שלושה קטעים על בית

1

הם נסעו לכמה ימים. נשארתי לבד. השארתי את החלון פתוח יותר מהרגיל.

בבוקר הייתה צרעה ענקית, שחורה, גדולת ממדים ורגליים. היא נצמדה לווילון השקוף הירוק ונדמה היה שרגליה שביקשו לצאת הסתבכו בבד והיא איבדה את רוח החיים. אולי נאבקה קשה עד שחדלה?

דמותה על הווילון הייתה מעוררת יראה. בעתה וכבוד. התפעלות ודחייה. הרגשתי שאני רוצה ללמוד ממנה: סבלנות, אחיזה איתנה ומאופקת, בהירות. היא נדמתה לקישוט אימתני וגם לצעצוע פלסטיק שמישהו חמד לשבץ בבד. רחש לא נשמע.

פתחתי עבורה את הווילון, את החלון, שתוכל לצאת. הסתובבתי בבית, לפה ולשם, וכשחזרתי הווילון היה בלי צרעה או דמות שחורה מכונפת. היא כבר יצאה.

תהיתי אם זה סימן לימים הקרובים שבהם אהיה פחות מגנה/מוגנת, שבהם ינכח חסרונו של אהובי שמקפיד שלא לתת לדברים להיכנס עזים ורוחשים וסוגר אורות וחלונות ודלתות. תהיתי אם אינני נוטה לתת לדברים להיכנס באופן מסוכן מדיי. או להפך. רוח הדרור שלי, של הצרעה, של החלון.

2

פעם התבוננה בי עין מאחד העלים בעציץ שבחלוני. זה היה משונה. מבעית. לפתע לעלה הייתה עין גדולה ושחורה שבחנה אותי בתבונה. לבי פעם. במבט נוסף התברר לי שעל העלה מטפס זחל. קראתי באנציקלופדיה שהוא נעזר בעין הזו, המצוירת, כדי להפחיד טורפים.

בלילה חלמתי שאל ביתי פולשים המוני יצורים. כל העולם פער אליי לפתע עין ותבע למצוא מזון ומחסה במיטתי.

3

היא הייתה מזרח אירופית – רוסיה או לטבית או אוקראינית. על אף שבתי גדולה בכל זאת נזקקנו לה. נפרדנו ממנה והלכנו למיטה. ניסינו לקיים יחסים אבל זה לא כל כך הלך, משהו עם הלשון לא נפגש נכון. ואולי היינו טרודים (קשה בזמן האחרון למצוא רגע נכון… לפעמים אני נבהלת שאולי אנחנו לא זקוקים כל כך למין עכשיו…)

שמענו רעש וקמנו מהמיטה. התגוררנו בבית מידות לבן בסגנון מודרניסטי מוקפד ופגשנו את הבייבי סיטר בסלון. היא סידרה את הספה ובחיוך (שהפך אותנו בעל כורחנו למארחים נדיבים) אמרה שאין לה בדיוק איפה לישון ובקרוב היא תתחיל עבודה ואנחנו התחלנו לחוש עצבנות אל נוכח קיומה המתארח בכוח אצלנו.

במקביל, בחדשות או ממש לידנו, נשמע פיצוץ ודווח שילד אחד, נער כבן 13, נהג במכונית צעצוע ומשהו שם התקלקל. כשפתחו את מכסה המנוע ראו את גופו שמוט ועירום ומנוקב בפלג העליון. מת. ילד אחר שנסע טרמפ על הפגוש האחורי, קטנטן בן שלוש, ניצל – מישהו הושיט אליו יד רגע לפני.

ועוד ידיעות על אלימות באחד הגבולות הסמוכים.

לבייבי סיטר היו עצמות לחיים רחבות, פנים אדמדמות, שיער צהוב לא נעים עד הכתפיים ואיזה רוחב מוצק – גם יפה וגם מוזנח, לא בהרמוניה יפה ומוזנח אלא להפך. ושיניים צהבהבות במקצת. האופן שבו דיברה הורה שיש לה פרקטיקות של התנחלות על חשבון אחרים – לבביות, חוסר רגישות.

(שוב חלמתי על בייביסיטר שרוצה להישאר עוד ועוד בביתנו ולקבל הטבות ואנחנו חסרי אונים.)