היא יושבת על הספה בחדר המגורים שלה ושומעת את הציפורים. הן מצייצות ומצפצפות מנגינות מגוונות כל כך וכשהיא עוצמת את עיניה, לכמה רגעים אפשר לשכוח את העיר שמסביב לדירה. הציפורים מפיקות ציוצים גבוהים וציוצים נמוכים, קצרים וארוכים שמתלכדים לסימפוניה יפה. היא חשה את הנמנום מרפרף על העפעפיים שלה, היא נרדמת ומקיצה מיד, ושואלת את עצמה אם הציוצים באמת מספרים על מגוון או שכל הקולות שהיא שומעת הם של ציפור המַיְנָה. היא קראה במדריך לטבע ארצישראלי שנשאר על המדף למסירה בספרייה באוניברסיטה, שהמיינות מפיקות מגוון גדול של קולות, גדול יותר מרוב הציפורים. המיינות הן ציפורים שמתקשרות נהדר, ועל כן הדיוטות עלולים לחשוב שאלו ציפורים נהדרות אבל הלכה למעשה הן מין פולש, והן תוקפניות, מרושעות ומכחידות את אוכלוסיית הציפורים המקומית בארץ. היא נזכרה בבזים האדומים שראתה פעם בצפון, באזור המחיה שלהם, ודמיינה את המיינות משתלטות עליו בפעולה מאורגנת, והתעצבה. היא חשבה על האילנטוסים שמוסיפים לגדול ולצמוח בכל מקום, המין הפולש שיוצא מתוך המדרכות, דרך האספלט והבטון, דמיינה אילנטוסים הולכים ברחובות בצמדים או בשלישיות, מחפשים בלילות מקום להתפרש בכל העיר, מזדקרים לגובה בתוך חודשים ספורים, ואף אחד לא גודם אותם, כי נדמה שהגדילה המואצת שלהם ריפתה את ידי הלוחמים הסביבתיים, שבלאו הכי עסוקים עכשיו בצמצום הפלסטיק ובהסברה על ההתחממות הגלובלית. היא חשבה לעצמה, שגם אם המהפכה הסביבתית תצליח ונחיה בעולם של מכוניות חשמל או אנרגיה שבאה מן השמש, זה יהיה עולם שבו נשארו רק מיינות ואילנטוסים. היא שבה והתעצבה. 

רוח חמה נכנסה מהחלון הפתוח והיא הדליקה את המחשב הנייד שלה והניחה אותו על השולחן. עוד עשר דקות אמור להתחיל השיעור הווירטואלי. בשיעור הזה המרצה מבקשת בכל לשון של בקשה, ובמתווה איומים קל, להשאיר את המצלמה דלוקה. זה מובן. קשה לתאר כמה סתומה בוודאי התחושה להרצות אל מול ריבועים שחורים, קטנים ומצטופפים שמסמלים את התלמידים שלך, כמו מצבות. ריבוע שחור קטן ועליו השם המלא. היא התלבשה והתכוננה להשתתף בשיעור אבל כשהתחיל, למרות המצלמה הדלוקה, נדד המבט שלה החוצה. מלמטה שמעה את הילדים משחקים וצועקים. כל ילדי השכנים מתאספים יחד תחת עץ תות יחיד שנמצא ליד הבניין. הילדים רצים וצועקים בשמו של הילד הגדול, צועקים, מַלְאָכִי, מַלְאָכִי. מאז פרוץ המשבר ילדי כל השכנים נמצאים יחד, עורכים הלוויות מדומות לעלים ולשבלולים ריקים שמצאו, ולפעמים רוגזים ומרסקים שבלולים חיים בימים שאחרי הגשם. גם השבלולים האלו, או החלזונות, היא קראה איפה שהוא, גם הם מין פולש.

המגפה נמשכה גם בחורף וגם בקיץ. תחילה היו הבחירות, כך נדמה לה, אבל היא לא הצליחה לזכור אם היו אלו בחירות בפעם השנייה או השלישית. נדמה לה שכבר המגפה הייתה באוויר, כן, היא זוכרת שראתה באיזה מקום תמונה של הקלפי של המבודדים ואמרה לעצמה שאולי מוטב אם הייתה מבודדת, ככה הייתה יכולה לוותר על זכות הבחירה, באמתלה שאיננה רוצה לקחת סיכון ולהדביק או להידבק. בכל אופן היא לא הייתה מבודדת וכשהיא וגבי דיברו על מה כדאי שתצביע, הוא אמר שהוא לא מבין את עניין זכות ההצבעה לכולם, ושהמאבק על זכות הצבעה לכולם במהלך המאה העשרים היה מאבק חסר תכלית מבחינתו, שמוטב לולא היה מתרחש. הוא אמר שלתת לאנשים שלא יודעים מה להצביע זכות הצבעה, זה כמו לתת לבן אדם שבע לבחור מנה במסעדה, ושעדיף היה אם אנשים היו מתעסקים בדברים שהם מבינים בהם, ככה למשל היא הייתה יכולה להתעסק בספרים, ולתרגם מרוסית לעברית, ומעברית לרוסית, וזה עדיף, ועוד הוא הוסיף שזה היה מצחיק אם הוא היה מתרגם מרוסית לעברית, ושהוא הרי בכלל לא יודע רוסית, כי הוא איטלקי, אז שזה אותו הדבר עם ההצבעה. הטיעונים שלו היו משכנעים. היא הצביעה בסוף כמו שגבי הצביע ובכלל העדיפה לא לדבר על זה, ובאמת, היא הבינה בזה מעט מאוד. אבל נדמה לה שכולם כבר פחות התעניינו מי ייבחר ומה בדיוק יקרה, גם כי זאת הייתה הפעם השלישית שהצביעו בפרק זמן כל כך קצר, וגם כי איום המגפה חג מעל הראשים של כולם והיה באיום הזה דבר-מה מלהיב, חוסר ודאות גדול שעומד להציף כמו גל אדיר את כל הארץ הקטנה שלהם והחיים הקטנים שקוֹנְצֵ׳טִינָה וגבי וכולם חיו. 

