מעשה בברוריה, שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים "נשים דעתן קלות עליהן". אמר לה בעלה: חייך סופך להודות לדבריהם וציווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה, והפציר בה ימים רבים עד שנתרצתה, וכשנודע לה חנקה עצמה וגלה רבי מאיר לבבל מחמת הבושה.

 

טבריה, המאה השנייה לספירה

 

בבוקר ההוא ישבו מאיר וברוריה לאכול את ארוחת הבוקר. מפינת הקרח, שהייתה המקרר שלהם, הוציא מאיר כד של יוגורט סמיך ונאנח שוב למראה הבקיעים שנתגלו בגבינה הלבנה. "שוב אכלת מהגבינה?" שאל. ברוריה לא ענתה. "למה אני צריך לאכול מצלחת שמישהו אכל ממנה?" שאל כשהתיישב אל שולחן העץ הרחב. מאיר מזג קצת גבינה אל צלחתו ויישר בעזרת הסכין את פני השטח בכד. "את רואה?" שאל, "ככה את צריכה להגיש לי."

ברוריה חייכה. "אני מקבלת אותך כמו שאתה מאיר, כולל המוזרויות הקטנות האלה," אמרה לו, "רק כי היית ילד שמן שהסתיר את גניבות האוכל מאמא שלו. אבל אתה מנסה להשתלט עלי. אולי תשאל את עצמך למה אתה צריך לרסן אותי כל כך." "היכולת שלך להכיל אותי מעוררת השראה," ענה לה מאיר.

 

"אולי בעצם את לא מכילה אותי כמו שאת אומרת," המשיך מאיר כשיצאו החוצה. "יש לך נטייה לייפות הכל, גם אותי, אבל זו לא הבחירה הטבעית שלך. בעצם היית מעדיפה בעל שלא מיישר את הגבינה ולא היה ילד שמן. היית רוצה בעל שכרסו שטוחה." ברוריה לא ענתה להאשמה הזאת. במקום זה לחצה את פיקות ידיה זו לזו שעה שהלכו זה לצד זה בשביל העפר. 

"שתיקה כהודאה," אמר מאיר. 

"אולי זה מה שאתה היית מעדיף" ענתה ברוריה באיחור. "כשאתה מתנהג ככה אני שואלת את עצמי אם מישהו אמר לך משהו במועצת החכמים. קשה לך להסתיר את זה. חבל שתוציא את זה עלי," אמרה ונעצרה. "לא?" 

מאיר שתק. "אף אחד לא אמר לי כלום," ענה לבסוף בטון עצבני, לא בלי מרמור. "מחר נדבר בשיעור על המדרש 'נשים דעתן קלה,' ואני מתכוון להגיד שהיית מתפתה בקלות לכל גבר שלא מיישר את הגבינה ולא מוציא על אשתו תסכולים שהוא לא מעיז להוציא מול רבנים אחרים." 

"חבל שאתה בוחר להציג את המדרש הזה דווקא מאיר," ענתה ברוריה. "אם אני הנושא של המדרש הזה, תן לי לפחות להתכונן." ברוריה נעצרה לפני השביל המוביל לבית אבן קטן. "חבל שאנחנו צריכים להיפרד בדיוק כשנהיה מעניין," אמרה לו לפני שפנתה אל הבית. היא הסתובבה אליו והביטה בו: איש נמוך שכרסו צמחה בין זרועותיו הצנומות. "נמשיך בערב," אמרה. 

הוא נשק על לחיה והמתין לה עד שעלתה במעלה השביל. בחלון בית האבן יכול היה לראות במעורפל את אשתו של רבי חייא מחכה לה. כעבור כמה רגעים נפתחה הדלת, כאילו מעצמה, וברוריה נבלעה פנימה.  

 

על השולחן של סלון בית האבן עמדו קנקן מים זכים ושתי כוסות חרס. ברוריה הביטה באישה מוזגת את המים לכוסות והרגישה כמו גבר שמתבונן באישה. היא ציינה לעצמה את העדינות של התנועות ואת האלגנטיות שבה תלוי הבד על העצמות הדקות. אילו היו לי עצמות דקיקות כמו לאישה הזאת, חשבה. "אתמול תפסתי את בעלי מתפלל 'הרחמן יצילני מיצר הרע'," אמרה האישה והושיטה לברוריה כוס מים. "ולא הבנתי למה הוא מתפלל על יצר הרע, אם כבר כמה שנים לא קיימנו יחסי מין. יש לו עוד נשים? חיכיתי והוא הלך להתפלל בגינה. קישטתי את עצמי וחלפתי על פניו. פנה אלי ושאל מי אני. ׳חירותא הזונה,׳ עניתי לו. תבע אותי ליחסי מין בחצר, על האדמה." האישה צחקה וברוריה חייכה גם. "כשסיים ביקשתי ממנו להביא לי בתמורה את הרימון מהעץ שלידנו. כשטיפס על העץ חזרתי הביתה והתלבשתי בבגדים הקודמים שלי." עיניה הצוחקות של האישה הפעימו את ברוריה. "גם מאיר פרש ממני כמה שנים," התוודתה. היא חשבה בינה לבין עצמה שבניגוד לאישתו של חייא, זה לא מפריע לה כל כך. "אבל ממך, יקירתי," היא אמרה והביטה בעצמות הצוואר החדות שהציצו מהשמלה, "זה פשע לפרוש." 

 

*

 

מאיר הגיע לבית הדין עשרים דקות לפני שנפתח. המקום היה שומם והוא חשב על הזמנים הרעים האלה, שבהם אף אחד לא נזקק יותר לדיינים. כשהוא התיישב על כיסא השופט שאל את עצמו מאיר אם אשתו מספרת על הגבינה לאשתו של רבי חייא. מה היא מספרת עליו בעצם.

לבית הדין הריק נכנסה נערה צעירה שצריך היה לבדוק את בתוליה ומאיר הורה לשמש להכין תערובת של אתר ואלכוהול בסיר ואז ציווה על הנערה לשבת על הסיר. הנערה התיישבה לרגע וקמה מיד. אמר לה שוב לשבת וסירבה. צחוק רע נפלט מפיה. הוא ניסה לדחוף את כתפיה בכוח והיא ירקה בפניו. 

בהפסקה הלך מאיר וסיפר הכל לרב חייא: כלומר הוא סיפר לו כמעט הכל על הוויכוח עם אשתו והשאיר את היריקה מאחור. אמר לו: "תן לי אחד התלמידים המבריקים שלך ואשלח אותו אל אשתי, על שלגלגה על דברי חכמים." 

"כתוב ׳אל תשים מכשול בפני עיוור׳,״ אמר לו חייא. "סוגיית נשים דעתן קלה יכולה לחכות לפתרון אחר. ואם אתה רוצה ילד במקום שני ילדיך שמתו…" 

"אין לזה שום קשר לילדים המתים שלי," קטע אותו מאיר. "למה…?" מלמל, "אתה חושב שאשתי רוצה ילד?"

"התכוונתי שאם אתה רוצה לגרש את אשתך יש פתרונות…" 

"אני לא רוצה לגרש את אשתי," קטע אותו מאיר בפעם השנייה. 

שקט השתרר באולם האבן. חייא שתק והסתכל בפני הרב המכובד. 

"בסדר," נאנח חייא. "יש בחור שהגיע עכשיו מירושלים. יפה מדי לטעמי. יש לו עיניים ירוקות. תוכל לדעת אם הילד שלך או שלו. אשלח אותו אליך מחר בבוקר." 

מאיר הושיט את ידו והשניים לחצו ידיים.   

