העלוב גר בדירה ממוצעת בגודלה בחולון.

מנין היה לעלוב כסף לדירה במציאות הנדל״נית משוללת ההיגיון של ישראל?

מלהיטים שאת מילותיהם כתב, מחסכונות. מאז השתחרר מהצבא לא היה מובטל אפילו ליום, קרע את התחת בעבודה, חי בצמצום, משוטף חלונות ראווה התקדם למוכר בחנות ספרים, ומזבן השתדרג לכתב למדורי תרבות, כשהיו מדורי תרבות ולא רכילות או חברה, או הכינוי המכושף, המכשף, סלבס. הוא ראיין, ביקר, סקר, ומהצד לימד קצת, בקבוצות פרטיות, אפילו שלח יד ביחסי ציבור. אבל כספי התמלוגים הם שאפשרו. במקרה התגלגל לתעשייה. בתור בדיחה. מכר לגלג על שיר שהושמע ללא הרף במקומות בילוי, טיפס לראש רשימת ההשמעות בישראל, נכנס לפלייליסט של תחנות רדיו. והוא אמר לו שהטקסט רק נדמה פשטני, קשה לכתוב טקסטים מסוגו, שינסה, והמכר שאל למה שהעלוב לא ינסה אם הוא כל כך מבין. והוא ניסה, ויצר קשר בפייסבוק עם זמר מתחיל, שכבר צבר לו קהל נאמן, והזמר נדלק, כך אמר, מדליק, והעביר לאמרגן, שהעביר למלחינה, שהדביקה לפזמון המתקתק לחן מקפיץ והשיבה לשולח, שהשיב לאמן שניהל, שביצע, ובא לעלוב גואל. פיצוץ, אחי, כהגדרתו של האמרגן.

אחר כך שיחרו לפתחו. והוא כתב, שורות קלילות על אהבה, ועלבון, וחשש, ופה ושם דחק כמה דימויים מקוריים, כמו סכין של אור את קורעת בלב, כמו סכין של דם, אבל את בין הכוכבים את חיה ואני בקרקעית הים, וכיוצא באלה. והשילוב הזה, בין קלישאות מוכחות, ובין התפרצויות לא צפויות של שירה, לטעמם של המאזינים המצויים, לפחות, קנה לו יוקרה. אפילו זכה בפרס, תמלילן השנה, ועורר את חמתם של אי אילו עסקנים מקומיים, שהתנאו באנינות. מר הנפש שבהם פרסם מאמר, שהיה זרוע בקריאת ההשתאות האינטליגנטית חחחח. הוא חישב, על פי מספר משוער של השמעות, את גובה התמלוגים השנתיים של העלוב, ותהה מדוע גם כספי הפרס צריכים לזרום לחשבון הבנק של אותו כתבן ירוד, ממש שוד של הקופה הציבורית. כשהעלוב קרא אותו, חייך לעצמו, והתהלך בדירה הממוצעת בחולון בהתרוממות רוח. הוא השתומם לנוכח שילובי הצבעים על כריכות הספרים, הערומים על מדפים, תבניות הצמיחה בעציצים, מסך הטלוויזיה המואפל, הדקיק, הענק, התולה בקיר המזרח, מערכת הסאונד, סוף סוף חש בזיקה אליהם, שהיו שלו, רכושו, חלק מזהותו, והדירה, לא עוד דירה, לא עוד מען, לא עוד שורה ברישום בטאבו, כי אם נחלה, בית. הוא התקשר אל אמו, ודיבר אליה מילים זכות, רהטים רהטים של מילים מתנוצצות באוויר. גם היא היתה פטורה מטרדות הגוף, ויכלה לענות.

הוא חי לבדו, העלוב. בן יותר מחמישים והוא לבדו. לא בזה היה סוד עליבותו, אבל כאן כדאי להזהיר, זה סיפור מדכדך. אף שיש בו הרבה מן המופלא, הרבה מן ההפלגה אל מעבר לממשות הנתפסת בחושים, ורגשות עזים, כגון הבדידות, רגש כמו רווי, כה עמוס דקויות והתרחבות התודעה, שחלק הארי של בני האדם נבעת ממנו, מסלק אותו לטובת תחושות נחותות, גסות, סיפוק או זחיחות או שנאה או רחמים עצמיים או התענגות נרקיסיסטית. הסיפור מדכדך. לכו מכאן, אם הקליל והמואר הם משאת ליבכם.

כי הנה למשל, בצהרי יום אחד בראשית הקיץ של 2025, היה ברור לעלוב שעשור קודם שבת העולם ממרוצתו לארבע שנים, והופעל מחדש באחת. וכל האסונות שבאו לאחר מכן, מגפת הקורונה והסגרים, המהומות החברתיות, הפרעות של אוקטובר, המלחמה הלא נגמרת בצפון ובדרום, היו קפיצות ומהמורות, כאילו שבחזרתו הבהולה של הזמן לתיקונו נדחסו כל האימה והפחד שבדרך כלל מפוזרים על פני יובל, ושלובים מאליהם בחיים. הסכר נפרץ והזמן שעט הלאה, גועש, סואן, מחריב.

