ילדה עומדת על מרפסת ביתה. היא גרה בקומה האחרונה של בית דירות אפור בין בניינים אפורים שנבנו בחופזה על גבעה חולית, במרחק כמה דקות הליכה מן הים. היא מחכה, אינה יודעת מדוע, אך לבה אומר לה שמשהו עומד להתרחש. מצלצלים בפעמון הכניסה. היא רצה אל הדלת. הוא עומד שם, במעיל גשם חום ומזוודת עור חומה בידו. אבא הגיע. היא טומנת את פניה במעיל שלו. הוא מלטף את ראשה.

כמה ימים לפני שאבא שלה הגיע, האיש שלא היה אבא שלה עזב. הוא קם בבוקר, ארז את חפציו, נשק לאמא שלה והלך. הוא ניסה לתת לה נשיקה על הלחי, אבל היא נרתעה. אחר כך בא אבא. כמה זמן היה בבית היא לא יודעת לומר. בוקר אחד קם, לבש את מעיל הגשם, לקח את המזוודה והלך.

באלבום התמונות שהשם "ילדותי" מתנוסס על הכריכה האדומה שלו, יש תמונות שלה עם אביה עד שמלאו לה שנתיים. אמא שלה טרחה לציין את התאריך על גב כל תמונה ותמונה. באלבומי ההתבגרות יש כבר יותר תמונות משותפות. אמא שלה סירבה לדבר על יחסיה עם אביה. הוא נסע לתקופות ארוכות וחזר לפרקי זמן קצרים או ארוכים כל כך הרבה פעמים עד שתחושת הזמן הקשור בו מעורפלת. איך ידעה אז שזה אבא שלה לא תוכל להסביר, פשוט ידעה. היא מנסה להיזכר איך נפרדה ממנו אז. אולי בכתה, לבטח חיבקה אותו. לא הכירה את המילה נטישה.

נערה צעירה, ספק ילדה עדיין, מתבוננת באמא שלה עומדת מול מראה התלויה על הקיר במסדרון הצר שבקצהו דלת לחדר הקטן שלה ודלת לסלון שמשמש גם כחדר השינה של האם. היא עומדת על סף חדרה ומתבוננת במראה המכילה את תמונת פניה של האם בתוך מסגרת מוזהבת של עלעלים וכותרות קטנות של פרחים.

מדי ערב עומדת אמא שלה ליד המראה ומסתרקת. לאט-לאט בתנועה מעגלית היא מעבירה את המברשת על שיערה השחור העבות. התספורת שלה ישרה, לא ארוכה מדיי ולא קצרה מדיי. כשהיא גומרת להסתרק היא מורחת אודם על השפתיים ומניעה את ראשה מצד לצד, בוחנת את פניה במראה. אמא מרוצה, היא חושבת, עכשיו היא תנעל את הנעליים עם העקבים הגבוהים והדקים. אמא שלה היא אישה גבוהה ודקה וכשהיא נועלת את הנעליים נדמה לה שהתקרה מנמיכה לעבר הראש ואמה מתנשאת מעלה ועוד רגע תפרוץ ותמריא, והיא מתכווצת וצועדת צעד לאחור אל תוך החדר. האם ניגשת, רוכנת מעליה, מלטפת את שיערה, נושקת לה על הלחי ופונה אל דלת הכניסה. קול נקישת עקבים במדרגות היורדות ארבע קומות מצלצל באוזניה עוד הרבה זמן לאחר שאמא שלה כבר יצאה מן הבניין. לבסוף משתרר שקט בחדר. שקטה גם הסמטה בה הן גרות. מכוניות נוסעות שם לעתים רחוקות, אנשים כמעט שלא עוברים שם בשעות הלילה והיא הרי יודעת לזהות את קול הצעדים להם היא מחכה. כבר גמרה לקרוא את הספר שהשאילה באותו יום מספריית בית הספר וכיבתה את האור כי לפי החישובים שלה אמה עלולה להיכנס עכשיו בכל רגע והיא תכעס אם תיווכח שאיננה ישנה עדיין. מדי פעם עוברות מכוניות ברחוב. היא מקשיבה לרעשי המנועים ועוקבת אחר אור הפנסים החודר מבעד לחרכי התריס ומצייר פסים בהירים וכהים המטפסים על הקיר עד שהם נמוגים אל התקרה. היא מקשיבה בדריכות עד שהיא שומעת את העקבים הנוקשים במעלה המדרגות וכשהיא שומעת את המפתח סב בחור המנעול היא סבה אל הקיר ועושה עצמה ישנה. האם חולצת את הנעליים וטופפת עד לפתח החדר, מציצה פנימה ופונה אל חדרה. אנחה חרישית מתמלטת אל התקרה. אין לדעת אם רווח לה, לאמא שלה או לשקט. היא נרדמת רק לקראת דמדומי אור ראשון, כשפנסי הרחוב כבר כבים.

מתוך ממואר שיראה אור השנה בהוצאת 'נוודים'