באותו ערב, בעודו שוקד על עמוד חדש בספר התורה שהוא מעתיק, אמרה ברוריה לבעלה שאם הוא מתכוון להשפיל אותה מחר עם נשים דעתן קלה, היא תבחר להישאר בבית. "אני הרי הדוגמא לכך שחכמים טעו. אל תשכח מחר את בן עזאי שאמר שחייב אדם ללמד את בתו תורה."

"'כל המלמד בתו תורה, הרי הוא מלמדה תיפלות'," ענה מאיר. 

"יכולת להיות בן עזאי, במקום זה אתה בוחר להיות רבי אליעזר," אמרה ברוריה. "מסתבר שאתה הדוגמא לכך שסופר סתם נשאר סופר סתם ולא נהיה חכם גדול. נשארת בעל מלאכה פשוט, כזה שמעתיק יפה את האותיות מחכמים אחרים." 

"אני בעל מלאכה פשוט?" ענה לה מאיר. "אני נצר לנירון קיסר." 

"זו שמועה שהפצת," ענתה לו ברוריה. "ואולי התחלת להאמין בה?"

"אם זה כל כך מפריע לך, אציג מחר נושא אחר," ענה מאיר וחשב בינו לבין עצמו, שאם הוא רוצה שאשתו תפגוש את הבחור החדש, עליה להגיע לבית המדרש.

כשנכנסו למיטה שאל מאיר את ברוריה מה היא מספרת עליו לנשים אחרות. "רק מה שראוי להיכנס לספר," ענתה לו. 

 

*

 

בבוקר התרגש מאיר לקראת פגישתו עם מי שיהיה המאהב החדש של אשתו. השניים צעדו יחד לבית המדרש בשתיקה. עם הגיעם פילסה ברוריה את דרכה בין הספסלים למקומה הקבוע בסוף החדר, מאחורי וילון. בשורה הראשונה ישב "עיניים ירוקות" וברוריה לא ראתה אותו. מאיר חשב כמה הוא נאה וגבוה וכמה הוא מתאים למשימה. כבר ממבט ראשון העריך אותו על גובהו ויפי פניו. לא חשבתי שחייא יזדרז כל כך להשפיל אותי, חשב מאיר, אבל באותה שעה לא נראה היה לו לחזור בו מתוכניתו.

"הסיף והפגיון ומגל היד ומגל הקציר…" הוא פתח, "מאיזה שלב בהכנתם יצאו מגדר חומר גלם ונעשו כלי שמקבל טומאה." הכיתה שתקה. "והתשובה היא," אמר מאיר, "משעת גמר מלאכתם." 

"וממתי נגמרה מלאכתם," שאלה ברוריה מאחורי הווילון. "משנצרפו בכבשן," ענה מאיר. 

"כשצחצחו אותם במים," ענתה ברוריה. 

הרים "עיניים ירוקות" את ידו וענה: "משעה שניתנו עבורם מעות. כלומר מהרגע שנעשה בעלים." 

הוא מושלם, חשב מאיר ואמר: "אתה מתכוון שהיוצר אחראי להשגיח בכליו?" הכיתה צחקה ומאיר היה מרוצה מכפל המשמעות. 

"הנופל בבור אשם שלא שם לב," אמר מאיר. "ומה אם נטמא הכלי לפני הקנייה והיוצר לא טיהר אותו?" שאל את עיניים ירוקות. 

"האדון הנכבד התכוון להחניף לך רבי," אמרה ברוריה. "ואם הוא מקל, זה בגלל שאין להרבות טרחה על הנשים." 

הכיתה צחקה שוב.  

"כן," אמר התלמיד שלמד כבר אתמול מה תפקידו. "כמו שהבעל אחראי על אשתו מרגע שנתן עבורה כסף. כמו שאתה אחראי עלינו, כי אתה הבעלים על ההלכות והקושיות שאנחנו משיבים לך פה."

בהפסקה הלכו מאיר ועיניים ירוקות אל חדרו של הרב. התלמיד, כך הסתבר לו, היה מוכן לכל משימה שיטיל עליו. 

"לא נתתי לאשתי מספיק מחמאות," אמר הרב. "אתה תנהג אחרת ממני: תאמר לה שאתה אוהב אותה, שאתה לא יכול להוציא אותה מהראש, שאתה חייב לראות אותה הערב ומחר ומחרתיים… בימים שבהם אני משמש דיין בבית הדין אתה תחזר אחריה," אמר. "והערב תבוא לארוחת ערב." 

"אתמול ירקו בעיניך בבית הדין," אמר פתאום עיניים ירוקות ומאיר הופתע. 

"כן," ענה בקול רפה. 

"ולא עשית כלום," אמר עיניים ירוקות. 

מאיר שתק. "הנערה הייתה צעירה מדי," מלמל. 

הבחור שתק.

"אני הוריתי לה לירוק בפניי," ענה לבסוף מאיר. "נראה אם אתה יכול לנחש למה."

"שלום בית?" שאל עיניים ירוקות.

"אם אתה מתכוון ללגלג עלי שאני הורס כאן ובונה שם…" אמר מאיר בכעס.

"לא התכוונתי לכלום," מיהר התלמיד להשיב. "חשבתי איזה ערך יכול להתחרות בכבוד הרב." 

"אתה שנון," אמר מאיר והרגיש שכל הסיפור יכול לצאת מהשליטה שלו. "זו תכונה שאשתי תחבב. היא לא תתפתה לך," הוסיף. עיניים ירוקות שתק. 

"ובכן, שלום בית…" אמר מאיר בשקט, "כן…ברור…" מלמל ואז עטה על עצמו טון בטוח יותר: "בעלה הטרי של אותה נערה לא הסכים שתחזור לביתם עד שתירק בפני הרב, שאצלו התעכבה בערב שבת. הוריתי לה לירוק בפניי ולחזור הביתה. השם ישמור אותנו מעמי הארצות," הוא סיים וטפח על שכמו של הבחור. "אבל אתה שנון, זה טוב." 

לקראת הערב הכין מאיר את אשתו לקראת מאהבה. "הזמנתי אותו לאכול אצלנו מתי שירצה. הוא ירושלמי והוא לבד פה בטבריה. גאון בתורה אמר לי חייא, חכם מאוד ויפה. הוא יוכל למלא את הבית שנהיה ריק מאז מתו שני הילדים."

בערב דפק "עיניים ירוקות" על דלתם של מאיר וברוריה.

"הגעת," פתחה לו ברוריה. 

"יום שלישי," ענה עיניים ירוקות. "פעמיים כי טוב."

"הרב מעתיק עמודי תורה, לך לעזור לו," אמרה ברוריה.

אבל כשבא אצל מאיר שלח אותו הרב חזרה אל אשתו ועיניים ירוקות נכנס אל הסלון. הוא עמד כמה דקות ליד החלון והקשיב לרוח ואז הלך והתיישב על הספסל הריק שליד השולחן. "שקט פה," אמר כשברוריה נכנסה, "תודה שהסכמתם לארח אותי." 

"שמעתי שהמשפחה שלך בירושלים," ענתה ברוריה והניחה קנקן מים על השולחן. "הנה, מזוג לך." 

עיניים ירוקות סקר אותה בעיניים משתאות. הוא הגיע עד כפות ידיה הנאות, שקרבו אליו עכשיו את הכוס. והכל מותר, הוא חשב. 

"הרב אמר שאין לך הורים פה ולנו אין ילדים. אז אנחנו נהיה ההורים שלך," אמרה ברוריה והתיישבה מולו. "למה יצאת מהחדר? גורשת מהר המוריה?" שאלה.

"הרב מסיים עמוד ובא," ענה עיניים ירוקות.

ברוריה מזגה לעצמה מים. 