החשד התעורר בו כבר בלילה הקודם. הוא התעייף מקריאת ספר, והדליק את הטלוויזיה, סדרה דרום קוריאנית, שנסובה על הנושא החם ביותר, זומבים. העלוב חשב, הופה, מאגר דימויים לא מנוצל. דואט מסקרן, את אוכלת לי את המוח, גבירתי, אתה טורף לי את הרצון, אדון, את הנשמה. וגיחך, לרגע, כי פתאום נהר אליו צערה של אמו, פילח, את כל המרחק בין הערים, בין בתיהם, חצה, נחשול של כאב. הוא ראה אותה, בערב, בגפה, כמוהו, מול הטלוויזיה, צופה בסרט הודי, ומקוננת חרישית על שעותיה הריקות. ילדה אבודה. כך שיווה לו אותה, מגיל צעיר. כשהיה חייל, ושיחות טלפון היו אפשריות רק מהמפקדה, התקשר אליה מוצאי שבת אחת, להסביר לה את המחנק שלו, את הכובד שרובץ בגוף שלו, שכל האימונים המפרכים לא מפוגגים, הריצות, המארבים, הזחילות, כלום, הוא הרחיב, על  הרהורי המוות שהחלו משתלטים עליו, ושולפים אותו מהשינה, ושהסדרת הנשימה, שאיפה ארוכה דרך האף, התמלאות הריאות, ונשיפה דרך הפה, לא עוזרת כנגדם. אבל היא אמרה רק, מה אני יכולה לעשות, זה המדיניות. המילה המשונה, הנכלולית, מדיניות, נזרקה מרקה לרקה, והוא שמע אותו, את הטון חסר האונים, הרך, המתחנן שיניח לה, שלא יתבע ממנה יותר מכפי יכולתה. והוא חשב שישועה לא תבוא ממנה, שבעליבותו ידבק אם הוא מבקש לשרוד. ואחר כך, אחר כך כבר לא היה מסוגל לסלק או להדחיק את הטון. היא נישאה בגיל מוקדם, חמש עשרה, גילה זויף בתעודת הזהות כדי שיתאפשרו הנישואים. בת שש עשרה כבר היתה אם. מה הספיקה. גידול הילדים, אחיו ואחיותיו, לא הוסיף לה בגרות, היא טיפלה בהם כמו אחות בכורה במקצת, הכעס שלה היה כעס של ילדה, והמצוקה שלה היתה מצוקה של ילדה, והחרדה שלה היתה חרדה של ילדה, והעצבות שלה היתה עצבות של ילדה, והבכי שלה היה בכי של ילדה, והצחוק שלה היה צחוק של ילדה.

וגם הטינה שלה, טינה של ילדה. היא לא נמלטה ממנו. תחת משפוטי החיבוב שלה, והדאגה, שהיתה עשויה כבלים ואזיקים, היתה תרעומת על שלא צמח להיות האדם שציפתה שיהיה, על שהיה ערירי, לא נזקק לעצותיה, לידע ברפואות העממיות שצברה, מזור לגזים, לשלשול, לכאב אוזניים של תינוקות, ובכך גזר על שיחותיהם להיות דלות, בריאותה, מצב רוחה, גורל האומה. לו עצמו היה מעט לספר על חייו. אילו חיים כבר חי? ואולי שם היתה טינתו שלו, על שלא הצליח להינתק ממנה, ולא מפאת האהבה, אלא בגין אותה תרעומת עצמה, שאי אפשר להודות בה, ואי אפשר להיחלץ מלפיתתה, שפת האהבה ושפת הטינה היו משורגות זו בזו ללא התר, ולא תמיד ידע איזו אומרת מה.

את הלפיתה חש בכל מאודו ברגע ההוא. אבל היא היתה חסרת סיבה. בריאותה של אמו הוטבה סך הכול. אחרי ההיסטרוסקופיה שעברה. הרחם דימם, מפוליפים התברר, שנצרבו בהליך.

העלוב קם והתהלך בדירתו, מחדר העבודה למרפסת לחדר השינה וחוזר חלילה לסלון, ואותה יד מוחצת בחזה לא הרפתה. הוא התחיל לדמוע, בלא שליטה, לא בכה, אלו היו דמעותיה של אמו, קינתה החרישית, שזלגו מעיניו. אביו נזכר לו, הוא נפטר מקורונה, מצוקה נשימתית, שהצריכה אשפוז, שלא הועיל. קריסת מערכות. עניין של ימים, שאחריהם הסתובב העלוב זועם, על כשלון הרפואה המודרנית, על חבר הבריונים המפוחד שהכחיש את קיום המגיפה ובדה תיאוריות קונספירציה והתאונן על הנזקים הכלכליים שהסגרים הסבו, על ניכוס האבל של אמו, מסירותה לאלמנותה. חלפה בו מחשבה, שהוא דיכא מיד, שבסתר כבר התאמנה על המחוות, על התפקיד, על צעקות השבר.

