דבורה בארון (1887–1956) הייתה מן הסופרות החשובות והמשפיעות בספרות העברית החדשה, ונחשבת לאישה הראשונה שכתבה סיפורת עברית מודרנית בהיקף רחב. היא נולדה בעיירה שהיום נמצאת בבלארוס, וכבר בילדותה נחשפה לעולם הספר היהודי והעברי. את סיפוריה הראשונים פרסמה כנערה בעיתונות העברית של התקופה. בשנת 1911 עלתה לארץ ישראל. סיפוריה של בארון מתארים ברגישות ובדיוק את עולמה של העיירה היהודית במזרח אירופה ואת חיי היישוב העברי בראשית המאה העשרים. היא העניקה מקום מרכזי לדמויות שנדחקו לשולי החברה – נשים, עניים, קשישים, יתומים ובעלי מלאכה – ועסקה במורכבותם של חיי המשפחה, במעמדן של נשים, בפערים חברתיים ובמתח שבין מסורת לשינוי. כתיבתה מאופיינת בלשון עברית מאופקת, עשירה ומדויקת, בבניית דמויות פסיכולוגית עדינה וביכולת להפוך רגעים יומיומיים ופשוטים לבעלי משמעות אנושית עמוקה. יצירתה זכתה להערכה רחבה, והיא הייתה מן הנשים הראשונות שזכו להכרה מלאה בקאנון הספרות העברית. בשנת 1934 הוענק לה פרס ביאליק לספרות יפה, ובשנת 1954 זכתה בפרס ישראל לספרות, מן העיטורים הספרותיים החשובים בישראל.