הסיפור הזה עם לקרוא לה קוֹנְצֵ׳טִינָה התחיל אחרי שקראה את הספר של נטליה גינצבורג. תחילה קראה את כל כתביו של פרימו לוי, מלבד הזהו אדם, שלא היו בה כוחות נפש לקרוא, ואז עברה לקרוא את נטליה גינצבורג. היא קראה את כל אתמולינו וכשקראה גברו בה התחושה והאמונה שפרימו לוי ונטליה גינצבורג בוודאי היו חברים. בכל אתמולינו היו שתי דמויות שהיו אחיות, קונצ'טינה ואנה. בליבה הרגישה מזדהה הרבה יותר עם אנה. אנה הייתה חכמה ושתקנית, ודמיינה איך תלחם נגד הפשיסטים על הבריקדות, וככה תעשה מהפכה, והיו לה פני חרק, כי הייתה אומללה וגם שתקנית, כמו חרקים. אחותה קונצ'טינה, לעומת זאת, הייתה מלאה בחיים ובבחורים, היא הייתה גסת רוח וגם חצופה. ביחס לדמותה הרגישה סלידה מסוימת, אבל השם קונצ'טינה היה יפה לדעתה יותר מכל שם אחר בעולם. היא קראה לעצמה קונצ'טינה מדי פעם כשהייתה מדברת עם עצמה בראשה. היא אמרה לעצמה למשל, קונצ'טינה, בואי נאכל, או, קונצ'טינה, היום את שוטפת רצפה. גם גבי הסכים לקרוא לה ככה. הוא הסכים אבל רק בתנאי אחד, שתוציא מהראש שלה את השטות הזאת שפרימו לוי ונטליה גינצבורג היו חברים. מלבד שם נעוריה, שהיה לוי, נטליה לא חלקה הרבה עם פרימו. פרימו לוי סבל ושרד את מחנה הריכוז בזמן שנטליה גינצבורג חמקה לרומא מהגלות וכתבה בעיתון אנטי-פשיסטי ואחר כך הרהרה אם היא יהודייה או לא יהודייה. גבי אמר שהיא גם סירבה להוציא את הספר של פרימו לוי כשהייתה לקטורית בהוצאת ספרים, בטענה שהספר לא אמין. תארי לך, גבי אמר לקונצ'טינה והרים את קולו בהתרגשות, גינצבורג אומרת לפרימו לוי שהיה באושוויץ שהספר לא אמין. בכל אופן, הסיבות האלו גרמו לגבי לא להשתגע יותר מדי על נטליה גינצבורג, אבל הוא הסכים שהשם קונצ'טינה יפה מאוד, הוא אמר שגם הכתיבה של גינצבורג בסך הכול יפה וטובה, ושגם פרימו לוי לדעתו חשב ככה.

בעבודה לא קראו לה קונצ'טינה. זה היה שלה ושל גבי. עכשיו היא כבר לא עבדה, אבל לפני שפשטה המגפה בארץ היא עבדה במסעדה אחת ברחוב די צפוף בעיר. היא לא אהבה את העבודה שלה אבל האמינה שהעבודה טובה לבני האדם, שהיא הכרחית, כי בלעדיה נהיים האנשים רקובים ועניים, או שאם הם במקרה עשירים, אז הם נהיים רקובים ועשירים. היא הסתכלה על החברים שלה לספסל הלימודים, אלו שהוריהם מממנים להם את הוצאות המחיה והלימוד, והם נראו לה מפונקים או בטלנים, והיא לא רצתה וגם לא יכלה להיות כמותם. בעבודה אמנם היו רגעים נעימים, כשעמדה סמוך לדלפק עם אחת המלצריות, ויחד הן היו מייבשות וממרקות את הכלים הכסופים, ומדברות על הלקוחות, על העובדים, ולפעמים גם על הלימודים או על בנים. אבל רוב הזמן חשה שיממון נורא כשהיא עוזרת ללקוח לבחור בין ארוחת צהריים עם אספרגוס ודג או כדורי בשר ברוטב עגבניות. כשהוציאו אותה לחל"ת היא דווקא שמחה. אחרי זמן מה היא התחילה להתגעגע קצת למלצריות האחרות. קונצ'טינה לא כתבה להן, וגם הן לא כתבו לה, והיא חשבה שאולי בכל זאת הייתה צריכה לשמור איתן על קשר גם מחוץ למסעדה. אך ככל שעבר הזמן נהיה מסובך לכתוב פתאום משום מקום, היא הרי בלאו הכי לא הייתה כל כך קרובה אליהן.

היא כבר סיימה לשלם את שכר הלימוד לשנה האחרונה לתואר כשהתחילה המגפה, ושכר הדירה ממילא היה נושא עמום. עד הקיץ האחרון היא גרה בדירה עם שתי שותפות. האחת דתייה לשעבר שכל הזמן הסתובבה בדירה ומלמלה משהו בדבר הבשר והחלב, וקונצ'טינה ידעה מעט מאוד על עניין הבשר והחלב, כי ברוסיה לא היה כזה עניין, וגם בבית שלה אף פעם לא היה. הדתייה לשעבר הסבירה לה שההבדל בין בשר לחלב ובין חלב לבשר הוא לא אותו ההבדל, ושאף על פי שהיא לפעמים שומרת קצת פחות זמן ממה שצריכים, כי היא דתל״שית, היא עדיין מזדעזעת לראות אותה, את קונצ'טינה, אוכלת את הקרפלעך האלה עם חמאה או שמנת, אפילו שהיא לא שופטת בכלל, קונצ'טינה צריכה להבין, זה יותר זעזוע רגשי מלוגי. קונצ'טינה הנהנה וגם נעלבה, ומאז אכלה את הפילמני, שלא היו קרפלעך, רק כשהדתייה לשעבר לא הייתה בבית. השותפה השנייה שהייתה לה למדה בבית ספר לאמנות ורוב הזמן לא הייתה בדירה, אך כשהייתה עישנה סיגריה אחרי סיגריה, והחדר שלה היה מלוכלך עד כדי טינופת וריח מעופש שעמד בתוכו, והדתל״שית אמרה שלא ככה היא דמיינה את החיים שלה, עם שותפה אחת שאוכלת גדי בחלב אמו ושותפה אחרת שמעשנת ולא שוטפת כלים, ובאמצע השנה היא ארזה את חפציה וכמה מכלי המטבח הכשרים שהיו לה ועזבה.

נכנסה במקומה בחורה דווקא די מסודרת, שקטה מאוד. היא עישנה הרבה גראס וקונצ'טינה עישנה יחד איתה כמה פעמים ואחר כך דידתה מסוחררת לחדר. השותפה השנייה גם היא למדה בבית הספר לאמנות, אבל היה לה אופי אחר. היא הייתה שקטה וראתה את כל העונות של הסופרנוס בחדר שלה, ובדירה דיברה כל הזמן בשבחי הסופרנוס ועל טוני סופרנו וכריסטופר שהיה, לדעתה, גיבור טרגי, אבל קונצ'טינה לא הכירה אותם, ורק רחשה להם חיבה מפני שהבינה שגם הם – כמו נטליה גינצבורג – איטלקים. בסוף השנה היא נפרדה מהשותפות שלה ועזבה את הדירה. היא העבירה כמה מהחפצים שלה להורים וחלק פיזרה אצל גבי, ובמשך שבועות הקיץ שהתה לסירוגין אצל גבי ואצל הוריה. לפני ואחרי הבחינות ישנה אצלו, ואז הייתה נוסעת להורים, איפה שיכלה להסתובב יחפה בגינה ולקפוץ למכולת בטרנינג וגופיה כדי לקנות חלב ולנופף לסבתות הזקנות שראו אותה מתרוצצת בגן השעשועים בילדותה, והיו מושיבות אותה על ברכיהן ומדברות אליה ברוסית, מַלֶּשְׁקָּה היו קוראות לה. 

