני אוכל. המנהג שלי להסתכל על אוכל רק כעל אוכל… לפעמים זה קורה, בזמנים מסוימים, לטרוף…. להיות… לא ברגע." הוא צחק. "זה מזעזע אותך. לא?"

"עד לשד עצמותיי," היא אמרה.

"אבל – תראי כאן –" הוא הרחיק את הכוס שלו והתחיל לדבר מהר מאוד. "פשוט אין לי שום חיים חיצוניים בכלל. אני בכלל לא יודע את השמות של דברים – עצים וכו' – ואני אף פעם לא מבחין במקומות או בריהוט או באיך אנשים נראים. חדר אחד נראה לי בדיוק כמו משנהו – מקום לשבת ולקרוא או לדבר בו – מלבד," וכאן הוא עצר, חייך באופן תמים ומשונה, ואמר, "מלבד הסטודיו הזה." הוא הביט סביבו ואז בה; הוא צחק לתדהמתו והנאתו. הוא היה כמו אדם שמתעורר ברכבת ומגלה שהוא כבר הגיע לסוף הדרך.

"הנה עוד דבר משונה. אם אני עוצם את עיניי אני יכול לראות את המקום הזה עד לפרט האחרון – כל פרט… עכשיו כשאני חושב על זה – אני מעולם לא הבנתי את זה לפני כן. לעיתים קרובות כשאני רחוק מכאן אני מבקר כאן ברוחי – משוטט בין הכיסאות האדומים שלך, בוהה בקערת הפירות על השולחן השחור – ורק נוגע, קלות, בפלא הזה של ראש הילד הישן."

הוא הביט בו בעודו מדבר. הוא היה מונח על אדן האח; הראש נוטה לצד אחד, השפתיים מפוסקות, הילד נראה כמאזין בשנתו לצליל מתוק…

"אני אוהב את הילד הקטן הזה," הוא מלמל. ואז שניהם שתקו.

שתיקה חדשה עמדה ביניהם. לא דומה אפילו במקצת להפוגה המספקת שהייתה להם לאחר שבירכו זה את זה לשלום – ה"טוב, הנה אנחנו שוב ביחד, ואין שום סיבה שלא נוכל להמשיך בדיוק מהמקום בו עצרנו בפעם האחרונה." היה אפשר להכיל את השתיקה הזו במעגל של אש חמימה ומענגת ואור המנורה. כמה פעמים הם השליכו אליה משהו רק בשביל ההנאה שבצפייה בגלים הנשברים בחופים הנאים. אבל אל תוך הבריכה הלא מוכרת הזו, נפל ראשו של הילד הקטן, הישן את השינה נטולת הזמן שלו, והגלים זרמו משם הלאה, הלאה – רחוק ללא היכר – אל תוך חשכה מנצנצת.

ואז שניהם שברו אותה. היא אמרה: "אני צריכה להבעיר את האח," והוא אמר: "ניסיתי משהו חדש…" שניהם ברחו. היא הציתה את האש והחזירה את השולחן, הכורסה הכחולה פנתה קדימה, היא השתבללה בה והוא נשען לאחור בין הכריות. מהר! מהר! אסור להם לתת לזה לקרות שוב!

"ובכן, קראתי את הספר שהשארת בפעם הקודמת."

"אה, מה דעתך עליו?"

הם המשיכו כאילו הכול כרגיל. אבל האמנם כך היה? האם הם לא היו נמהרים מדי, נחפזים מדי בתגובותיהם, זריזים מדי להשיב זה לזה? האם זה באמת היה לא יותר מחיקוי מצוין של מפגשים קודמים? לבו הלם; לחייה בערו והדבר הטיפשי היה שהיא לא יכלה להבין היכן בדיוק הם היו או מה בדיוק קורה. לא היה לה זמן להביט לאחור. ובדיוק כשהיא כבר הגיעה עד הלום זה קרה שוב. הם היססו, התבלבלו, נשברו, שתקו. שוב הם היו מודעים לחשכה הספקנית, חסרת הגבולות. שוב, הם היו כמו שני ציידים – רכונים מעל האש שלהם, אבל שומעים לפתע פתאום מעבר לג'ונגל רוח חזקה ובכי רועש, ספקני..

היא הרימה את ראשה. "יורד גשם," היא מלמלה. וקולה דמה לקולו בזמן שאמר: "אני אוהב את הילד הקטן הזה."

ובכן. למה הם לא פשוט ויתרו, נתנו לזה לקרות – ויהיה מה שיהיה? אבל לא. מעורפלים ומוטרדים ככל שיהיו, הם ידעו מספיק כדי להבין שהחברות היקרה שלהם בסכנה. היא הייתה זו שתיהרס – לא הם – והם לא יהיו צד בעניין.