"אז מה למדת עד עכשיו? ספר לי." 

עיניים ירוקות השתהה. 

"אני מביט ברבנית ומתבל…בל" גמגם. "כ…ל זה חדש לי." 

ברוריה חייכה. "אקרא לרב שלך," אמרה, אלא שמהחדר השני נשמעה גרירת כיסא ומאיר כבר קם. ברוריה הסיטה את עיניה. היא שמה לב שהתלמיד מסתכל בה בלי בושה.

מאיר התיישב אל השולחן. הלילה היה שלו. הכלים היו נאים והאוכל משובח. מאיר אמר דבר תורה ועיניים ירוקות חזר אחריו וניסה להוסיף מידיעותיו. ברוריה שתתה כוס יין אחת, ורוחה הייתה טובה. היא הרגישה טוב במחיצת התלמיד הנאה, שנתן לה תשומת לב כמעט כמו לבעלה. מדי פעם ציטטה גם היא מהתורה ודבריה היו דברי טעם. עיניים ירוקות סיפר להם שהוא בן יחיד, שיש לו ארבע אחיות גדולות, שאביו היה רב בירושלים, שאמו נפטרה כשהיה בן חמש, שהוא לומד תורה מאז היה צעיר ושבגיל שש עשרה שלחו אביו לעבוד בשביל פרנסת הבית, אבל הוא מצא איש אמיד שיפרנסו וחזר לבית המדרש. היא מצידה סיפרה שהיא בתו של רבי חנינא בן תרדיון, שהיוונים שרפו את אביה בתוך קלף של ספר תורה בגלל שהיה מקהיל קהילות ומלמד תורה ברבים, שהוא היה מעשרת הרוגי מלכות, ששני ילדיה, שלה ושל מאיר, מתו ממחלה ביום שבת, שמאיר הוא בעלה השני, שאביה לימד אותה תורה מגיל צעיר והיא שואפת להיות תלמיד חכם ורב ולגרום לנשים אחרות ללמוד תורה. 

"לא התכוונתי להעציב אותך," אמרה ברוריה כשראתה את פניו.

הלילה נמשך וברוריה תפסה את עצמה נמשכת יותר ויותר לתלמיד המסתורי, שהפך שתקן. דוק של עצב נמשך על עיניו, וכשברוריה שאלה את עצמה מה הסיבה לרצינות החדשה הזו, הבינה שהיא היא הסיבה. היא הרשיתה לעצמה להביט בו סוף סוף ושמה לב שכפות ידיו מושלמות וגדולות והיא דמיינה את כפות רגליו גדולות גם כן. משונה שטיפוס כזה נמשך אלינו ככה, חשבה. את הקשר ביני למאיר אני מבינה. למה אני נמשכת ככה אחרי יופי כזה, בר חלוף, זו תעלומה. 

"אתמול ירקה נערה בפני הרב בבית הדין," אמר התלמיד לקראת סוף הערב. 

"באמת?" שאלה ברוריה. "הוא לא סיפר לי." היא הביטה על מאיר. 

"הרב הורה לה לעשות זאת בשביל שלום בית," הוסיף התלמיד. 

"לא מתאים לרב שלך לספוג פגיעות בכבודו, ועוד מאישה," השיבה ברוריה. "בעלי חושב שנשים דעתן קלה," הוסיפה. "מה אתה חושב?" 

"אני חושב שטוב לנשים ללמוד תורה, אם הן נעשות כמוך. שיופי התורה נסוך על פניהן. ה… שם ישמור אותנו מעמי הארצות," גמגם עיניים ירוקות. 

מאוחר היה, ומאיר יצא וליווה את התלמיד הצעיר עד חצי הדרך לביתו, כמצווה ממידת הכנסת האורחים. "החמאת לה היום. כל הכבוד," שיבחו. "בימים הקרובים תפציר בה להיפגש לבד. דבר איתה על אהבה. אני מציע גם שתטעה בהלכה ותיתן לה לתקן אותך. תטעה במידה, שלא תחשוב שאתה ריק לגמרי." "אשתי בודדה," אמר לו לפני שנפרדו. "תן לה לדבר על עצמה הרבה."

בבוקר שלמחרת הגיעו ברוריה ועיניים ירוקות באותה שעה לבית המדרש. היא חלפה על פניו והוא הנהן בחיוך ביישן. היא שמה לב שהיא מתרגשת לראותו. בהפסקה עצר לפניה והיא נאלצה לעצור גם. 

"למדתי קצת שלום בית בשביל הרבנית," אמר עיניים ירוקות. "נאמר גדול השלום כי שמו של הקב"ה קרוי שלום." עמדו ושתקו אחד מול השני. 

"יפה המדרש שלך," אמרה ברוריה. 

"ומחר הרב משמש כדיין בבית הדין. אולי נלך ונלמד ליד הנהר?" שאל. 

"מפתה לפגוש בך ליד הנהר," ענתה, מבולבלת לרגע מעזות המצח של הבחור. "בוא אלינו שוב בשישי. אולי זה יניח את דעתך." 

עיניים ירוקות חייך. "זה לא מניח את דעתי כלל."

בשישי שוב ישב מאיר והעתיק עמודי תורה וברוריה שוב קיבלה את עיניים ירוקות לבד. אי אפשר להוריד ממנו את העיניים, חשבה ברוריה, ותנועותיו אציליות כל כך. עיניים ירוקות הסמיק כל פעם שפנה אליה והיא התרגשה מזה. באמצע הערב הופשל שרוולו וברוריה שמה לב לצלקת גדולה שחתכה את זרועו מצד לצד. כששאלה אותו מה זה, סיפר לה שבמקרה הוא לומד תורה. בשנה שעברה ניסה להיות חקלאי באחד היישובים פה בסביבה. "זו מזכרת מהקלשון," אמר.

היא התמכרה לביישנות וללהט שבעיניו, לגופו הגדול. באמת לא דומה הוא לשאר תלמידי החכמים. צריך היה לרכוב על סוס, היא חשבה, או לעבוד את האדמה כמו שתכנן. היא זכרה את גמגומיו כשהיה פונה אליה והתרגשה מגופו החסון שעמד בסתירה לחולשות האלה שלו. כוחו בתמימותו, טעתה לחשוב. אני ומאיר כבר חכמים מדי בשביל תמימות כזו. התקלקלנו כבר ואנחנו מתנצחים כמו שני חכמים בתחרות. כוחו הוא כוח האהבה, חשבה, ומאיר לא יכול לנצח אותו עם מילים וזיכרון טוב. וכל המילים היו נראות לה מיותרות פתאום. יכול להיות שזה סוד הקסם שלו? 

"פגשי אותי ליד הנהר," אמר לה, כשהלך מאיר למטבח לכמה רגעים. 

"אתה מדבר אלי כמו חתן לכלה?" נזפה בו ברוריה. "אני אשת רבך."

"לא שמתי לב איך אני מדבר, סליחה," אמר לה. "את לא חושבת שהנהר נעים יותר ללימוד מהבית?"

"אני לא יכולה ללמוד איתך ליד הנהר וזהו," ענתה ברוריה.

"נבקש אישור מהרב," אמר עיניים ירוקות.

"לא נבקש כלום, אני פוסקת בדיוק כמוהו," ענתה. 

כשהגיעה השעה, ברוריה לא רצתה להיפרד מהבחור הצעיר ולהישאר לבד עם מאיר, לכן הזמינה אותו לארוחת הצהריים מחר. הוא נענה ברצון והיא שמה לב לכך.