כשהחלה שנת הלימודים היא הייתה אצל גבי וזמן קצר עוד ניסתה לחפש דירה, אבל כל הדירות נראו מכוערות נורא בהשוואה לשלו – שהייתה חדשה ומשופצת, והיו בה רצפת פרקט ומטבח עם מדיח כלים וחלונות גדולים שגם היו אטומים לקור של הרוח בחורף. גבי שמח בה ופינה לה מגירה אחת ואחר כך מגירה נוספת, ואחרי חודש או חודשיים היא גם הביאה מההורים שלה את מנורת השולחן ואת הכוס שאהבה למברשת השיניים, והחליפה את הכוס שלו, וגבי פינה לה מדף שלם לספרים. כשהספרים היו שם איתה היא הרגישה הרבה יותר בנוח. ובעניין שכר הדירה, הדירה הייתה של סבתא של גבי, וסבתא שלו כבר איננה וכעת הדירה היא פחות או יותר רק שלו. יש חשבונות לשלם וזה לא עניין רציני, הוא אמר לה. הוא ישלם. בכל זאת קונצ'טינה עבדה במסעדה כדי לא להיות בטלנית או מפונקת. היא גם דמיינה איך תצטרך לבקש מגבי כסף לקנות תפוחי אדמה בסופר או תרד, והוא יגיד שהוא לא כל כך אוהב תרד, ושתקנה משהו אחר, והדמיון הזה הבהיל אותה. היא המשיכה לעבוד כדי שתוכל לקנות מה שתרצה, כדי לכסות את הוצאות שכר הלימוד וכדי לשים קצת כסף בצד, כמו שאבא שלה תמיד ממליץ. כשהתחילה המגפה הכסף הספיק כבר לשכר הלימוד והיא לא הרגישה רע שהיא לא עובדת כי אי אפשר היה לעבוד. 

בסמסטר האביב היא לא חזרה ללכת לאוניברסיטה. עברו שבועות לא ארוכים מאז שעולמה השתנה אבל נדמה לה שכבר רחוקים ממנה מאוד הימים שבהם הייתה חוזרת הביתה עם איזה סיפור משולהב לגבי, על אישה מבוגרת שפגשה באוטובוס ושאלה אותה איפה כדאי לרדת כדי להגיע למרכז העיר, ובתוך כך פיתחה איתה שיחה נהדרת על תכנון הערים ועל היישובים בארץ, או חוזרת נרגשת מההפגנה שראתה בקמפוס, קבוצה אחת שמאלנית ואחרת ימנית מוחות זו מול זו בצעקות וסיסמאות אל תוך מגפון, והיא עצמה לא הרגישה שייכת לאף צד. השיעורים באוניברסיטה וגם החברים שלה מהלימודים התרחקו ממנה מאוד, היא התגעגעה יותר מכל לספרייה. 

זמן מה אחרי שיצאה לחל"ת ביקשה ממנה שרה, השכנה מלמעלה, שתיתן שיעורים פרטיים לבן שלה, מַלְאָכִי, שהטעם נפל על ההברה האחרונה של שמו. קונצ'טינה הייתה טובה בספרות ובשפות וגם במתמטיקה, והיא נשאה חן בעיני שרה. השיעורים נתנו לה סיבה לצאת מהבית, אפילו אם רק לקומה העליונה בבניין. מלאכי היה ילד שזוף עם שיער בריא ועיניים כחולות. בשעות ערביים של כניסת השבת היא ראתה אותו הולך זקוף לבית הכנסת עם אביו ומפקד על אחיו הקטנים כשם שהיה עושה עם שאר הילדים של השכנים בחזית הבניין. קונצ'טינה לא הייתה בטוחה אם היא מצליחה לעזור לו בלימודים, אבל שרה אמרה שדווקא כן, ואילולא עזרתה היא לא הייתה מסתדרת, כי הוא לא מסכים לשבת מול המחשב בשביל הלמידה מרחוק הזו, וגם לה בעצמה נדמה שהלמידה מרחוק זה קשקוש. אבל כשקונצ'טינה ישבה לידו, ליד השולחן בחדרו, והאחים הקטנים שלו גורשו החוצה כדי לא להפריע, קולות המשחקים עלו עד לחלון בקומה העליונה ומלאכי איבד ריכוז ונרעש מהכנופייה שמשחקת בלעדיו, והיא דמיינה אותם אבודים בלי סמכותו.

היא נתנה לו שיעורים פרטיים כמה פעמים בשבוע, כמעט כל יום, ואז הוציאה את הכלב שלהם לטיול, כי שרה אמרה לה שלדעתה היא קצת חיוורת, והיא לא יוצאת מספיק לשמש. אמנם יש סגר, אמרה שרה, אבל זה לא אומר שלא צריך לראות שמש, אז שתיקח את הכלב ותעשה איתו סיבוב אחרי השיעור הפרטי, וכשהיא לבד ברחוב, שתדע שאפשר להוריד קצת את המסיכה. קונצ'טינה שמה מסיכה גם כשהייתה לבד ברחוב, ונהנתה מהטיולים עם הכלב. זה היה כלב קטן, לבן ומתולתל ודי אטי, שרה אמרה שהוא כבר זקן אבל אהוב מאוד. השיעורים הפרטיים והטיולים לא היו קרובים למשכורת שקיבלה במסעדה, אבל גם לא היה הרבה על מה להוציא. ממילא גבי התחיל לעשות את הקניות בסופר, כי קונצ'טינה לא אהבה להתרחק מהבית. לא בדיוק בגלל הפחד מהמגפה, אלא מפני שהרגישה שצריך לציית לכללים. היא לא רצתה שיעצור אותה שוטר והיא תצטרך להסביר לו שהיא בדרך לקניות. גבי לא הבין מה הבעיה להגיד, אבל גם לא התעקש מדי. הוא העדיף לצאת כמה שיותר. אבל בכל פעם שביקשה תרד, הוא אמר ששכח, ומתישהו גם אמר שתרד זה מגעיל, ומה הסיפור שלה עם תרד, רק פופאיי אוכל כל הזמן תרד. 