הוא נעמד, הוציא את המקטרת שלו, העביר את ידו בשערו, ואמר: "תהיתי לאחרונה רבות האם הרומן בעתיד יהיה רומן פסיכולוגי או לא. כמה את בטוחה שלפסיכולוגיה qua פסיכולוגיה יש בכלל משהו משותף עם ספרות?"

"אתה מתכוון שאתה מרגיש שיש סיכוי שאותם יצורים מסתוריים ולא קיימים – הסופרים הצעירים של היום – מנסים פשוט לקפוץ על הטענה הפסיכואנליטית?"

"כן. ואני חושב שזה בגלל שהדור הזה פשוט חכם מספיק כדי לדעת שהוא חולה ולהבין שהסיכוי היחידי שלו להחלים הוא באמצעות התעמקות בסימפטומים שלו – לערוך מחקר מקיף שלהם – לעקוב אחריהם, לנסות להגיע לשורש הבעיה."

"אבל הו," היא יללה. "זו תפיסה עגומה להחריד."

"בכלל לא," הוא אמר. "תראי כאן…" והשיחה נמשכה. וכעת נדמה שהם באמת הצליחו. היא סובבה את כיסאה כדי להביט בו בעודה עונה. החיוך שלה אמר: "ניצחנו." והוא חייך חזרה, בביטחון: "לחלוטין."

אבל החיוך ביטל את הנעשה. הוא נמשך זמן רב מדי; הוא נעשה לגיחוך. הם ראו עצמם כשתי בובות חייכניות, מצחקקות על בלימה.

"על מה דיברנו?" הוא חשב. הוא היה משועמם באופן כל כך מוחלט שהוא כמעט נאנק.

"איזו הצגה עשינו מעצמינו," היא חשבה. והיא ראתה אותו במאמץ – הו, במאמץ רב – משטח את הקרקע, ואותה רצה אחריו, נושפת כאן על עץ, שם על שיח פרחוני ופה על חופן של דגים מנצנצים בבריכה. הם שתקו הפעם מייאוש טהור.

השעון השמיע שישה צלצולים עליזים קטנים והאש השמיעה קול רפרוף קל. איזה טיפשים הם היו – כבדים, משעממים, מבוגרים – בעלי מוחות מרופדים לגמרי.

וכעת השתיקה הטילה עליהם כישוף, כמו מוסיקה טקסית. זה היה מצער – מצער עבורה לשאת זאת, והוא היה מת – הוא היה מת אם היא הייתה נשברת… ועדיין הוא השתוקק לשבור אותה. לא באמצעות דיבור. בשום אופן לא באמצעות הפטפוט המוטרף הפשוט שלהם. הייתה דרך אחרת בה הם יכלו לדבר זה עם זה, ובדרך החדשה הוא רצה למלמל: "את מרגישה את זה גם? את מבינה את זה בכלל?".

במקום זה, לחרדתו, הוא שמע עצמו אומר: "אני חייב ללכת; אני פוגש את ברנד בשש."

מה לעזאזל גרם לו לומר את הדבר הזה במקום את האחר? היא קפצה – פשוט קפצה מהכיסא שלה, והוא שמע אותה אומרת ברעד: "עליך למהר, אם כך. הוא כזה דייקן. למה לא אמרת לפני כן?"

"פגעת בי; פגעת בי! נכשלנו!" אמר האני הסודי שלה בזמן שהיא הגישה לו את הכובע והמקל שלו, מחייכת בעליצות. היא לא נתנה לו שהות למילה נוספת, אלא רצה לאורך המסדרון ופתחה את הדלת החיצונית הגדולה.

האם הם יכולים להיפרד כך? איך הם יכולים? הוא נעמד על המדרגה והיא הייתה בפנים, מחזיקה את הדלת. לא ירד גשם עכשיו.

"פגעת-פגעת בי," לבה המה. "למה שלא תלך? לא, אל תלך. תישאר. אין ללכת!" והיא הביטה החוצה אל הלילה.

היא ראתה את גרם המדרגות הנאה, את הגינה החשוכה מעוטרת בקיסוס מנצנץ, בצדה השני של הדרך את הערבות העצומות ערומות ומעליהן את השמיים הגדולים מאירים עם כוכבים. אבל כמובן שהוא לא ראה דבר מכל זה. הוא היה מעל כל זה. הוא – עם הראייה ה"רוחנית" הנפלאה שלו!