בשבת בצהריים הגיע עיניים ירוקות עם מאיר מבית הכנסת. הוא היה עטוף טלית לבנה ומקושט, והבד הלבן האיר אותו באור מיוחד. הפעם דיבר על המקרה הטוב שקרה לו שבגללו הזדמן לטבריה ואז לבית מדרשו של רבי מאיר. הוא דיבר בלשון רבים על כך שנועד להם, אבל מבטו לא סר מברוריה, וברוריה הבינה כי הוא מדבר עליה. לא נעים לו להגיד אבל את המילה מקרה יש לקרוא הפוך הרי: ה' רקם. 

"ולמה לא נעים?" שאלה ברוריה.

"בפגישה הראשונה שלנו קראת לי חנפן," השיב לה.

"לא התכוונתי לזה," אמרה ברוריה בצער.

"אבל צדקת," אמר עיניים ירוקות. "אני חנפן והנה החנפתי לכם שוב."

הישירות שלו הפתיעה אותה. למחרת הסיטה את הווילון בבית המדרש בהפסקה והתבוננה בו. הוא ישב לבד ואכל כריך. בדידותו העלתה את ערכו בעיניה. הוא לא משתלב עם שאר התלמידים וכך ראוי. הארוחה שהיא הביאה נשארה לא נגועה. לא היה לה תיאבון.

כשחזרה הביתה הייתה מהורהרת. בתוך מחשבותיה, טרודה מהמפגש עם הריש לקיש הצעיר הזה, שפכה בתחילה את כד היוגורט על השולחן בטעות. היא הביאה סמרטוט וכד מים לנקות את הלכלוך ושמה לב שהיא שופכת יותר מדי מים ועכשיו הייתה צריכה לייבש גם אותם. כשסיימה, באה לקחת את כד המים חזרה לפינת החדר והכד החליק בין ידיה ונשבר. היא התיישבה בייאוש על הספסל. מה קורה לי, שאלה את עצמה ואז קמה וניקתה את השברים. בערב הצטרף אליה בעלה. "לא היו מספיק לקוחות?" שאלה אותו. זו הפעם הראשונה שנוכחותו הפריעה לה. רוצה הייתה שישאירה לבד בבית הפעם. "אין גבינה?" הוא שאל. "שפכתי את הגבינה שלך בטעות," היא ענתה, "מצטערת." הוא נכנס לחדרו וכשיצא ממנו כעבור שעה ראה שהיא שותה יין. הוא שם לב שהיא מרוחקת. "אולי תלכי לקנות גבינה?" שאל ולא קיבל מענה. "שפכתי את הגבינה שלך ושברתי את כד המים," ענתה בהיסח הדעת. "הבנתי. הצעתי שאולי תלכי לקנות," אמר שוב, בקול רם יותר. "סליחה, לא הקשבתי כנראה," ענתה ונשארה עומדת. "את בסדר?" הוא שאל. "כן…" ענתה, מגומגמת. "אני בסדר. אני מפוזרת אולי… אני עסוקה בניקיונות כל היום." הוא חזר לחדרו והיא חזרה להגות בתלמיד הצעיר. 

 

*

 

עברו ימים והיא הסכימה לבסוף ללמוד עם עיניים ירוקות ליד הנהר. הירדן היה שקט ובחלקת האלוהים הקטנה שלידם ראו דגים מתקבצים סביב אחד הסלעים. 

"לא סתם אומרים שהתורה היא כמו מים חיים," אמר עיניים ירוקות. "מה את לומדת עכשיו?" שאל. 

"פרשת וישב. אשת פוטיפר מפתה את יוסף," ענתה. "למה כתוב שהבית היה ריק מאנשי הבית ולא כתוב פשוט שהבית היה ריק מאנשים. כלומר היו שם אנשים בעצם. וחכמים מפרשים: ראה את דיוקן אביו יעקב לפניו ונס על נפשו מאשת פוטיפר." 

"כלומר היית רוצה לברוח ממני," אמר עיניים ירוקות. "חלילה," אמרה ברוריה. "אתה הדבר הכי טוב שקרה לי," אמרה. "ולבעלי," הוסיפה. 

"היית רוצה לברוח," אמר עיניים ירוקות שוב. "את רואה את דיוקן אביך לנגד עיניך ורוצה לברוח."

"אני רואה את אבי, אבל אני נשארת," אמרה.

בין העצים השקטים התוודה עיניים ירוקות בפני ברוריה שהוא אוהב אותה. "אני לא יכול להוציא אותך מהראש. בימים שאני לא רואה אותך, אני בקושי ישן." 

"אתה מגזים," ענתה, מבולבלת מכנותו הפתאומית. 

"לא," ענה לה ברצינות תהומית. דמעות ירדו מעיניו. "קשה לי לישון, קשה לי לאכול, אני לא יכול לשקר יותר." 

"בכל מקרה, יש לנו אחד את השני," אמרה לו כעבור זמן. "זה לא מה שאני רוצה," כעס עיניים ירוקות והיא נבהלה מעוצמת כעסו. אילו יכולה הייתה היא לרצות ככה. לעמוד ככה על שלה.

"את עושה אותי מאושר," לחש לה, "הייתי רוצה לממש את אהבתי." 

למחרת בא אצל רבו בשעת ההפסקה מהלימוד. מאיר עצם את עיניו ואז פתח את קלף התורה במקום מקרי. אחר כך פקח את עיניו ובדק מה זימן להם הגורל. הוא הקריא את הפסוקים לעיניים ירוקות: "'עבדיך ושכר עבדיך אתן לך ככל אשר תאמר, כי אתה ידעת כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים. ויהי כשמוע חירם את דברי שלמה וישמח מאוד ויאמר ברוך ה' היום אשר נתן לדוד בן חכם על העם הרב הזה. וישלח חירם אל שלמה לאמר שמעתי את אשר שלחת אליי, אני אעשה כל חפצך בעצי ארזים ובעצי ברושים. עבדיי ירדו מן הלבנון ימה ואני אשימם דוברות בים עד המקום אשר תשלח אלי וניפצתים שם ואתה תישא ואתה תעשה את חפצי, לתת להם לחם ביתי'." 

מאיר הרים עיניו מהקלף. "ובכן," שאל, "מה מזמנים לנו הפסוקים האלה?"

"רווחה כלכלית ומשרתים," עיניים ירוקות ענה, "ולחם וברית בין שני אנשים גדולים." 

"כן." התמונה הייתה חיובית סך הכל ומאיר נרגע. "ובן. בן חכם," הוסיף. "תצטרך להציע לה נישואים," אמר בכובד ראש.

"בעודה נשואה לך?" שאל עיניים ירוקות.

"אתה לא מבין נשים ואתה עוד לא מבין את ברוריה," ענה מאיר. "היא חייבת לדעת שאתה רציני," אמר. "ואתה רציני, נכון?"

"נדרתי לעשות כל מה שהרב יגיד לי," ענה הבחור הצעיר. 

"אם כך זה הצעד הבא," נאנח מאיר.

 

*

 

ימים רבים עברו והתלמיד המשתוקק היה בא אל ברוריה ומאיר כל ערב ואף היה מבקר את ברוריה ביחידות בשני וחמישי כששימש מאיר דיין בבית הדין. 

"אולי אני טועה כשאני מניחה לך לחזר אחריי," אמרה ברוריה. "כי מה יהיה הסוף של כל זה?" 

"נתחתן," הוא ענה. "תתגרשי ממאיר ותהיי אשתי," ברוריה צחקה. 

"את צוחקת עלי," אמר ועשה את עצמו נעלב. 

"אני צוחקת כי אני מאושרת איתך," ענתה. "כשהתחתנתי עם בעלי הראשון הייתי צעירה מכדי לאהוב, וכשהתחתנתי עם מאיר עדיין הייתי צעירה מכדי לפתוח נפשי לאהוב, ועכשיו אני אישה נשואה ומאוהבת באברך צעיר. אתה מבין שזה לא ייגמר טוב." 