במשך כל תקופת הסגר והמגפה, שנדמה היה לה שתוסיף ותימשך לנצח, היא ניסתה לפתח שגרה ביתית. בבוקר הייתה מתאמנת ואז מתיישבת ללמוד, בסלון או בחדר השינה. היא הייתה מכינה צהריים ואז הייתה עולה אל הקומה האחרונה בבניין, אל מלאכי. אחרי השיעור היא הוציאה את הכלב המתולתל הלבן, ואז חזרה הביתה וניקתה, לא היה הרבה מה לנקות, אבל היה גם משהו מרגיע בלנקות את הבית. כשניקתה היא חשבה על סבתא שלה, איך היא מנקה את הבית תמיד. כל יום היא מעבירה סמרטוט רטוב ומרופט על רצפת המסדרון הלבנה, ואף פעם היא לא משתמשת במגב. קונצ'טינה התרגלה כילדה שרואים רק את אחוריה של סבתה מתקדמים אל עבר הדלת במסדרון, עם הסינר המתקמט. אמנם קונצ'טינה מנקה את הרצפה עם מגב, והיא לא מתכופפת אל הרצפה, אבל עדיין קשה היה להימנע מהמחשבה שהמגפה עשתה אותן מעט דומות. 

בתחילת המשבר גבי עבד מהבית, וכמה פעמים בשבוע באו לעבוד בביתם החברים שאיתם הקים סטארט-אפ. כשהיו אצלם, התערבבו מדי בשגרה היומית שלה. היא דאגה מההתקהלות בתוך הבית, ומה יגידו השכנים, אבל הוא הסביר לה שיש עניין של מומנטום, ושאת הסטארט-אפ המגפה לא יכולה לעצור, להפך. אז החברים שלו היו באים וכולם יחד ישבו בסלון. כשבאו הייתה נסוגה לחדר השינה, מתכרבלת בתוך ספר ומשתתפת בשיעורים מהמיטה. לקראת צהריים הוא היה נכנס אל החדר ושואל אם מתחשק לה אולי להכין להם תה, ואומר גם שהחברים כנראה יישארו לאכול. לא היה לה אכפת לבשל בשבילם וברצון גם הכינה להם תה, היא העבירה תיון פטל בין שתיים-שלוש כוסות, וככה הספיקו לה שני תיונים לכל כוסות התה. אבל היא לא אהבה להרגיש לא בנוח ללכת לשירותים כשהיו שם שעות ארוכות, והיה גם את העניין עם מה שתלבש. כל יום קונצ'טינה התלבשה והתאפרה. דודה שלה, שבעלה נפטר כשהיו צעירים, המשיכה להתאפר ולהתלבש גם כשהייתה לבדה, וגם כשהייתה בבית. היא הסבירה לה שאישה מתקשטת קודם כל בשביל לשמח את עצמה, וקונצ'טינה רצתה לשמח גם את עצמה וגם את גבי אבל פחדה שהחברים של גבי יצחקו עליה, או יחשבו, חלילה, שהיא עושה את זה לכבודם. זה לא כל מה שהפריע לה. הם היו נשארים לפעמים שעות ארוכות, ופותחים קוניאק. היא לא הכירה גברים צעירים ששותים קוניאק, ושאלה את עצמה אם זו המורשת האיטלקית של גבי, כי גם הדמויות אצל נטליה גינצבורג שתו קוניאק, אף על פי שבדבר כבר אינו איטלקי ולא נשארה לו משפחה באיטליה. רק כשהוא הסביר לה על פרימו לוי ועל נטליה גינצבורג היה נדמה לה שהיא רואה שהוא באמת איטלקי, ובכל זאת דווקא קוניאק הוא צריך לשתות. בלילה כששתו הם דיברו על התקנות לשעת החירום ועל המשטרה שיש ברחובות, ודיברו על המגפה, שלאן בדיוק היא הולכת, ומה יהיה עם המשטרה והשלטון, שחלק מהחברים חושבים שהם מושחתים ורוצים להגביל את חופש הפרט לטובתם האישית.

קונצ'טינה הייתה נבהלת כשהייתה שומעת דיבורים כאלו עולים מהסלון, והרי היא זו שאמרה לגבי שהיא מפחדת מהמשטרה ברחובות. היא חשבה מה יהיה סופה של המגפה הבלתי-נראית בזמן שהחברים היו מתווכחים בסלון בקולניות, וגבי התגאה שרק בסלון הפלורליסטי שלו יושבים ימנים ושמאלנים ביחד ומצליחים לנהל דיון פורה על מהות השלטון במדינה, אבל לקונצ'טינה לא נראה היה שזה דיון פורה אלא דיון מפחיד. בחדרה היא הרגישה איך הדעות האלו כוססות אותה כאילו הייתה ציפורניים ונשאר ממנה רק בשר ורוד וחשוף. פחד השתלט עליה, והיה לה קשה לישון. היא החלה להתעורר עם כאבי ראש ובחילות. גבי אמר שאולי היא צריכה באמת לצאת יותר לאוויר הפתוח. לפעמים היא הוסיפה טיול בשעות הבוקר כמה שעות לפני הטיול עם הכלב של שרה ומלאכי. באחד מהטיולים, כשהקיפה את הרחוב שלה בטווח מאה המטר, היא דיברה עם אבא שלה, חצי ברוסית חצי בעברית, והודתה שהיא פוחדת משלטון דיקטטורי, כי שמעה את החברים של גבי מדברים, אבל אבא שלה קטע אותה ואמר לה שבברית המועצות הייתה דיקטטורה, וכאן אין שום דיקטטורה. הוא לא אמר ברית המועצות, אלא בְסׇבֶצְקָם סׇיוּזִי, הוא אמר בְסׇבֶצְקָם סׇיוּזִי בֵּלַה דִּיקְטָטוּרָה, טוּט מָיָה לַפַּצְ'קַה, נֶט נִיקַאקַיָה דִּיקְטָטוּרָה, וצחק. קונצ'טינה קצת נרגעה, וכשההגבלות התרככו וגבי והחברים החליטו שהם חוזרים למשרד, היא שמחה מאוד שלא תצטרך לחשוב עוד על מה ללבוש ולשמוע על הדיקטטורה. 

