אל המרק של אמי

אתה ישוב על משטח השיש של קבר אביך נעול בנעלי הריצה. ריצה חייבת להיות תנועה שתרחיק אותך ממקום הכאב. אבל היום היא נושאת את משקל האבן שעליה אתה יושב.

  עכשיו אתה רץ בין סורגי העשבים שמקיפים את בית הקברות הקטן אל מפרשי הדיונות, אל החלום שלו לעשותן גבעות ירוקות. זיעה צורבת את עיניך, מליחותה מדמיעה את מותו. אתה שומע צעדים שמלווים את שלו, מסב את מבטך לאחור לראות אם מישהו עומד להשיג אותך. זו רק הרוח שנושבת בגבך, עוד רגע זה יקרה, אבל היא משנה כיוון, מכה מהצד בהתנשפויות משלה, מהירות ושטוחות, נשימותיו האחרונות. הריצה מרחיקה את בית הקברות קוברת אותו. עוד רגע וממעלה הדיונה הוא ייראה כחלקה זרועה קוביות סוכר לבנות, עוד עשרה קילומטר והן יתמוססו בחום ובלחות. השמש מאחוריך ואתה רץ אל תוך הצל המוטל לפניך. נדרש לך זמן להבחין שירדת היכן שעלית ושהריצה נשאה אותך בחזרה אל קברו.

   אבן קטנה נכנסה אל תוך הנעל השמאלית ומענה את התנועה. אתה רוצה לעצור, לחלוץ את הנעל, לנער ת האבן ולחזור לרוץ בלי הסבל, אבל משום מה אינך יכול. הריצה ממשיכה, לא מתעכבת ליד המצבות, היא עוברת דרך שער הקיבוץ, פונה ימינה אל בין הבתים,  ומניחה אותך מול קערת מרק בחדר שנותרה בו אמך. 

רוץ לעזה

נכדי צייר אותי עם רגליים קצוצות. הוא האריך את קו ידי הימנית עד לקצה העליון של הדף כך שתאחז אותו, ואמר, "זה כדי שלא תיפול". כשסיים הסתכל בי מבעד למראה שבארון ואמר שאין לי רגלים ושאני לא יכול לרוץ יותר. הוא קרב את פניו למראה עד שאפו נגע באפו שבמראה ושאל, "אתה עצוב סבא? רוצה שאחזיר לך את הרגלים?" הוא נשף על המראה ואד לבן הסתיר אותי. זה היה ביום שישי השישה באוקטובר, ובערב השבעה באוקטובר, מששמע את השיחות העצבניות שהתנהלו בבית, האריך את רגלי בציור ואמר "ככה תוכל לרוץ להביא את סבתא מגבולות."

שבוע לאחר מכן נסעתי שוב לקיבוץ, הפעם להביא לאמי דברים ששכחה לקחת מביתה. העדויות קרעו את העיניים. חיילת עצרה אותי במחסום מול יער רעים ואמרה "עד כאן, הכביש סגור". מן היער נשמעו קולות נפץ עמומים, האדמה רעדה, כאילו גופים בלתי נראים רוטטים תחתיה. האוויר עמד חם. הצבעים נסתלקו מן השמים. האפור האריך את העצים השלווים.

 בלי לחשוב החניתי בשדות, בפאתי דרך הבשור, לבשתי את בגדי הריצה, הכתפתי את התרמיל הקטן ויצאתי לרוץ.  בחלל עמדו ריחות מוכרים של עשביית סתיו יבשה ורוחשת, מעלי נשמעו מטוסים ששרטו את השמים והדי פיצוצים הרעימו. ג'יפ חלף ונעצר, קצין צעיר הוציא ראש מהחלון וצעק לעברי: "השתגעת או מה?" והתעקש שאעלה לג'יפ. לא הצלחתי לענות, ליחה מלוחה זחלה לי בגרון,  חבילת מסמרים הטלטלה בתוכי. הידקתי את שתי ידי על ביטני. הסתכלנו זה בזה עד שנהג הג'יפ אמר, "עזוב אותו." הקצין הכניס את ראשו וזרק: "תזהר!" כבר בזבזנו את כל הזהירות כמעט אמרתי אבל רק משכתי בכתפי והג'יפ דהר ממני. רצתי הלאה וחשבתי, טוב שנכדי החזיר לי את הרגלים הארוכות, עם הקצוצות הייתי נתקע בתל שרוחן או מתרסק בבתרונות. בחדרה הריק של אמי היו מונחים חפציה, כאילו עזבה לרגע. מבעד החלון שרקו ציפורים וצפצפו קולות החיילים שהתכוננו להיכנס לעזה. 