והעלוב נכנס לשירותים, בדירתו. אשנב היה מעל האסלה, מוגן בתריס, ששלביו הוטו. מבעד לחלונות המוסטים בבניין ממול רכנה אישה. חבלי הכביסה מתחתיה היו עמוסים בתחתוני גברים, בוקסרים וטנגה וסליפ למיניהם. האישה החזיקה סיגריה ביד אחת ובידה השנייה טלפון חכם. היא עישנה וגללה. הדירה בגבה היתה מואפלת, הרקיע מעליה נקי, שוקק כוכבים, ונוגה הטלפון רחץ את פניה. העלוב לא הכיר אותה, או שלא זיהה, מפאת התאורה ששינתה את תוויה, הבליטה קימורי עצם, מילאה שקעים בצל, החליקה קמטים. השפתון שלה הכתים את בדל הסיגריה. היא פלטה עשן, שהתאבך בזוהר הדיגיטלי. העלוב בהה בה מהופנט, פניה הוסגו מעבר ליופי ולכיעור, רק קיום חזק, נחוש. וכל תשומת ליבה נתונה למכשיר, מעבר להישגו, ליכולתו לעורר בה עניין או דחייה, בהלה על מציצנותו או סקרנות לגביו, לגבי דיוקנו שלו, הממוסגר בקורות המתכת של האשנב שלו, בצוע בשלבי התריס.

ניחוח העשן הגיע אליו, מחוספס, זכרי, בניגוד גמור לדמותה של האישה, שמיניקה ליניקה של הסיגריה הפכה נשית יותר, מהות נקבית, ממוזגת בלילה, מצועפת בו. וגם העלוב נידף, נשר ממנו שמו, נשר ממנו הכינוי שהדביק לעצמו, נשר ממנו הצער הבוסרי של אמו על יתמותה בעולם.

והממשות התרופפה, איבדה את מוצקותה, את הוודאות שלה. דבר בה לא היה קבוע, הכרחי – נתיבות כוכבי הלכת, פני האישה, חבלי הכביסה, טבעת האש המאכלת בסיגריה, הבניין, האשנב, האסלה, הכיור, הדלת, הדירה. הם היו שמות חלולים, שהתאמצו לשכנע בדברים שעליהם הצביעו, וכשלו. לא מתמיד, רק עתה, לא עתה, בשש השנים האחרונות, מאז שנת 2019, הם היו הפרעה, מסך, עקיצת יתושה.

וצליל השה, של זנב המחשבה, היה גם צליל חבטת הדברים השבים לעצמם. ההברות הריקות הכו שורשים מחדש באונות המוח, והעצמים, לכודים ברשתות עדינות של יציבות, נחו במקומם, איתנים כמות שהיו, כמות שהתיימרו להיות – השולחן, כמה היה שולחני, עד ליבת קיומו, בהשתלחנותו אל החלל.

אבל הנקיעה אירעה. גם היא, כמו הרהיטים, יצירי האנוש, החמצן, הסחרחורת, לא הוטלה בספק. הניחוש תפח בעלוב, כשהתהפך על משכבו, כשהתרדמה נגעה בקצה ההכרה ונסוגה, מבעתת הידיעה המתעצמת: העולם עצר ממרוצו, והוזנק, וארבע השנים הללו, החסרות, היו מזויפות. לא, בעצם, היו אמיתיות יותר, דרגת ההוויה בהן היתה בהירה יותר. זיכרונותיו מאותן שנים, הפזמונים שכתב בהם, נסיבות הכתיבה, האש שליחכה בו, הרומן הקצר, בן החודשיים, שהותיר אותו משתוקק וחסר, המעידה בגרם המדרגות, הצלע הסדוקה בגללה, קשיי הנשימה בהתקפי החרדה שבאו לאחר מכן, הקיץ שעשה בסידני אוסטרליה, בוהק הים בערבים סמוך לגנים הבוטניים, השיט לצפייה בלווייתנים, מערכות הבחירות הנשנות בישראל, האושר, הזוועה, כולם היו קרוצים מאיכות אחרת מיתר הזיכרונות. הם היו טלאים, תפורים לעילא, מעשה חושב שהסגיר אותם, טרם דהו כמו האריג המחורר שנועדו לתקן.

מתוך 'היד החלשה', רומן בכתובים