אבל גם אחרי שגבי הפסיק לעבוד בבית והשיחות הליליות פסקו, כאבי הראש והבחילה לא עברו. היא הייתה מתעוררת מאוחר, צופה בשיעורים כמו בסרט, נשארת בפיג'מה במיטה ואוכלת דגני בוקר בחלב. ימי החול האלו נראו לה כמו השבתות כשהייתה קטנה וראתה טלוויזיה מתחת לשמיכה. בכל זאת, בכל הימים קונצ'טינה בסוף יצאה מהמיטה והתלבשה וגם התאפרה. לפעמים אחרי השיעור הפרטי עם מלאכי נשארה אצל שרה שעה או יותר. פעם אחת נשארה לארוחת צהריים עם שרה ומלאכי והאחים הקטנים שלו. כשכולם ניגשו ליטול ידיים בטרם התיישבו לאכול קונצ'טינה התבלבלה ובמבוכה הלכה ועשתה משהו דומה למה שהם עשו. מאז עשתה לעצמה הרגל ליטול את הידיים כמו ששרה נטלה, אבל היא עשתה ככה רק כשאכלה לבדה. 

בימים החמים שהחלו להופיע מילאו את הבית זבובונים קטנים ומיני מעופפים שחגו במעגלים, ולעתים כשהייתה נכנסת למטבח היה מטח של חיות כאלו מתנכל לה והיא חשה איך הם עוד רגע קט יפלשו למרחבים הפרטיים ביותר שלה, יסתבכו בשערה, יסתמו את קנה הנשימה שלה ודרכי הנשימה כשם שסותם אותן הנגיף המסתורי. בערב כששב גבי לא היה טעם לספר לו את נבכי נפשה, שהצטמצמו למלאכי, לבחילות, ולטרדות הבית. הוא היה מוצא אותה טרוטה עם קשרים בשיער וריח דגים על האצבעות, כל הזמן היה ריח כזה או אחר – או של דג הרינג כבוש בחומץ, או של גבינת רוקפור שלא יורדת מהאצבעות גם כשהיא שטפה את ידיה שוב ושוב, או של דג סלמון בתנור שהיא הכינה כמו אמה, עם לימון כבוש מעל ושמן זית. הריח היה מוסיף להחמיץ ולהרקיב את עור אצבעותיה עד לכדי בחילה קשה ועצבות שלא הותירה לה עוד טיפת נחת. גבי התבונן באישה שאהב, אולי לא לגמרי אהב-אהב, אבל האישה שנוח היה לו לחיות במחיצתה, שדי העריך, האישה שברוב ימיה נראתה לו עדינה ותמה, הולכת ומחמיצה.

לפעמים שאלה קונצ'טינה אם הוא חושב שגם לה יש פני חרק כמו לאנה בכל אתמולינו, והוא אמר שלא, וליטף אותה בראשה. אבל בתקופה האחרונה, עם הסבכים בשיער, חשב שאולי בכל זאת יש בה משהו מפני החרק של אנה, לא, לא פני החרק של אנה, אלא יותר כמו פנים של מכרסם קטן שחי את חייו בחשיכה. הוא זכר אותה פורחת יותר בזמנים אחרים, כשלא הייתה נמצאת בבית כשם שהכתלים או הרהיטים נמצאים בו. מעט נשאר מהאישה ההיא, שגם בה היה קול ענות חלושה לחיים. עכשיו היא נהייתה עוד יותר ויותר כמכרסם שחי באפלולית הבית, דומה כי למעט מלאכי ושרה היא לא ראתה אנשים. הכל נראו לה כמו הריבועים האלו, השחורים במחשב, עם השמות כמו מצבה. הוא ריחם עליה. 

הם ישבו יחד סביב שולחן ארוחת הערב, שאותו קונצ'טינה ערכה למשעי, ואכלו חתיכת דג, ובידיהם נגסו במאפה מבצק עלים ממולא בתפוח אדמה והוא אמר לקונצ'טינה בניסיון מלא חיבה, שתכף יהיו לה פני חרק, או פני מכרסם. העלבון עבר בגרונה כמו גושים גדולים של חמר, נתקעים ויבשים, והיא החזיקה בידיה את המאפה שהחל להשיל מעליו פירורים משום שלחצה אותו חזק בין ידיה, והדמעות עמדו בעיניה והחלו גם הן זולגות מטה אל הצלחת, והשיער הסתבך בפניה והכל היה ערבוביה גדולה של פירורים, דמעות מלוחות ושיער. היא הוסיפה לאכול בנגיסות קטנות, עגמומיות, שהוסיפו על הערבוביה, ולבסוף כשסיימה את המאפה וגבי אמר די, די חמודה, לא רציתי להעליב, היא קמה והלכה בפה מלא במאפה והסתגרה בחדר האמבט, ושם על שפת האמבטיה סיימה ללעוס ולבכות ולהסיט את השיער שהתלכלך משמנוניות האצבעות, פשטה את בגדיה והסתכלה על גופה בניכור. גבי מעברה השני של הדלת אמר שהוא לא התכוון, ושתצא, אבל היא לא יצאה. היא התקלחה במים רותחים וכשהתקלחה הדוש נפל מטה ברעש חבטה גדול, ופגע במעמד החרסינה של הסבון, והסבון והחרסינה התנפצו על רצפת האמבטיה. בברך של קונצ'טינה נפער פצע גדול ומכוער, שותת דם, ונדמה היה לה שהיא רואה את גבשושיות הבשר שלה. הפצע לא היה גדול דיו כדי שגבי יוביל אותה בבהלה לבית החולים, אבל הוא נכנס אל האמבטיה ועטף את המכרסם הרטוב במגבת, ואסף אותו עירום למיטה. באותו לילה אחרי שחבש את הפצע והרגיע את בכיה הוא שכב איתה והיא אחזה בגבו והצמידה אותו אליה באהבה, הוא נשק לה ברקתה ובפניה ובינו לבין עצמו הבטיח שלעולם לא יזכיר שוב את פני החרק או המכרסם.

יום המחרת היה ערב חג. שרה הזמינה אותה עוד קודם להצטרף אליהם לליל הסדר. היא אמרה שאמנם החג הפעם קטן ושונה, אך לדעתה זו סיבה לחגוג ביתר שאת את היותנו בני חורין. קונצ'טינה הודתה לה מאוד אבל התביישה לשבת באותו שולחן עם גבי ומלאכי וכל האחים שלו ולחגוג יחד את החג. אחר הצהריים כשקיפלה את הכבסים התלויים, היא נשענה על המעקה והסתכלה על העולם שבחוץ – אילנטוסים גדולים ולידם ילדי אילנטוסים חדשים, צעירים, ועץ אזדרכת אחד שכבר עטה עלים ירוקים אחרי החורף, ולבלב בפרחים לבנים-סגולים וריחם נעים באפה. היא הסתכלה על הכבסים של השכנים ועל השכנות הצעירות שמשזפות רגליים. הרגליים שלה רחוקות מלהיות שזופות. היא הייתה לבנה, רוסיה לבנה, היא זכרה היטב מילים שאמרו לה כשהייתה קטנה. בערב החג גבי והיא צלצלו לאחל חג שמח לבני המשפחות שלהם. גבי הכין פסטה ברוטב עגבניות וריחן, וגירד מעל פרמז'ן. הוא פתח בקבוק יין אדום וכשישבו מסובים לשולחן היא שמעה את הילדים שרים מה נשתנה הלילה הזה, אבל מלאכי, היא הייתה בטוחה, לא שר בכלל. היא דמיינה את מלאכי יושב בבגדי החג שלו לצד אביו, נסיך צעיר, כיפה לראשו וניצוץ בעיניו. עושה צעדים ראשונים בעולם כנער. היא חשבה על הילדות שלה לעומת זו של מלאכי.