משהו דמיוני כמו בית

לפנות בוקר,

כשאורה של השמש עוד ללא השמש מצא אותי, כשעוד הייתי כאותם ישנים שמתעוררים באמצע הלילה, אינם יודעים היכן הם ומנסים למקם את גופם כדי להבין באיזה מקום, באיזו מיטה, באיזה בית, באיזה חבל ארץ, באיזו שנה של חייהם הם נמצאים, הרהרתי בכך שעברו כמה עשורים טובים מאז שעזבתי את גבולות, ובכל זאת תמיד נדמה לי שנחל הבשור נמצא מצפוני וממערב מרחבי השדות. וכשאני נשאל מהיכן אני התשובה היא קיבוץ גבולות. הוכחה לכך שלמעשה אנחנו חיים בעולם חצי דמיוני. שהבית איננו מקום גיאוגרפי, ושהוא נמצא בארץ ששמה בית. ושאולי הגוף הוא גלות.

אנחנו חיים בתוך הזמן, הוא מכיל ומכייר אותנו. שעוני קיר ויד מבטיחים לנו כי הוא חולף בקצב אחיד: תיק-תק, תיק-תק. ואף על פי כן, כל עונג או כאב קל שבקלים די בהם ללמד אותנו על גמישותו. יש רגשות שמאיצים אותו, אחרים מאטים אותו; מדי פעם נדמה שהוא נעלם, ודברים שבים וחוזרים כאילו קרו אתמול. ואז הם מתרחקים שוב, ונדמה שהם רחוקים ומוזרים יותר ממשהו שקרה בחלום. אנחנו ממשיכים ללכת והדברים שיכלו להיות נגרעים ממהלכנו נפרטים לזיכרון ולציפייה, סכים את חוליותיו של הסיפור שלנו.

וישנה ההשתהות, היבט מרגיע של יופי קוסמי בנוף המהפנט שדרכו עלינו וירדנו כמו בחלום. הזמן הולך לאיבוד במבוכים שמאחורינו וסביבנו, וכשאנחנו חוזרים אל הציר, אנחנו שוב מבינים שכל הנראה לעין הוא נקודת-ציון למשהו שמעבר לו.

אני זוכר שכשעזבתי את גבולות נקלעתי לשטח הפקר, אי שם בין מה שהייתי למה שאולי אוכל להיות. שאלתי את עצמי אם תחושת הנדודים תתחלף בתחושת השלמה של גלגול שבו אתה מרגיש שנעשית למה שדמיינת שתוכל להיות. האפשרות המושהית הזו עוד מתקיימת עבורי, אף שאין באפשרותי לעקור אליה. אני עדיין תוהה היכן מתקיימים הדברים שהיו יכולים להיות. האם עוד יש בכוחי לפרוש אותם, להתקדם בסבלנות סטואית אל ארץ אי-האפשרות במלוא שיעורה?

לכל אחד מאיתנו יש בית שהוא מבין באופן טבעי, בית שהוא מכיר בתחושת בטן. ייתכן שאיננו גרים בבית הזה, ייתכן שהבית נלקח מאיתנו, או נכבש, אבל הוא עדיין שוכן בזיכרון ובדמיון, והוא מגיע עם רשימת מצאי שהופכת למצע הדמיון שלנו, וגם של התודעה שלנו. הוא משיב אותנו אל מרכז הציור שקסמי האוב מקיפים אותו כמרחבים מכושפים שלעתים מופיעים בציורי רנסנס איטלקיים. והנה הגוף חוזר לשכב על האדמה המשוננת אבנים חדות, צוואר וכתפיים משורבבות מעבר למצוק שבתחתיתו חותר נחל הבשור. הנה המים החומים הרדומים זורמים לדרכם. ובדידות האדוות הגליות, כל אדווה בתורה נשברת על חומת קני הסוף כאילו לא למדה מאומה מניסיונן של האדוות שקדמו לה. כמו תנועת חיי. הטבע עוצר אותך, משכיח ממך, מבודד אותך אל תוך סיפור חייך. ואתה פטור מהכורח לרצף ובאותה עת יודע: כל דבר משתנה ונהיה משהו אחר, הופך לצורה של מה שהוא היה קודם. הנה ענן יחיד שט בשמים, חיוור כל כך ולא במקום, כמו ענן שנשאר מיום אחר. כמו בית.

אני מתהפך על גבי.