היא צדקה. הוא אכן לא ראה מכך דבר. איזו אומללות! הוא פספס את זה. היה מאוחר מכדי לעשות משהו עכשיו. היה מאוחר מדי? כן, זה היה מאוחר מדי. משב רוח קר, נתעב, נשב אל תוך הגינה. חיים מקוללים! הוא שמע אותה קוראת "au revoir", והדלת נטרקה.        

היא התנהגה כה מוזר בחזרתה אל הסטודיו. היא התהלכה אנה ואנה, מרימה את זרועותיה ובוכה: "הו! הו! כמה טיפשי! כמה מטומטם! כמה טיפשי!" ואז היא השליכה עצמה על המיטה, לא חושבת על דבר – רק שוכבת שם, זועמת. הכול נגמר. מה נגמר? הו – משהו נגמר. והיא לעולם לא תראה אותו שוב – לעולם. לאחר שעבר זמן רב מאוד (או אולי עשר דקות) בתוך אותו לוע שחור, הפעמון שלה השמיע צלצול חד ומהיר. זה היה הוא, כמובן. ומן הסתם, היא לא הייתה צריכה להקדיש לזה את תשומת הלב הקלה ביותר, אלא רק לתת לו להמשיך לצלצל ולצלצל. היא מיהרה לענות. במפתן הדלת עמדה בתולה זקנה, יצור עלוב שפשוט העריץ אותה (אלוהים יודע למה), שעשתה לה הרגל לעלות ולצלצל בפעמון ולאחר מכן לומר, כשהיא פתחה את הדלת: "יקירתי, תסלקי אותי!" היא מעולם לא עשתה זאת. בדרך כלל, היא הזמינה אותה פנימה, ונתנה לה להתרשם מהכול וקיבלה ממנה זר של פרחים, מעט מלוכלכים למראה, בחינניות רבה. אבל היום…

"הו, אני כל כך מצטערת," היא קראה. "אבל יש אצלי מישהו. אנחנו עובדים על חיתוך עץ. אני עסוקה לגמרי כל הערב."

"זה לא חשוב. זה לא חשוב בכלל, יקירתי," אמרה החברה הטובה. "אני רק עברתי כאן וחשבתי להשאיר לך כמה סיגליות." היא גיששה בין מוטותיה של מטריה גדולה ישנה. "שמתי אותן כאן למטה. מקום כל כך טוב לשמור בו פרחים הרחק מהרוח. הנה, מצאתי," היא אמרה, משליכה החוצה צרור נבול קטן.

לרגע היא לא לקחה את הסיגליות. אבל בעודה עומדת בפנים, מחזיקה את הדלת, קרה דבר מוזר. שוב היא ראתה את גרם המדרגות הנאה, את הגינה החשוכה מעוטרת בקיסוס מנצנץ, הערבות, השמים הבהירים והגדולים. שוב היא הרגישה את השתיקה שהייתה כמו שאלה. אבל הפעם היא לא היססה. היא נעה לעברה. ברכות ובעדינות גדולה, כמו פחדה לעשות גל באותה בריכה חסרת הגבולות של השקט, היא הניחה את זרועותיה סביב חברתה.

"יקירתי," מלמלה חברתה המאושרת, המומה למדי מהכרת התודה. "זה באמת כלום. רק זר של שלושה-פני, הפשוט והקטן ביותר."

אבל בעודה מדברת היא נעטפה – ברכות גדולה יותר, חובקה ביופי רב יותר, הוחזקה על ידי לחץ מתוק כל כך ובמשך זמן כה רב עד שנפשה של המסכנה הייתה סחרחרה לחלוטין והיה לה האומץ לפלוט: "אם כך אני באמת לא מפריעה לך יותר מדי?"

"לילה טוב, חברתי," לחשה האחרת. "חזרי בקרוב."

"הו, אעשה זאת. אעשה זאת."

הפעם היא נכנסה חזרה אל הדירה באיטיות וכשעמדה באמצע החדר בעיניים עצומות למחצה היא הרגישה כה קלה, כה נינוחה, כאילו התעוררה משינה של ילדים. אפילו הנשימה הייתה מענגת.

המיטה הייתה מאוד לא מסודרת. כל הכריות "כמו הרים זועמים", כפי שהיא אמרה; היא סידרה אותן לפני שניגשה לשולחן הכתיבה.

"חשבתי שוב ושוב על השיחה שלנו על הרומן הפסיכולוגי," היא כתבה בבהילות, "זה באמת מאוד מעניין." וכן הלאה וכן הלאה.

בסוף היא כתבה: "לילה טוב, ידידי. חזור בקרוב."