לבית הספר היסודי היא הופיעה עם שיער קצר וגרביים בסנדלים, מגודלת ביחס לשאר הילדים. המחנכת הסבירה שאמנם קונצ'טינה גדולה אך לא כדאי שתלך לכיתה גימ"ל, כי יחד עם העברית וההשתלבות בארץ, עדיף לצעוד בצעדים קטנים, המחנכת אמרה וקרצה לה. הקריצה הייתה זרה לה והפחידה אותה. המחנכת שלה ברוסיה אף פעם לא קרצה. בהפסקות בבית הספר החדש היא הייתה הולכת לחורשה הקטנה שהיו בה עצים מחטניים. פעם לעגו לה ילדים מהכיתה שלה ואמרו לה, מה את מחפשת כל הזמן, צנוברים, וקונצ'טינה לא ידעה מה זה צנוברים וגם לא ידעה מה לענות, אבל אז ילד אחד, גדול ממנה, הסביר לה איך לחפש צנוברים ולימד אותה גם לפצח אותם עם אבן. הוא לא היה חבר שלה ואף פעם לא שיחק איתה. רק את מתנת הצנוברים נתן לה, ומאז לשיטוטי ההפסקות שלה הייתה משמעות. הצנוברים היו חבריה. כשגדלה ראתה צנוברים רק בחנויות תבלין. לא רחוק מהבית שלהם יש חורשת אורנים אבל צנוברים לדעתה אין שם.

ביום כיפור כשכבר הייתה גדולה יותר, ההורים שלה נסעו לפריז. ילדות מהרחוב שלה פגשו אותה על אופניים מחוץ לגדר האבן שהקיפה את הגינה, והתחילו שואלות, מה זאת אומרת לפריז, ביום כיפור. הן שאלו אם הם צמים שם, וקונצ'טינה ענתה בטח שצמים, כן, איך לא צמים. היא בעצמה ניסתה לצום, היא כבר הגיעה לגיל מצוות אבל יותר משדאגה לצום בשביל עצמה, התכוונה לכפר על הוריה. אך בבוקר כשהתעוררה היא לגמה בטעות מים, ונדמה לה שגם באותו הלך רוח של טעות אכלה לחמנייה עם גבינה ורק אז נזכרה שזה יום הכיפורים. היא לא הייתה בטוחה אם כדאי להוסיף ולצום או לוותר. בכל זאת צחצחה שיניים וניקתה את הפנים כדי שלא יישאר זכר לפירורים ובערב הלכה עם הילדות מהרחוב שלה לבית הכנסת, ונכנסה לעזרת הנשים. היא הצטופפה בין כל הגברות המבוגרות עם מטפחות בשיער ובדים לבנים וריח הזיעה עטף אותה, ונדמה היה לה שהיא מריחה את הבל הפה של הצמות כמו באר שיבשה וכעת קוראת בשקיקה למזון בהמהום אחיד. קונצ'טינה לא החזיקה מעמד עד לתקיעת השופר, היא יצאה מתנשפת והתיישבה בין השיחים שמאחורי בית הכנסת. אחרי השופר היא נעלמה לילדות מהרחוב שלה, שלא בטוח בכלל שחיפשו אותה, וחזרה הביתה.

מלאכי חזר לשיעורים הפרטיים של קונצ׳טינה כשחול המועד חלף. אחרי השיעור הוא יצא החוצה לשחק. ילד בריא, שרה אמרה, ברוך השם, והציעה לקונצ'טינה עוגייה ונס קפה לפני שתלך לטיול עם הכלב. רק אצל שרה קונצ'טינה שותה נס קפה. בבית שלה אם הייתה שותה נס קפה גבי היה משתגע, כי נס קפה זה עניין עני של אנשים חסרי טעם. בבית הוא הכין לה קפה ממקינטה, באיטליה לא קוראים לזה מקינטה, הוא אהב להזכיר, אלא מוקה, וזה משמעותי כמו שקונצ'טינה לא תסכים שיקראו לפילמני קרפעלך, אבל קונצ'טינה אמרה שזה לא משנה לה אם קוראים לפילמני קרפעלך, ושאלו לא המאבקים שמשנים, וגבי צחק, אז איזה מאבקים כן משנים לך, וקונצ'טינה לא ענתה והלכה לשתוק כשעיניה בספר. כשישבה עם שרה היא טבלה את העוגייה בכוס הקפה וסיפרה לה בהתרגשות שהיא מחכה לתשובה מקרן מלגות שתממן לה את הלימודים לתואר השני. שרה צחקה, תואר שני את רוצה לעשות, קונצ'טינה הנהנה, ונדמה היה לה ששרה תכף תגיד שעדיף לגדל ילדים, אבל שרה אמרה, מה שעושה אותך מאושרת, רק תמשיכי לבוא וללמד את מלאכי, היא חייכה. מאז הסגר גם שרה אמרה שהיא יוצאת מעט מאוד החוצה, היא רק עושה קניות בסופר ומפטפטת מעט עם השכנות האחרות בחזית הבניין. לפני כן הייתה מלמדת שלושה ימים בבית ספר, אבל את זה היא כבר לא עושה, והיא גם לא מלמדת מרחוק. היא אמרה שנעים לה ככה, היא מקבלת דמי אבטלה ובינתיים ההגבלות צומצמו, זה נכון שחלק מהדברים כבר חזרו לפעול אבל היא, כמו קונצ'טינה, עדיין איננה יוצאת. לקונצ'טינה נדמה היה שהיא זוכרת מעט מהחיים שבחוץ. 