"את רואה שחורות ואני רואה רק טוב," אמר. 

"אולי זה בגלל שמפרידות בינינו עשרים שנה," ענתה ברוריה. "היית יכול להיות הבן שלי. אני רוצה לראות איפה אתה גר," אמרה ברוריה לבחור הצעיר, והשניים עזבו את הבית ושמו פעמיהם לאחד הרחובות הצרים באזור השוק. היא הלכה אחריו בשתיקה, עד שהגיעו לבית עץ קטן. הוא פתח את הדלת וברוריה נכנסה אחריו. בחדר הצר עמדה מיטה קטנה, ולידה ספסל שהיו פזורים עליו ספרים. היא הביטה בו והצטערה על זה שהוא כל כך עני. 

"החדר קטן," התנצל התלמיד. 

"קטן ונעים," אמרה ברוריה. "אני לא צריכה הרבה כשאני איתך."

 

*

 

למחרת בדרכה לביתם של חייא ואשתו פגשה ברוריה ברבי יוסי הגלילי שהיה רכוב על סוסו. הוא נעמד לפניה וחיוך ממזרי על פניו, כשהוא סוקר אותה מכף רגל ועד ראש. 

"שלום אשתו של רבי מאיר," אמר לבסוף. 

"תוריד את החיוך הזה מהפנים שלך," ענתה ברוריה בפנים חמורות. 

"אולי תאמרי לי ולסוסי באיזו דרך נלך ללוד," שאל. 

"לא אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האישה? היית צריך לומר לי באיזו ללוד," אמרה לו. 

יוסי צחק וסובב את סוסו. "דיבורים דיבורים ותשובה אין," אמר ורכב משם. 

אדם גס רוח, חשבה ברוריה לעצמה. היא זכרה את הדרך שבה הסתכל בה וניסתה שלא להאמין לכך. היא הגיעה להסתעפות השבילים בין ביתו של רבי חייא לדרך שמובילה לבית המדרש כשפגשה בחייא. חייא נעמד מולה בחיוך סתום גם הוא, כשהוא מצפה שתפתח בשיחה. 

"מה שלום אשתו של רבי מאיר?" שאל גם הוא לבסוף. "שלומה בסדר. מדוע רבי חייא צוחק לה?" 

"חלילה. איני צוחק," אמר חייא ומחה את חיוכו. "חשבתי שאולי תרצה שאלווה אותה," אמר רב חייא והסתובב לחזור על עקביו. 

"אני מעדיפה ללכת לבד," אמרה ברוריה בקול תקיף.

לא עזר לה ורבי חייא כבר פנה ללכת לפניה. "רק ראוי שאלווה אותך," אמר. הוא ליווה אותה עד פתח ביתו ואז הסתובב והלך, מגחך. ברוריה הביטה בו מתרחק ודאגה באה בפניה.

פתחה לה אשתו. כשנכנסה לבית החם בער בה הרצון לספר לחברתה על ההשפלות של הדרך ועל המחזר הצעיר שלה, אבל היא אימצה את עצמה לשתוק. היא הרגישה שבפעם הראשונה היא נאבקת בדבר הזה שקרוי סוד ולא הייתה בטוחה שתצליח לשמור אותו לעצמה. לא עברו כמה רגעים וברוריה התנצלה וקמה ללכת. "סליחה, נזכרתי במשהו," אמרה והלכה אל הדלת, פתחה אותה ומיד נעלמה מאחוריה.

בערב בחנה את בבואתה במראה. "אני יפה יותר, מאיר?" שאלה. 

"את תמיד יפה," ענה. 

"לא כל כך יפה. ובכל זאת חכמים מתחילים איתי. מה אתה זומם?" אמרה לו. מאיר הסתובב בגבו אליה שלא תראה חס וחלילה את הבעת הכעס על פניו. 

"באמת? מי?" שאל. 

"הגלילי ההוא," ענתה. 

"טוב, יוסי לא מסוכן הרי," הוא ענה. 

בשעת הארוחה אמר לה מאיר: "אולי אשתי עושה טעות שלומדת עם הגברים." 

"אז היית רוצה שאחזור ללמוד בדלת אמותיי עם הנשים?" שאלה. 

"אני רק אומר…" 

"מה אתה רק אומר?" 

"כלום. פשוט כלום." 

"אולי אפתח בית מדרש לנערות," אמרה ברוריה למחרת בבוקר.

"לא תמצאי מספיק נערות בשביל בית מדרש." 

"אתחיל עם שלוש גם." 

"הכנות שלך מדהימה אותי," אמר וזרק את כוס היין על הרצפה. 

ברוריה הסתכלה בו בשקט.

"הרי אתה הצעת את זה. אתמול," אמרה בפליאה. "על מה הכעס?" מאיר שתק. "אולי בכלל שאלת אותי אם אני רוצה להיפרד ממך? להתעלות מעליך?"

מאיר הביט בעיניה ולא אמר דבר.

"חוץ מזה אין לי שום כוונה להפסיק את לימודיי בבית המדרש שלך, רק להוסיף עליהם. למה שאנקה אחריך את הכוסות ששברת בגלל שאתה לא מסוגל להתמודד עם דברים," אמרה. 

"מה קרה ליכולת ההכלה שלך?" שאל מאיר.

"אני יכולה להכיל את הדיבורים שלך. אבל אתה כבר לא ילד, אתה יכול לנקות בעצמך."  

מאיר קם מהשולחן והשאיר את השברים על הרצפה. ברוריה ישבה רגע, ואז קמה, לקחה את הסמרטוט והכד ואספה את השברים.

למחרת התעטפה בשל ויצאה לפגוש את עיניים ירוקות ליד אגם הכנרת. "האם התלמידים יודעים עלינו?" שאלה. "יש לך איש סוד?" 

"לא הייתי חולם להפקיר אותך לעדר המטומטם וחורש הרעה הזה," ענה. 

"אני מרגישה שאנשים מדברים," אמרה לו.

"אני רוצה לקחת את ידך ולנשקה," אמר. 

הוא לקח את ידה, והיא לא משכה אותה ממנו. ישבו כך כמה רגעים עד שזוג צעיר חלף על פניהם. ברוריה סובבה את ראשה אל הצד השני והסתירה את עצמה, סומכת על החשכה.

למחרת נזרקה אבן לחלון בית המדרש ונפלה לרגליו של רבי מאיר. הוא הרים אותה, נרעש. הוא הלך לחלון ולא ראה אף אחד. 

"תמותו!" שלח צעקה לעבר החלון. בית המדרש המה וברוריה הצטמקה מאחורי הווילון שלה. 

"למה רבי," שאלה ברוריה, "כתוב 'ייתמו חטאים' ולא כתוב 'ייתמו חוטאים.' כדי שנתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. שמא רבי נולדת בשוק?", אמרה לו כשחזרו לביתם.

"שנינו יודעים מאיפה באתי אני חושב," רטן מאיר. "את צודקת, לא הייתי צריך להתפרץ," השיב.

בערב נישק עיניים ירוקות את כף ידה של ברוריה והיא הרגישה איך עורה מצטמרר ממגע שפתיו. ישבו והחזיקו ידיים. "אסור לי לתת לך לנשק אותי," אמרה לו. 

כשחזרה מפגישתם מצאה את מאיר שותה יין על השולחן. "איפה אשתי מסתובבת בלילות?" שאל מאיר. 

"למדתי עם אשתו של חייא," ענתה ברוריה. 

"שבי איתי רגע," ביקש.

