מיכאיל אפנסייביץ' בולגקוב נולד בקייב בשנת 1891 ומת במוסקבה ב-1940. הוא היה סופר ומחזאי שנודע בהומור ובסאטירה נוקבת. בולגקוב למד רפואה בין השנים 1909 ו-1916, התמחה במחלות מין ועסק במקצועו עד 1920, כאשר החליט להקדיש את עצמו לספרות ולתיאטרון. ב-1916 עבד חודשים אחדים בבתי חולים צבאיים, ולאחר מכן נשלח לשמש רופא אזורי בכפר ניקולסקויה שבחבל סמולנסק. הוא הסתייע בניסיונו מתקופה זו בכתיבת הסיפורים הקצרים של הקובץ "רשימות של רופא צעיר", שראה אור לראשונה במוסקבה באמצע שנות העשרים. יצירתו הגדולה הראשונה נחשבת הרומן "הגווארדיה הלבנה" שהתפרסם בהמשכים ב-1925, אך לא ראה אור כספר. הרומן מביא תיאור ריאליסטי ואוהד של מניעיהם והתנהלותם של קבוצת קצינים לבנים אנטי-בולשביקים במהלך מלחמת האזרחים, והוא עורר סערה בחוגי הביקורת הרשמית מאחר שנעדר ממנו גיבור קומוניסטי. לבסוף נאסר לפרסום. ב-1925 פירסם בולגקוב ספר של סאטירה פנטסטית בשם "שטניות", שביקר מפורשות את החברה הקומוניסטית הסובייטית. יצירה זו גם היא זכתה לגינוי רשמי. באותה שנה כתב בולגקוב את "לב של כלב", סאטירה קומית חריפה על פסאודו-מדע. יצירותיו של בולגקוב זכו לפופולריות גדולה הודות להומור ולתיאור הנאמן למציאות, אבל הביקורת החריפה שמתחו על ההתנהלות הסובייטית נעשתה פחות ופחות מקובלת על השלטונות, וב-1930 כבר נאסרו כתביו של בולגקוב לפרסום לחלוטין. הוא הגיש בקשה להגר, וסטאלין דחה את בקשתו. בתקופת הנידוי הספרותי שלאחר מכן, שנמשכה למעשה עד מותו, יצר בולגקוב את יצירות המופת שלו. ב-1932, כיועץ ספרותי לצוות האמנותי של תיאטרון מוסקבה, כתב טרגדיה על מותו של מולייר. גרסה מעובדת שלה הועלתה על הבמה רק ב-1936 ולמשך שבעה ערבים בלבד – אחר כך היא צונזרה בשל ההתקפה הבלתי מוסווית על סטאלין והמפלגה הקומוניסטית. בולגקוב כתב עוד שתי יצירות מופת בשנות ה-30: הראשונה היתה הרומן האוטוביוגרפי הבלתי גמור, "רשימותיו של איש מת", שמכיל סאטירה חסרת רחמים על קונסטנטין סטניסלבסקי ועל החיים מאחורי הקלעים של תיאטרון מוסקבה; השני הוא הרומן הגוגוליאני הפנטסטי והמסחרר, "האמן ומרגריטה". היצירה נעה בין גרוטסקה וסאטירה נוקבת לרגעי פאתוס וטרגדיה עוצמתיים ומרגשים. היא פורסמה בברית המועצות רק ב-1966-67, ובגרסה מצונזרת ביותר. פרסומה המלא התאפשר רק כ-25 שנה אחרי מותו של בולגקוב ממחלה. למעשה, מרבית יצירתו של בולגקוב ראתה אור רק שנים רבות לאחר מותו, מתחילת שנות השישים ואילך, הודות למאמציה של אשתו השלישית, ילנה סרגייבנה בולגקובה, ואז זכה להכרה כאחד הסופרים הגדולים של המאה ה-20.