אחרי שבפסח נשמעה שירתם העולה של השכנים, די דיינו, הגיע יום העצמאות, וביום העצמאות קונצ'טינה וגבי ישנו עד מאוחר והתעוררו לריח על האש ועשן שמילא את האוויר. השכנים החלו לצלות את הבשר כבר בסביבות השעה אחת עשרה, בשעה שתיים עשרה חולקו לכולם פיתות עם קבבים או צלחות פלסטיק ועליהן כנפיים. היא וגבי שמעו את ההמולה מהחלון וירדו גם הם להצטרף לחוגגים, דגלי ישראל קטנים התנופפו והילדים התרוצצו בבגדים לבנים, עם פטישים מנופחים. מלאכי חלף על פני קונצ'טינה והותיר אחריו שלום ממולמל, מנהיג את כל ילדי הבניין. סומק עלה בלחייה. בעלה של שרה הציע להם פיתה עם קבב ושרה הגישה לה כוס חד פעמית עם קוקה-קולה. גבי סירב למשקה אבל קונצ'טינה שתתה. גם ביום הזה היא שמעה את הציפורים אבל חשבה פחות על המיינות, אולי כי בזמן החגיגה זוג צעיר מהבניין השכן הסתובב בין חצרות הבניינים. קונצ'טינה לא הכירה אותם, אבל הם אמרו שהם גרים ליד. הם לבשו בגדים קצרים, פרחוניים, סרבל ג'ינס ומשקפי שמש. לבחורה היה שיער מקורזל ולבחור היה זקן ושפם, ושניהם עטו מבטים מודאגים והסבירו בקול כאוב שהתוכי שלהם, עמוס, ברח. הם הסתובבו וצעקו, עמוס, עמוס, וקונצ'טינה הסתכלה על הכנפיים שעל המנגל ותהתה בכמה גדולות הכנפיים מאלו של התוכי האבוד. השכנה המבוגרת בבניין ניגנה שוב ושוב את השיר של נעמי שמר בכינור, וכולם נענעו את הראש לפי המנגינה, אל נא תעקור נטוע, וקונצ'טינה שרה בשקט את המילים.

החגיגה המשותפת הייתה יפה, נשא חן בעיני קונצ'טינה שהחגים נהיו מקומיים מאוד, כי חג הוא דבר משפחתי וזה יפה לדעתה שאת החגים חוגגים עם האנשים שחיים קרוב. גבי חלק עליה ואמר שלדעתו זה לא שאנחנו כל כך חיים לצדם, הם חיים בדירות משלהם ורק מאז הסגר התחלנו לומר שלום, ופשוט כולם רצו לעשות על האש. אחרי שאכל הוא אמר תודה לשרה ולבעלה, נפרד מיתר השכנים ועלה לדירה. קונצ'טינה נשארה עד אחר הצהריים בחצר של הבניין, הגיעו שכנים רוסים מהבניין הסמוך והם שמחו להכיר אותה, הייתה להם מצלמה בידיים והם אמרו שצריך להיות מטס טייסים ושאלו אם היא יודעת מתי המטס. היא לא ידעה. כל אותו הזמן מלאכי הוסיף לפקד על חבורת הילדים והם צעקו אחריו, מלאכי, מלאכי, ומלאכי נדרש לפסוק בריבים הקטנים שלהם, וקונצ'טינה הביטה בו, איך הוא גאה ותמיר בגילו, ושיערו שופע, וחשבה שהוא כמו המלך שלמה, שגם היה טהור ונדרש לפסוק והיה גדול בשופטים, והיה גם את הסיפור הזה עם בת שבע, היא לא זכרה אם זו הייתה אמא של שלמה או אשתו, ושאלה את עצמה איזה סוף צפוי למלאכי, שמחוץ לחדר שלו בכלל לא מדבר איתה, רק הכלב שלו המתולתל והזקן נשרך סביב רגליה ומדי פעם הביט בה בעיניים גדולות וקיווה לזכות מידיה בחתיכה של בשר. 

בלילה היא חלמה שאמא שלה אומרת שפעם היו אומרים שהעולם גבולותיו כגבולות השפה אבל עכשיו העולם גבולותיו כגבולות הבית, והיא נמצאת ליד המקרר ומכניסה לתוך הפה חתיכת לחמנייה לבנה, הפה מתמלא בבצק רך ונימוח, הרוק שלה מרטיב את הלבן שמשחרר מתיקות בתוך חלל הפה והיא בולעת ויוצאת החוצה. יוצאת בלי מסיכה. מחוץ לבית היא מתיישבת על הנדנדה שתלויה על עץ התות היחיד שאף פעם אין לו פירות ומחכה שיבוא מלאכי, כשהוא יוצא היא רצה אחריו ברגליה הגדולות וצועקת מלאכי, מלאכי, עד שמלאכי, תשוש מהבוקר ומהשמש משתכנע לעצור ומסתובב אליה, וקונצ'טינה שולחת את היד שלה אל תוך החמימות שבין הבדים של מכנסיו ותופסת יצור קטן ואפרוחי שמסתתר שם. היא תופסת עד שצעקה נמלטת מפיו וקונצ'טינה מתעוררת במיטה, מבוהלת, ונדמה לה שאולי זו היא שפלטה צעקה. גבי התעורר, חיבק והשקיט אותה. קונצ'טינה נרדמה שוב וכבר לא חלמה דבר.

למחרת בתיבת הדואר במחשב שלה חיכתה התשובה מהמלגה המיוחלת, רק שרה ידעה על המלגה. לגבי, חשבה, אין טעם לספר, כי קודם תראה אם היא תתקבל. קודם שפתחה את המכתב היא שטפה את הבית כולו, הרימה כיסאות וניגבה את האבק ורק כשהכל היה נקי ומצוחצח היא התיישבה על הספה בחדר המגורים ובאצבעות מתרגשות פתחה את המעטפה האלקטרונית. עיניה ריצדו על הכתוב ושברי המשפטים התחברו לידי מסר אחד, צר לנו, הישגייך מרשימים, לא התקבלה מועמדותך. חלום התואר השני נראה כי נגוז. בלי המלגה ועם החל"ת איך תוכל לשלם על התואר השני, אפילו ששמה קצת כסף בצד. בחילה שוב אחזה בה. באותו היום לא הלכה ללמד את מלאכי. היא דפקה על הדלת של שרה ואמרה שהיא מצטערת ושהיא לא מרגישה טוב, לא, היא לא חולה, כנראה אכלה משהו מקולקל. היא סירבה לכוס תה, חזרה לדירה ונכנסה עירומה אל בין הסדינים. עייפה ורדומה. גבי הגיע בערב ומצא אותה כך וקונצ'טינה רק שמחה שהמכתב נמצא בדואר האלקטרוני ואין מההפסד המפויח זכר בדמות דף שיש להיפטר ממנו.