ישבה לצדו ומזגה לעצמה כוס יין ומאיר הגניב את זרועו סביב למותניה. היא הורידה את זרועו.

"מה קרה?" הוא שאל.

אמרה לו "'כוס אחד יפה לאישה, שניים ניוול הוא, שלושה תובעת בפה לזנות, ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת'. שלך?"

"שלי," ענה. "מבוסס עליך יקירתי." 

"ובכן התחלתי להקפיד." 

"את לא אוכלת כבר שבועות ומצבך הנפשי בכי רע. אולי הגיע הזמן לראות רופא," אמר מאיר וקם. הוא הלך לחדרו. 

"אני מרגישה בריאה מתמיד רבי," קראה אליו. 

למחרת הוריד מאיר כרית ממקום מושבו על הבמה.

בשבת הגיע עיניים ירוקות לארוחה נוספת ומאיר כדרכו השאיר אותם לבד והסתובב בין החדרים. 

"אני כבר לא מספרת למאיר הכל," אמרה ברוריה לעיניים ירוקות. "יש לי סוד עכשיו. ובריאותו הנפשית של בעלי הולכת ומדרדרת והוא נוטה להתקפי זעם. לפני שבוע שבר כוס בכוונה." 

"תכריעי לכאן או לכאן," אמר עיניים ירוקות. "גורלי בידייך, ואת יכולה לעשות בי כל מה שאת רוצה. אני רוצה לגעת בך. ביום שני, כשמאיר בבית הדין," אמר, ובגלל שלא יכולה הייתה לומר לו כן, שתקה. 

בערב הלכה ברוריה לחברתה וגמרה אומר להישאר אצלה זמן רב.

"כשנישאת לחייא אהבת אותו?" שאלה אותה.

"כן," ענתה האישה. 

"אהבת באמת?" שאלה ברוריה.

"למה את מתכוונת 'באמת'?" שאלה האישה בחזרה.

"למה שהרגיש דוד כשהביט בבת שבע," ענתה ברוריה.

"זו אהבה של גברים," ענתה האישה. "היא לא בשבילנו. בסוף, אהבה או לא אהבה, הכל הרי אותו דבר, נשטף עם הכלים בערב."

הלך התלמיד אצל רבו. "אתה צריך ללכת עד הסוף," אמר לו מאיר. "ניתן לה זמן להתחרט על זה עד הרגע האחרון." כשבא הביתה, הייתה ברוריה מסדרת את המצעים על מיטתם. 

"את צודקת," אמר לאשתו. "חן מיוחד זרקו השמיים בפנייך בחודשים האחרונים." 

"ועכשיו גילית את זה?" שאלה ברוריה. 

"את בהיריון?" שאל. 

"אני לא בהיריון," צחקה. 

"את מאוהבת?" שאל. 

"במי?" צחקה, "בך?"

מאיר שתק וברוריה שתקה גם כן. 

"לא בי אז," אמר וזרק אותה על המיטה בחמת זעם. 

"אתה מעז להרביץ לי?" קראה ברוריה בפליאה. 

מאיר עמד לפניה פרוע, מתנשף. הוא הלך אל המטבח, לקח סכין, והתחיל לחתוך את פרק ידו. 

"מה אתה עושה?" צעקה ברוריה ולקחה את הסכין מידו. הוא עדיין היה מתנשף והיא הושיטה ידה וליטפה את פניו. בידו היו שני חתכים לא עמוקים, שמעט דם בצבץ מהם. "מזל שהסכין קהה," אמרה. 

מאיר ניסה לסדר את נשימתו. 

"את צודקת…" אמר והשפיל את עיניו. "את תמיד צודקת. אלך להעתיק קצת…" נשימתו נרגעה והוא הלך וסגר את עצמו בחדר השני.  

ברוריה הביטה בדלת הסגורה. יכולה הייתה לראות בעיני רוחה את גבו הכפוף, שעה שהיה רכון תחת הנר. יכול להיות שעברה בה המחשבה שמה שחסר לה עכשיו זה להכיר את יצר הרע כמו הגברים. זו תהיה השלמת לימודיה בבית המדרש. החיים, חשבה, החיים כן מעמידים אותי בניסיונות ואני לא עומדת בהם. למה אני מצפה מהפגישה הבאה שלי ושל בחור צעיר כזה? שאלה את עצמה וענתה: אני מצפה להיות אדם שלם. אישה שראויה לתואר של רב אמיתי. 

בערב, אחרי שהעתיק שלושה פרקי תורה, יצא מאיר החוצה וישב בפתח הבית. הרוח נשבה בענפי העצים והוא שאל את עצמו למה הטריח ככה את עצמו ואת אשתו. מה היה לו רע בחיים. פתאום ראה את סוסו של אלישע הכופר שהיה פעם רבו הולך ומתקרב אליו. אלישע הגיע עם סוסו עד פתח ביתו ונעצר. עמדו ככה אחד מול השני ומאיר שאל את עצמו אם זה חלום או מציאות. 

"מה למדת היום, מאיר?" שאל אלישע בקול נמוך. 

"למדתי איוב," ענה מאיר ונאנח. "שזקנותו טובה מצעירותו." 

"ומה חידשת באיוב?" שאל אלישע. 

"אדם שהוליד בנים בצעירותו ומתו והוליד עוד בזקנותו ונתקיימו. אדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד ממונו, ועשה שוב בזקנותו ונשתכר. אדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו למד וקיימה." 

"אתה עוד מצפה לשכר על מעשיך?" שאל אלישע בכעס. "אסור להלך בשבת מחוץ לתחום מאיר, ואתה מתהלך מחוץ לתחום כל השבוע," לחש. 

מאיר שתק. "מאיפה אתה יודע רבי?" שאל לבסוף. 

"בדרך עברתי על פני זוגות תלמידים שהיו שקועים בשיחה ערה על הרב ואשתו," ענה אלישע. 

"ומיד באת להזהיר אותי, תודה." אמר מאיר. 

"ואתה מרחם על עצמך וחושב שאתה כמו איוב הגדול. עכשיו תגיד לי מי מאיתנו כופר יותר," אמר אלישע, סובב את סוסו והלך משם. 

 

*

 

למחרת ביקש עיניים ירוקות מרבו לפרוש מכל העסק המר. "אני מרגיש שזה לא בסדר מה שאנחנו עושים," אמר לו. 

"עכשיו?" שאל מאיר. "אמרת שהיא בשלה."

"היא בשלה," ענה התלמיד.

"אם כן אל תפרוש עכשיו. אנחנו קרובים," ענה הרב.

ההפסקה נגמרה ומאיר ועיניים ירוקות יצאו אל הכיתה. הרב עמד על הבמה וזעמו חנוק. קול גבוה יצא מפיו: "שחטו וקיבל במזרק את דמו," פתח. "ראשו של הפר לדרום ופניו למערב, הלכה שלא ירביץ גללים. חקרו חכמים ומצאו איך למנוע לכלוך מיותר: הראש לדרום בעת השחיטה והפנים למערב. ואם אני צריך להדגים את זה על אחד מכם…" מאיר השתתק, אובד עצות. התלמידים התבוננו בו בדממה. לבסוף תפס אחד התלמידים את ראשו של חברו והטהו אליו וחברו מצד שני תפס את פניו והטהו לצד השני. "ככה," נרגע מאיר, "בדיוק ככה."

 

*

 

לקראת פגישתה הבאה עם עיניים ירוקות ברוריה התקלחה ובישמה את עצמה. היא לבשה לקראת המפגש הגורלי את שמלתה היפה ביותר. היא הידקה את השל על שערה כשנשמעו דפיקות בדלת. עיניים ירוקות נכנס, סגר אחריו את הדלת ומיד אחז בה. נשימתו הייתה כבדה. כאילו רץ אלי, חשבה ברוריה.

הוא הביט בעיניה ולקח את ידה. עברו כמה רגעים והוא קרב אליה עוד, עד שנשק לפיה. היא הורידה לאט את השל משערה, פרעה אותו ועמדה לפניו. 

ידיו ליטפו את שערה. מיד הרימה ונשא אותה אל חדר השינה. בעדינות שם אותה על המיטה וברוריה זכרה איך הטיל אותה מאיר בכוח כמה ימים קודם לכן. כל מעשה האהבה שלו היה שונה מזה של בעלה והיא שאלה את עצמה איך לבחור צעיר כל כך יש כל כך הרבה ניסיון. תחילה עינג אותה באצבעותיו העבות, ואז עינג אותה בלשונו, ורק אז שכב עמה. 

משסיים את המעשה קם והתלבש. "אתה הולך?" שאלה. פניו היו שונות. כל רצינותו נסתלקה פתאום ומעשיות חדשה לקחה את מקומה. נדמה היה לה שהוא ממהר ללבוש את בגדיו ולהסתלק. 

"אולי תישאר איתי קצת," לחשה לו. 

"קבעתי עם הרב בבית הדין. הוא רוצה להכשיר אותי להיות דיין," אמר עיניים ירוקות.

הם התבוננו אחד בשני וברוריה שאלה את עצמה אם תראה אותו שוב.

מקץ שעה כבר הייתה רחוצה ומסורקת והחליפה את הסדינים. כשסיימה, פרשה על השולחן מגילת קלף, אבל מחשבותיה רצו אל התפנית המשונה שחלה באהובה לפני שהלך ולא נתנו לה להתרכז. לפתע נטרקה הדלת וברוריה קפצה מהרהוריה. היא עשתה את עצמה קוראת בקלף.

בא מאיר מאחוריה ונתן לה את ידו. לקחה את ידה ממנו.

"כלי שהשתמש בו קודש, ישתמש בו חול?" שאל במרירות. 

"הבחור שלך סיפר לי הכל," אמר לה ושתיקה השתררה בחדר. 

"את שומעת? אני שלחתי אותו אליך," אמר שוב. 

"למה אתה מתכוון?" שאלה ברוריה, רועדת.

"הבנת למה אני מתכוון," ענה מאיר.

"אז תגיד עוד פעם," השיבה.

"הוא חיזר אחריך בעצתי. הכל מעשה ידיי," אמר מאיר.

ברוריה הסתובבה אליו בזעם עצור, דמעות עמדו בעיניה. 

"מה אתה אומר מאיר?" שאלה שוב.

"שהגיע הזמן להודות לדברי חכמים שנשים דעתן קלה. ליוויתי אותו צעד צעד. אני יודע מתי נתת לו רשות לאחוז בידך ומתי אישרת לו לבוא למיטתך. ניסיתי אותך ונכשלת." 

"אתה!" היא הייתה הלומה והפסוקים לא יצאו מפיה. לבסוף פרץ מפיה הדיבור כמו שאגה. "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו!" 

מאיר נכנס והתיישב על הספסל שליד השולחן. ברוריה הסתובבה ממנו חזרה אל הקלף, ושוב עזבה את הקלף והסתובבה אל בעלה. הוא הביט בה בשקט בפנים חתומות כשהלכה והגיפה את כל החלונות. 

"תפרסם את זה?" שאלה לבסוף. 

"כבר פירסמתי," ענה ולבה נפל. 

"את כל זה עשית לבת של חנינא בן תרדיון?" הוא הביט בה בעיניים מצומצמות.  

"בכית להם?" שאלה. 

"לא הייתי צריך," הוא ענה. 

"לא היו לך דמעות," אמרה במרירות.

מאיר הושיט את ידו והיא דחתה אותה שוב. 

"'כלי שהשתמש בו קודש, ישתמש בו חול'?" לחשה לו בארס. 

"זה, אני נשבע לך, יופיע בכתובים מאחת האלמנות הפשוטות או המיוחסות, שבאו להשיא אותן מחדש, ולא מפי או מפיך." 

"אם אתה שואל אותי עדיף אלמנה פשוטה," ענתה ברוריה. 

"מתאים לך," אמר מאיר ופנה לצאת מהחדר.

"זה מתאים לך," ענתה. "אולי זה יופיע במסכת כלים. בדיחה של הרבנים על הכלי שלך," קראה לעומתו כשנכנס לחדרו.

היא שמה על עצמה צעיף ויצאה מהבית. השמש עמדה עדיין באמצע השמיים. הלכה לבית אהובה ודפקה על הדלת ולא פתח לה. היא הרגישה פעם ראשונה כמה ארוכה הדרך מביתה אל בית העץ הקטן וכמה קלה הייתה הדרך הזו בפעם הראשונה. כשעמדה לחזור נדמה היה לה שהיא מרגישה את מבטי האנשים. הלכה אל השוק, עמדה אצל אחד הדוכנים. ביקשה רעל להמית את העכברים ושילמה עבורו שתי מעות.

עייפה מהמסע הגיעה לביתה ומצאה את מאיר עדיין יושב על הספסל שליד השולחן. "כתוב מדבר שקר תרחק," אמרה לו והוא ענה, "כמה פעמים נתתי לך הזדמנות לספר לי?" היא פרצה בבכי ולא ידעה אם היא בוכה בגלל התשובה של בעלה או בגלל הדלת שלא נפתחה לפני שעה קלה.

עברו שעתיים והיא אמרה לו: "אין אדם מביא אדם לידי עבירה." הוא שתק. אחר כך, כששטפה את הכלים, אמרה לו: "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז." ושוב מנתה את העבירות שלו כששקעה השמש: "איזהו גיבור הכובש את יצרו." 

בלילה ההוא חלמה ברוריה על אביה נשרף ומתכלה בתוך מגילת קלף. היא התעוררה מזיעה וקמה והתהלכה בבית. היא מזגה לעצמה כוס מים ושתתה, ואז הלכה לחלון והביטה אל החושך. ענפיו של עץ שנשבה בהם הרוח תפסו את עיניה. הם נדמו לשד ענק והיא נבהלה. 

בבוקר קם מאיר וראה שהיא ערה. 

"ערבה לך שנתך?" הטיחה בו. 

"ישנתי כמו ילד," ענה לה. 

"תגלה מחמת הבושה," אמרה לו. 

"זה מה שאת היית צריכה לעשות כנראה," ענה. "לפני שעברת על כל החוקים." 

"בקרוב תמצא את עצמך דופק על דלתות. תאמר לרבותיך רב בא אל רב ולא יפתחו. תאמר לחבריך חבר בא לחבר ולא יפתחו, תאמר לתלמידיך תלמיד בא לרבניו ולא יפתחו." 

"כל הרואה סוטה בקלקולה ידיר עצמו מן היין," ענה מאיר וברוריה פרצה שוב בבכי. 

"למה אתה קורא לי סוטה? למה אתה אומר 'כל הרואה'?״ 

"לא ראיתי, יקירתי. איך יכולתי לראות משהו, הייתי בבית הדין." 

"אם כן מישהו אחר ראה?" 

"לא יקירתי. אין עדים מלבד שני השותפים לדבר עבירה. תשתי מים מאררים כאחת האדם." 

"מים מאררים?" שאלה וקולה נשבר. "היית צריך להעמיד עדים ולהימנע ממים מאררים. רצית להרוס אותי!" 

"שאני אביא עדים לצותת לך, יקירתי? הרי חשבתי שתעמדי בפני היצר שלך כמו שאני עמדתי בפני שלי." 