גם למחרת היא התעוררה עם טעם הבחילה החמצמץ בפיה. גבי עדיין ישן בגבו אליה והיא הביטה בראשו ושמה לב איך בקודקודו חלה איזו התדלדלות, כמעט בלי מורגשת. היא הבחינה שמבעד לסבך השערות אפשר היה לראות התחלה של גבעה מקריחה. היא שכבה על גבה וחשבה איך מבלי להבחין גבי כבר בן שלושים ושתיים, והרי היה מבוגר ממנה בשבע שנים. היא מעולם לא הרגישה בזה, אבל בעצם חשבה שגבי סיים את הלימודים זה מכבר, והייתה לו דירה משלו, הגם שהייתה של סבתו, והוא הספיק להקים סטארט-אפ, לגבש דעות פוליטיות איתנות ולהיות לגבר. היא לעומתו אמנם הפכה לאישה אבל את התואר היא רק עומדת לסיים, אין לה דירה או חסכונות, וגם אין לה דעות פוליטיות. אמא שלה אמרה לה שזה טוב ככה, מוטב לצאת עם גבר מבוגר ממנה, בשל יותר, טוב שיש על מי להסתמך.

קרני השמש חדרו אל תוך חדר השינה ובזיכרונה עלה אותו הערב שבו הכירו דרך חברים משותפים. חברה מהלימודים הזמינה אותה ליום ההולדת שלה וקונצ'טינה ישבה בצד הספה, מכונסת, בשמלה כחולה שרקום בה ענף של פרחים. השמלה הגיעה עד לשולי שוקיה, רגליה בנעלי עקב, היא הייתה רשמית הרבה יותר מדי ביחס לאחרים וזה הביך אותה. היא לא הבינה איך אנשים יודעים מה צריך ללבוש ומתי, והאם ייתכן שהם מתאמים זאת ביניהם ורק היא, קונצ'טינה, נשארת מחוץ לאותו סידור קבוצתי. גבי לבש חולצה מכופתרת והוא נראה אלגנטי בדיוק במידה, החולצה המכופתרת נחה מחוץ למכנסיים שלו. הוא הסתכל עליה לאורך הערב וקונצ'טינה חשבה שאולי הוא לועג לה, אבל אז התיישב לידה והם התחילו לדבר, גבי הוביל את השיחה והיא התמסרה לו כמו בריקוד ואלס, אחת-שתיים-שלוש. שנתיים אחרי כן אמר שמה שהרשים אותו יותר מכל זה שהבחורה בשמלה הכחולה הבלתי מתאימה לאירוע דיברה כל הזמן על ספרים וספרות. הצחיק אותו שכשאמר לה שעלה לארץ מאיטליה כשהיה רק בן כמה חודשים, קונצ'טינה לא התאפקה, השתפכה בפניו והתוודתה על אהבתה לפרימו לוי ונטליה גינצבורג, הצהירה שלדעתה הם היו חברים. זכרון פגישתם הראשונה היה יפה בעיניה. היא ניעורה וראתה מהחלון מיינות עומדות על חוטי החשמל. השעה הייתה מוקדמת אבל לקונצ'טינה שוב הייתה בחילה וגם כאב ראש. היא יצאה מהמיטה לשתות כוס מים וגבי בינתיים התחיל להתהפך על צדו, והתיישב גם הוא במיטה. נדמה לה שהיום דיבורים על סופרים כבר מתישים אותו, אבל היום היא יכולה לדבר כמעט רק על העולמות בספרים או על מלאכי. 

בצהריים קונצ'טינה יצאה מהבית. היא הלכה רחוק משהלכה עד כה, והגיעה עד לבית המרקחת. היא הופתעה לגלות שהעיר לא התכסתה טחב ושברחובות היו לא מעט עוברים ושבים. היו כבר יותר אנשים בחוץ ממה שיכלה לשער בדעתה בשבועות הארוכים שהייתה סגורה בבית. ברחוב שלה, שהיה די צדדי, לא היו אנשים כשטיילה עם הכלב של שרה ומלאכי, אבל הרחובות הראשיים היו הומים. חנויות רבות היו פתוחות, האם יכול להיות שרק היא עוד טמונה כמו פנינה בתוך צדף, שמורה ורחוקה מן העולם? כשחזרה מבית המרקחת היא עקבה אחרי ההוראות, הפשילה את המכנסיים והתחתונים בשירותים ושבה לספה בחדר המגורים, איפה שקראה את התשובה השלילית למלגה, מחכה לראות איזו תוצאה תהיה הפעם. פחות מארבע דקות חלפו וקונצ'טינה התוודעה לתינוקת שבבטן שלה, היא שמה עליה יד וחשה שתכף ותתעלף, היא עמדה לפרוץ בבכי. איך התבלבלו היוצרות ובמלגה השיבו שלילי ופרי בטנה השיב חיובי ולפתע היא שמעה את המפתח מסתובב בדלת וגבי נכנס פנימה. קונצ'טינה התפלאה כשהגבר שלה הופיע בבית כל כך מוקדם ביום, וגבי התפלא עוד יותר למראה המקלון בידי האישה. קונצ'טינה בקושי הספיקה לחשוב אם זה נחשב לא מודרני להביא בגילה ילד לעולם, כי היא עדיין די צעירה, וגבי שקרא את הסיטואציה מהר ממנה הרים אותה בזרועותיו וצעק קונצ'טינה, קונצ'טינה, נקרא לה קונצ'טינה, והוסיף לקרוא ולהרים אותה בזרועותיו, וקונצ'טינה חשבה שבסדר, היא כבר לא כל כך צעירה, והיא וגבי אמנם לא נשואים אבל אלו דברים שעדיין אפשר לתקן, ופתאום היא חשבה על עצמה בארשת חשיבות, על המשימה שכעת עליה להשלים בעולם. היא חשבה על מלאכי, איך הושלם בידי אמו שרה, והרגש של גבי חדר אל תוך לבה. כשסיפרה לאמה, היא אמרה לה שהיא אמנם צעירה אבל עדיף אם צעירה מאם מבוגרת, ואבא שלה אמר שהוא מחכה ללחוץ את ידו של גבי ולאחל מזל טוב. 

שבועות אחר כך, כשהתינוקת התגלתה כתינוק, אמר גבי שמוטב כך, ושבלאו הכי לא היו קוראים לה קונצ'טינה, והרי ברור ששני הורים שבעצמם עלו לארץ, מוטב שיקראו לבנם בשם ישראלי. קונצ'טינה, רפה מהבדיקות ומהנסיעה, הציעה שאולי יקראו לילד מלאכי וגבי חשב ואמר, לא, לא טוב מלאכי, לא יהיו שני מלאכי בבניין אחד, נקרא לו בשם אחר, וקונצ'טינה השעינה ראשה על מושב המכונית, וחשבה איך מהרוסיות שלה ומהאיטלקיות של גבי ייצא בן כלאיים שיהיה לנער ישראלי עם עור שזוף. היא דמיינה איך התינוק בבטנה ייוולד, וכשיגדל גם הוא ירוץ בין האילנטוסים, תחת שריקות המיינה, אחרי שיירת הילדים בפיקודו של מַלְאָכִי.