בכיה של ברוריה נתעצם. 

"אני אתגרש ממך," הצהיר בפניה מאיר בבוקר היום השני באותן פנים חתומות של היומיים האחרונים. "אתגרש, אגלה לבבל ואקח לי אישה חדשה." 

"רצית עוד ילדים, בגלל זה עשית את זה," ענתה. "אולי הרבנים שלך לא יתנו לך משרה עכשיו…" 

"את טועה לסמוך על הרבנים יקירתי," קטע אותה מאיר, "הרבנים חששו כל הזמן מנשים בבית המדרש. כולם לצדי. כמעט ואפשר לראות את השמחה לאיד בפניהם." 

"לא אהבת אותי אף פעם," אמרה. "התחתנת עם השם של אבא שלי. עלית לגדולה מהר מדי.  בזכותי. אני שותקת שנים לכל גחמה שלך, גם כשאתה מצטט אותי בבית המדרש, כאילו אלו דברים שאתה אמרת."

"את צודקת," אמר מאיר. 

"צודקת במה?" שאלה ברוריה.

"בכל. ותמיד היית הכי חכמה ותמיד הבאת לי את הפתרון. ובגלל זה אגלה לבבל כמו שהצעת." מאיר צחק בעצבנות וברוריה הביטה בו בשקט. היא הרגישה שרוחה נופלת עוד.

"לקח לך זמן להגיע עם השנינויות הפעם," אמרה. 

"נכון, נפגעתי מאוד," הוא ענה והביט בה, גאה. 

"חמור שהרחיק לנדוד לא יעשה סוס," פלטה.

"את טועה לקרוא לי חמור יקירתי," ענה מאיר.

"תתבייש," לחשה לו, בוכה, לפני ששכבו לישון. "מסרתם אותי שניכם בידי המון צמא דם, עירומה." 

למחרת צעדו ברוריה ומאיר לבית מקדש. 

"הייתי צריכה לדעת," לחשה לו, "הרי אתה נצר לקיסרים, מומחה לשקרים ומקורן של כל השמועות שעשו לו שם גדול… אני שמחה שבחרת במים המאררים. אני שמחה שכולם ידעו הכל," לחשה בארס.

במקדש נקהל קהל עצום וחרדה גדולה תקפה את ברוריה כשראתה אותו. הכוהנים הטילו ביניהם גורל והפעם עלה בגורל הכוהן הצעיר. הוא נפרד מחבריו והלך למרכז החדר. היא הביטה מסביבה וראתה שעוד שתי נשים מחכות בתור. לפי מלבושיהן היו אלה נשים עניות, שלא כמוה, וחרדתה מפני הטקס גברה עוד יותר. 

הגיע תורה של ברוריה ומאיר דחף אותה קלות עם המרפק שתקרב אל הכוהן. היא קרבה אליו אחוזת בעתה ומאיר מאחוריה. הכוהן אחז בבגדה וסתר אותו עד שקרע אותו ושדיה בחוץ. דמעות זלגו מעיניה. סתר הכוהן את שערה ואמר: ״בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואישים גדולים ויקרים תקף יצר עליהן ונכשלו, כמו יהודה ותמר כלתו, כמו ראובן בפילגש אביו, כמו אמנון באחותו, הודי במעשה. אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שיימחה על המים." והכוהן המתין שתדבר אבל ברוריה סתמה את פיה. אז לקח את המגילה שלה מתחת ידה ושם אותה במים עד שנמחקו אותיותיה וצבע הדיו נספג במים. אחר כך לקח עפר מרצפת המשכן ושם אותו בכלי החרס עם המים השחורים וערבב. המשיך הכוהן ואמר: "והשקה את המים והיה אם נטמאה ותמעל מעל אישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה ואם לא נטמאה האישה וטהרה היא ונקתה ונזרעה זרע. זאת תורה הקנאת אשר תשטה אישה תחת אישה ונטמאה. או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקינא את אישתו והעמיד את האישה לפני ה' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת." ויקרב הכוהן את כלי החרס אל מאיר ומאיר נתן אותו לברוריה. פתאום ראתה את עיניים ירוקות במקום מאיר, ודפק לבה בחזה. עיניים ירוקות אחז בכלי ואמר לה במקום מאיר: "בתי, אומר לך המים המאררים האלו למה הם דומים, לסם יבש הניתן על גבי בשר חי ולא מזיק, וכשהוא מוצא פתח מתחיל לחלחל. אם טהורה את שתי ואל תימנעי, ואם טמאה את, הימנעי מהמים המרים המאררים האלה." קירב עיניים ירוקות את הכד אל פיה של ברוריה, וברוריה שתתה ומיד נפלה על ברכיה. הביטה למעלה וראתה שעיניים ירוקות נעלם, ורק הכוהן ומאיר עומדים מעליה. אזרה כוח וקמה ועמדה מול הכוהן ומול בעלה והביטה לתוך עיניהם. "תראו מה זה," לחשה להם, "אני חיה ולא מתה. בתו של חנינא חיה."  

חזרו הביתה. בא מאיר לפתוח את התריסים וברוריה קמה והגיפה אותם שוב. הבית החשיך מחדש ורק קרן אור חדרה משני צדי התריס. 

"איך אצא מהבית?" שאלה ומאיר שתק ולא ענה לה. 

"המדיר את אשתו בלא רשות עושה מעשה בנפשו," אמרה למאיר, "לעולם יזהר אדם באונאת אשתו שמשום שדמעתה מצויה אונאתה קרובה." 

"חזרת לצטט יקירתי?" לעג לה מאיר. 

"אין אכזר כבעל נבגד," ענתה לו ברוריה. 

"מוצא אני מר כמוות את האישה," ענה לה מאיר. 

לקחה ברוריה את תכשיטה והידקה אותו אל צווארה עד שפצעה את עצמה ויצאה מחדר האמבטיה. 

"אספר לך סיפור שיופיע יום אחד בכתובים," אמרה למאיר כשהיא לבושה בכותנתה. "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליה של נגר היה. פעם הוצרך הנגר ללוות כסף. אמר השוליה לרבו: שלח את אשתך אלי ואלוונה. שלח אליו הנגר את אשתו. שהה איתה השוליה שלושה ימים. הקדים הנגר אצל השוליה, אמר לו: אשתי ששלחתי לך, היכן היא? אמר לו: אני פטרתי אותה מיד ושמעתי שהפרחחים התעללו בה בדרך. אמר הנגר: מה אעשה? ענה לו השוליה: אם אתה שומע לעצתי, גרש אותה. אמר לו: סכום הכתובה שלה גבוה. אמר לו: אלווה לך את הכתובה שלה. עמד הנגר וגירשה, הלך השוליה ונשאה. כיוון שהגיע זמנו של הנגר לפרוע את החוב ולא היה לו, אמר לו השוליה: בוא ושרת אותי בחובך. והיו השוליה והאישה יושבים ואוכלים ושותים והיה רבם עומד ומשקה אותם. והיו הדמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסם." 

ברוריה השתתקה.

"את סופרת טובה מאוד," אמר מאיר. "ואני רק סופר סתם, בעל מלאכה פשוט, שמעתיק יפה את האותיות. אבל אין לך מה לצפות לכלום מתלמידיי."  

דמעותיה של ברוריה עמדו שוב בעיניה. "ככל שאני חושבת על זה, אני מגיעה למסקנה שהייתי נשואה למטומטם." אמרה וזקפה את גווה. היא הלכה אל המטבח, מזגה את הרעל אל כוסה ושתתה. אחר כך הלכה לחדר השינה ונשכבה על הסדינים החדשים.